Lived and died-חי ומת

פרק 11🌌

״האף הזה... השפתיים האלו...זאת גא-ראם ממש״ הוא נשמע מתפעל כל כך, מרוכז כל כך. ״אתה ערמומי הלורד, כל כך ערמומי״. הוא קבע, וליטף את סנטרי. איבדתי תחושה, כל הכעס שלי התאזר בתוכי, כל השנאה שלי, כל הרדיפות שעברתי מהם... ועכשיו הם קוראים לאחותי לוחמת שלהם?!

״אני רואה שזאת אחותך, קים טאהיונג. אבל למה אתה כועס?״
שיט. איך שכחתי. הוא קורא מחשבות כמובן, ואני נכשלתי. אני לא כועס, אני לא כועס. אין לי מה לכעוס, אני מעריך את הערפדים, חשבתי, והוא חייך. ״עכשיו יותר טוב״ הוא אמר בשביעות רצון. ״אתה תראה את אחותך, קים טאהיונג. רק תלוי מאיזו סיבה...״ הוא סימן לי ללכת. קדתי, הסתובבתי, והלכתי משם כדי להמשיך את יומי כעבד מושפל.

יורדים למרתף, אוכל, סוף סוף. הייתי מורעב ותשוש. בקושי יכלתי לשאת את גופי, לא לדבר על לעשות איתו פעולות שדורשות מאמץ. אבל אין ברירה, גם אם אני קורס, אני חייב לעמוד, אלו הם חיי.

התיישבתי בכיסא הקבוע שלי. אכלתי דרך הצינור, זה היה נורא בכל יום מחדש, אבל אין ברירה, שוב.

לאחר שבוע, ביום רגיל ושקט יחסית, כשאני משמש כשרפרף לרגליים בזמן סעודתו של יונגי, נשמעו דפיקות בדלת, ולאחריהם צעדים פנימה. ״שלום לך הלורד מן יונגי״ אמרה אחותי בטון מאופק. ״הו. גא-ראם יקירתי. אני רואה שכבר מכניסים הנה את מזוודותייך. אני כל כך שמח שהסכמת להצעתי!״ הוא אמר בסיפוק, ויכולתי להרגיש את חיוכה המנומס והביישן. היא התיישבה, והוא בעט בגבי כל כך חזק עד שנפלתי על הרצפה. זה היה סימן שלי לצאת מתחת לשולחן ולעזור לעבד נוסף שמביא אוכל.

מעדתי מולו, קדתי, והלכתי להביא צלחות ומזלגות לאחותי. אסור לי להסתכל למעלה, או בפניהם של הערפדים, לכן לא יכלתי לראות את פניה הרכות ומוכרות שכל כך התגעגעתי אליהן, זה גמר אותי.

ניגשתי אל מקום מושבה והנחתי את כלי האוכל. הדבר היחיד שראיתי היו מכנסי עור שחורים וצמודים על רגליה הרזות והמחוטבות, ושני כפות ידיים רכות ומטופחות ומוכרות. כשהתקרבו אליה כדי להניח את צלחתה על השולחן, יכלתי להבחין בתנועה שאני מכיר שהיא עושה כשהיא עצבנית או נבוכה. היא גרדה את אגודלה במהירות ובעצבנות ושישפה את כפות ידיה. חייכתי בליבי. זה היה כל כך נעים וחסר דאגות להיות לידה, אפילו אם אני עבד עלוב עכשיו, והיא לוחמת של הערפדים.

״היצור הזה לא הניח את המזלג ישר מספיק!״ הוא צרח עליי ואני ישר נעמדתי בקיפאון, פניי חתומות, לא מניעות שריר. ראשי מסתכל על רגליי היחפות והפצועות בבושה, גא-ראם תראה אותי מולקה, אני פשט נוראי!

״ליישר את המזלג!״ הוא צרח, ואני יישרתי אותו בצייתנות ובדיוק. ״הנה!״ הוא הורה והצביע מול מקום מושבו. רצתי אליו ונעמדתי איפה שאמר לי. ״שוט!!״ הוא פקד עליי, ואני רצתי להביא לו שוט, כדי שיוכל להשאיר עליי סימנים יפים ומלאי חיים, ודם.

נתתי לו את השוט והורדתי את החולצה כשאני מתיישב על ברכיי ומרים את ידיי למעלה. הוא חייך, הרגשתי את זה. ״הלורד...״ שמעתי את קולה של גא-ראם מתחנן בעבורי. אני כל כך רוצה להרים את ראשי ולהציץ אליה, אני כל כך רוצה לחבק אותה שוב כמו אז, האם היא תבוא אליי, ותחבק אותי? את אחיה הקטן?

