downtown

• פרק 22 - פינוקיו

הבוקר שלמחרת אפוף חששות , כמעט וניתן להרגיש באוויר את הפחד והאימה התוקפים את גופי כשאני מביטה בזעזוע בדמותי הנשקפת במראה השבורה .
עיניי נפוחות ושפתיי הסדוקות איבדו את צבען הדק , לחיי הצבעו לבן כקיר וצווארי מעוטר בסימני חניקה סגולים ואדומים .
אני נאנחת בשקט , שואפת כמה אוויר נקי אל ראותיי כמה שרק אוכל ועושה את הצעד הראשון אל עבר המקלחת הקפואה שלא נטלתי אמש .

" לעזאזל !"
אני גונחת בשקט ופולטת נשיפת אוויר רוטנת ונוקשה . המים הקפואים נשפכים על גופי ללא הכרה , מרטיבים כל מקום כאוב ומותירים אותי פגועה אף יותר .
שערי גולש על גבי יחד עם שלל טיפות קרות , גורם לי להתנשף ברעד כשהן זולגות במהירות ומקפיאות אותי עד מוות .
אך על אף המקלחת הנוראית שגונבת את גופי מנשמתי , אני לא מצליחה שלא לחשוב על ליל אמש . לא יכולה שלא לחשוב על העובדה שלוקה שיקר לכולנו במצח נחושה , לכל הרוחות .
הכעס שנאגר בי אתמול מחלחל בכל עצם ווריד שבתוכי , איך לעזאזל הוא חשב להחזיר את כל הכסף הזה לג'ייקוב ואית'ן ?
למה הוא לא מוכן לומר את האמת במקום לשקר ולקבוע על כולנו אבדון נוראי ?
ידי מכבה את זרם המים ובצעדים מהירים וקטנים אני גונבת את המגבת השחורה שלי מעל המסמר הקטן שתקוע הקיר וממהרת להתנגב .

כל הלילה כמעט ולא הצלחתי לעצום עין עד שלוקה הגיע להעיר אותי בטענה שהמשמרת שלי מתחילה בעוד רבע שעה . לכל הרוחות אני אובדת עצות . אני לא מסוגלת אפילו להסתכל לתוך עיניו מבלי להרגיש שנאה , בלבול , כאב וחוסר הבנה משווע אודות צעדיו .
ולפני שתמהרו להאשים אותי , בדקתי את מה שאית'ן אמר ואכן נקבעו שני קרבות במשך תחיל השבוע הקרוב , אחד לאן ואחד לג'ורג' הקטן שאפילו כתוב וקרוא כמעט אינו יודע .
היריבים בזירה לא הולכים לרחם על אף אחד , גם לא על ילד קטן בן שש , הם הולכים לרצוח כל מי שרק יעז להילחם נגדם .

אני מנקה את ראשי מן המחשבות המצמררות ומתרכזת בתוכנית אשר הגיתי לעצמי בשעות הקטנות של הלילה בהן חיפשתי את אחד מצעיפיי הישנים שייסתירו את סימני החניקה של אית'ן עליי .
בכל הספרים שקראתי בכל שנותיי , והם מעטים אומנם , הגיבורה בסיפור תמיד השתמשה באיפור או חולצות בעלות צווארון קטן ומסודר אך לי אין לו את זה ולא את זה , כל שיש בידי הוא צעיפו של צ'אד שלא ראיתי שנים והבחילה עולה בגרוני כשאני חושבת על כך .
אך בלית ברירה אני כורכת אותו סביב צווארי לאחר שהתלבשתי במהירות מקפיאת חושים ופניי שוב משתקפות דרך המראה השבורה .

היום הגיע היום , היום בו דונאטו ואני אמורים להיפגש ולשם שינוי לא בכדי לנקות או לזרוע פצעים אחד על השנייה . אלא בשביל מטרה שונה קצת יותר , אולי לדבר אולי אפילו קצת להכיר ולשכוח מהכאב .אני נאנחת בחוסר אונים ומושכת בשערי לאחור בזמן שאני מסרקת אותו במהירות מקפיאת חושים .
במקום לצאת עם דונאטו , אצא לעוד משמרת כפולה ומתישה אצל מרקוס , אחרת לא אכול להוציא את התוכנית שלי לפעול - לשלם על קרבו של ג'ורג' ולהילחם את בקרב של אנסטסיה במקומה .
לעזאזל עם לוקה לפעמים ושיגעון הגדלות שחל בראשו .