downtown

• פרק 14 - חתולת רחוב

If We Have Each Other - Alec Benjamin

את תחושת המחנק הזאת לא הרגשתי מאז שצ'אד עזב אותי ואת ג'ורג' הקטן לבד, אי שם במעמקי רציפיה של דאונטאון, וכעת התחושה המעיקה הזאת מכה בי שוב. כל נים בגופי מרגיש זאת ומוכן למלחמה עקובה מדם, אך נשמתי עייפה מכל התהפוכות הנקרות בדרכה ורק רוצה להיעלם מכאן. עיניי מעיפות מבט זעוף אל תוכן הבית שצמרר את גופי. חלונותיו הסגורים למחצה אפשרו לכפור להכניע את הווילון הדק ולהזדחל פנימה, החושך אשר הרקיע שחקים הזכיר לי את האפלה החמקנית ששוכנת בדאונטאון למרות שעות היום שמחכות בעולם שבחוץ, אבל דבר לא הכין אותי למבטו של שחור העיניים אשר נעוץ בי, ריק מתוכן ומתרגש לנקמה מתוקה בחסות הפעם האחרונה בה נפגשנו.

רגליו המסוכלות וגופו הגדול והשרירי לא השקיטו את מחשבותיי, ובמיוחד לא מבטו הכועס אשר היה ניתן להבחין בו ממרחקים אדירים. לכל הרוחות . אני גומעת את רוקי בחוזקה כשהלחץ רק מתגבר בתוכי יותר. לאחר שניות ארוכות של קרב מבטים שקט אני מוותרת, כבר לא מצליחה להביט יותר בעיניו החוקרות , במבטו המחכה לתשובה או למילתי הראשונה ולכן אני מסיטה את מבטי ממנו ומסתכלת באמת ובתמים בבית שתמיד ייחלתי לעצמי להקים יום אחד . קירותיו הלבנים לא הותירו בי את הרגשת הקרירות שתמיד הורגשה בי מאז מעולם, ארונות המטבח היפים הנעימו את עיניי וריח האוכל סימם ובישם את אפי היטב .

" את מתכוונת לעמוד שם עוד הרבה ?"
קול הבוקר הצרות של דונאטו מעיר אותי מן חלומותיי , גורם לי להביט בו בשנית ולתהות איך לעזאזל הגעתי הנה אם נרדמתי קודם בחדר המדרגות של הבניין הסמוך . "אתה מתכוון לפתוח את הדלת ולתת לי ללכת ?"
אני מחזירה באותו הטון ובאותו אופי הדברים . גבותיו מתכווצות ושפתיו מחייכות חיוך שטני שלמדתי להכיר ולהבין כי אינו מבשר טובות .
" את תעני לי על השאלות שלי ?"
שואל דונאטו ומחזיר לי בשאלה על שאלה .
" לא ." אני עונה לדבריו נחרצות וצופה בשערו מתנועע עם הרוח הקרירה הנכנסת דרך חלון מטבחו הדקיק .
" אז לא ." הוא עונה בפשטות הגורמת לעצביי לבעור בי , לסתי נסגרת לה בחוזקה ועיניי רותחות מזעם אך כל שדונאטו עושה לפתע הוא להיעמד על רגליו בעוד מפתחות דלתו נותרות יתומות על שולחן האוכל . צעדיו השקטים עושים רעש לאוזניי על אף הטלוויזיה הקטנה שדולקת בפינה .

טיפוף כפות רגליו היחפות נשמע שקט יותר מדפיקות ליבי הרועמות שאני בטוחה שנשמעות למרחקים. בהרמת מבט פעוט עיניי נכלאות בעיניו השחורות המתקרבות ומבטי אינו זע מן הבחור הגדול הדוגל בשקט המזמר . בזמן ששחור העיניים עושה דרכו אליי בצעדים עמעומים אני מנסה לחשוב על תוכנית בריחה נאותה אשר לא כוללת איום, שלא כוללת פגיעה בגוף ותגרור אחריה מסע נקמה זהה לזו שמנהל ג'ייקוב כנגדי. אומנם לפני שאני מספיקה לגבש רעיון זה במוחי אני מוצאת את דמותו של דונאטו קרובה אליי מתמיד, עד כדי כך שהבל פיו מתנגש מעט במצחי וגורם לי לסמור. גמיעת רוקי נשמעת בבירור, מעידה על החשש שאופף אותי אך לא ניכר שהלחץ שבי מערער את דונאטו או גורם לו לזוז לאחור. באותו הרגע אני מחליטה לעמוד יציב, לזקוף את גבי ולהישיר מבט אל שחור העיניים הנקרה בדרכי יותר מידי בזמן האחרון אך כשאני עומדת מולו באומץ רב ומיישרת אליו מבט, אני זוכה לחקור את מראהו אשר השתנה במקצת, זיפיו הדוקרניים קוצרו להם ושערו מסודר על ראשו כתמיד במן בלורית עדינה מלאת חיים. גופי קופא לרגע וליבי מחל להאיץ כשידו הגדולה של שחור העיניים נוגעת לרגע בלתי מורגש בפניי, מלטפת את קו הלסת הדק ואת עורי החיוור בתנועה כמעט לא מורגשת, כמעט לא קיימת אך באותה נשימה משתקת וממכרת. מגעו מעביר בי צמרמורת כשהוא מטה ראשי מעלה בעדינות מייסרת ודורש ממני בלא מילים לחזור ולהסתכל באור עיניו הכהות על אף שהן כבר מסתכלות בו, חוקרות אותו ומנסות להבין את המניעים שלו בכל הסיפור הזר הזה.