נונה...

השוט שרף את עורי ובשרי כשהוא חודר אליי עם כל נשימה ונשימה. יש לי עכשיו עוד תוספת למפה, למפה שגופי מייצר. המפה שמראה את כל חיי, המפה הכי עגומה ועצובה בעולם.
חמישה מלקות. זה העונש למי לא מדייק בסידור השולחן, חמישה מלקות צורמות ומבישות, חמישה מלקות שאחותי הגדולה ראתה שאני חוטף ולא באה לעזרתי.

הלבשתי חזרה את החולצה, לקחתי את השוט ויצאתי משם, משאיר אותם מאחוריי והולך להביא את מנות האוכל.

בשר, דגים, סלטים. כמו בכל יום מוגשים על שולחנו של יונגי המפונק. עבדים שנבחרו עומדים עם זרועות מושטות קדימה, מחכות שיחתכו אותן במקום הרגיל שנוצרה כבר צלקת עמוקה. אני היחיד שהצלקת הזאת לא נמצאת אצלו. רק שני נקודות נמצאות שם ל זרועי, מזכרת מהאציל ורנון. אני העבד האנושי הראשון שלא נראתה אצלו צלקת כזו, שמשקה את אויביה בדם.

אני מגיש להם את הצלחות במרכז השולחן, ומוזג להם את מבוקשם. הריח של אחותי עלה לפני פתאום כשהתקרבתי אל צלחתה עם מנת הדג. היא עומדת לגור כאן מעכשיו, היא הולכת להיות הגברת שלי, אני אהיה העבד של אחותי...כמה נפלא. אני אריח את הריח המוכר שלה עכשיו לעיתים קרובות יותר, ואאלץ לא להסתכל בפניה המרגיעות והנעימות.

״את יוצאת עכשיו למשימה?״ שאל יונגי כבדרך אגב.
״כן״ ענתה בקרירות, אני לא אתפלא אם הכריחו אותה לגור כאן לפי איך שזה נשמע על קולה.
אני עומד שם בקידה, בסוף החדר אבל קרוב מספיק לשולחן כדי לקבל פקודות, אני שומע הכל...

״מתי התחלת להצטרף ליחידה?״ הוא שואל בכאילו סתמיות. אבל אני הבנתי שהוא מכוון לאנשהו, הוא מכוון אליי...
״לפני כמה חודשים. לא זוכרת במדויק״ היא ענתה, ויכולתי לראות מזווית עיני שהיא מכוונת את כוסה לזרועה המושטת, וריח דם נקי מתמלא בחדר. מסתבר שהיא חתכה את עור העבד שעמד לידה, כי יכלתי לראות דם מטפטף על הרצפה.

״רק לפני כמה חודשים?! חשבתי שהרבה לפני. חשבתי שלפחות מאז שנהפכת לאחת מאיתנו״ הוא נשמע נהנה, לועס בעדינות את הסטייק השמנוני. דמיינתי את התנועה הנבוכה והכועסת של גא-ראם, הוא פלש לה לפרטיות, וגם לי.

״לא. אני מצטערת שזה מה שחשבת, הלורד״ היא ענתה בנימוס, פעם ראשנה ששמעתי אותה מאופקת עד כדי כך! בדרך כלל היא עונה בעוקצנות אגבית, אבל זה לא קרה.
״אז מה עשית כל הזמן הזה? שיחקת עם אחייך הצעירים?״ אאוץ׳. עכשיו זאת הייתה עקיצה שלא הצלחתי לשאת. קפצתי אגרופים. ׳תרגע טאהיונג, אתה עוד תראה לדביל מה זה!!׳ אני מרגיע את עצמי כמעט ללא הצלחה.

״לא אדוני״ היא עונה ביובש.
״אז תעני לי. מה עשית בכל הזמן הזה. שנתיים בהם לא שמעו ממך!״ הוא כבר ממש הגזים, כמעט צעדתי קדימה, אבל החוטים שעל פי החלו לצרוב פתאום. שיט. שוב הסיוט הזה, אוף!
״הנה. עכשיו!״ הוא צרח לעברי, ואני הלכתי לקראתו בצעדים מהירים כשאני מכווץ את פי התפור.

מה יהיה עכשיו? שוב הוא יעולל משהו שיחרט בזכרוני כל חיי ויגרום לי לרצות להקיא בכל פעם שהוא בסביבה. כאילו לא מספיק שאני עבד של אותו אחד שמירר לי את החיים ורדף אחרי במשך שנים?!!