הרוח הקרה מלטפת את שערי בעוד רגלי העייפות תלויות בין שמיים וארץ. גופי נח על נדנדת הכוורת העגולה שבפארק הגדול ועיניי נהנות ממפת השמיים, מצפייה בכוכבים המשחקים להם תופסת עם העננים שדואגים לתת מקום מבורך גם לחושך הלילה לחדור אל הארץ השוממה ויחד עם השעה המאוחרת העשב הדל החל להתנועע כשערי בזקיקי הרוח.
חיוך דק נפרס על פניי כשאני מחליטה להגביר את עוצמת השמע באוזניות של לוקה שלקחתי בלי רשות מוקדם יותר היום וידיי שבות לחבק את גופי הקטן על נדנדת החוטים. ראשי מזמזם לו את שאריות היום, את הגעתו של דונאטו למסעדה ועד לרגליים הקרות שקיבלתי כשעמדתי להודיע למרקוס שברצוני להתפטר. כזאת פחדנית. אני מגלגלת את עיניי ומוחה את המחשבה הארורה הזאת מזיכרוני. הרי עשיתי את הדבר הנכון, לבסוף החלטתי לשמור על מקום עבודתי כדי להביא פרנסה הביתה, כדי שלג'ורג' לא יחסר דבר. שלא תחסר לחו ילדותו המתוקה אותה אני משוועת להגיש לו על מגש מצופה זהב. להגיש לו כל מה שלי לא היה.
חיוכי התם התחלף בקלילות לחיוך מר ועצוב. זאת לא גאוות יחידה שבחרתי להמשיך לעבוד, זאת הטיפשות לרצות לעזוב מלכתחילה. דונאטו צדק, לא מוצאים עבודה חדשה בין רגע ולבטח שלא מתפטרים ממקור הפרנסה היחיד שיש בידי כרגע. כעס מר מצטבר בתוכי כשחיוכו היהיר מתגלה במוחי, הוא בטח ממש מרוצה מעצמו עכשיו. אני מגלגלת את עיניי כמנסה להיפטר מהמחשבות המעיקה ובזריזות מחליפה את השיר העצוב שהתגנב לתוך האוזניות הדקות שבאוזניי. לאט לאט כשהרוח מלטפת את גופי בצמרמורות של סוף עונת החורף אני מסכימה לעצמי לעצום את עיניי ולהנות המגן הריק, מראש נטול מחשבות ומשקט אין סופי שלבטח לא אמצא בעיר התחתית, בבית, בדאונטאון. שיקפצו לי כולם, אני לא זזה מהמקום הזה!
רגליי מכוסות בגרביים דקיקות, מאפשרות לקור הנעים של אמצע הלילה לחדור בנעימות לגופי ולגרום לשלווה אין סופית להזדחל לליבי ולראשי כאחד. חזי עולה ויורדת בנשימות עדינות ויציבות, חיוכי ממשיך לטפס על פניי ואף דמעת הקלה מוצאת את דרכה אל לחיי הסמוקות. סוף סוף קצת שקט, סוף סוף קצת אושר. משמרת הבוקר היום אצל מרקוס גרמה לרגליי לרעוד, כמות האנשים שהגיעו והתחלפו באחרים לא ביישה מסעדת חמישה כוכבים במיקום הכי מבוקש בניו יורק, דבר שגרם למרקוס לצהול באושר ואף להכריז על חלוקת בונוסים בסוף החודש הקרוב. בונוס אותו אני חייבת לקבל.
ליבי לפתע איבד אחת מדפיקותיו כשהאוזניות הקטנות נחטפו מאוזניי באכזריות. עיניי נפתחו בבהלה וידיי התכווצו לאגרופים הרסניים כדי לנקום את שלוותי שהופרה. "מה נראה לך שאתה עושה?" קולי נפער החוצה בזעם ומבטי העלה את דמותו של שחור העיניים בלהבות שהחלה לדבר. "מאוחר, את אמורה לישון עכשיו." קבע דונאטו ועצר את הנדנדה שכמעט גרמה למוחי ליפול לשינה מתוקה. "לא זכור לי שאתה שייך למשטרת שוטרי השינה, חתיכת קוץ." שפתיי סיננו בכעס וידיי משכו בחוט האוזניות מידיו, מיהרו לקחת אותן בחזרה לפני שאצטרך להסביר ללוקה מדוע האוזניות היחידות והפועלות שלו אבדו פתאום.
YOU ARE READING
downtown
Mystery / Thriller"הבית הוא אינו המקום בו אתה חי, אלא המקום בו מבינים אותך." ( כריסטיאן מורגנשטרן ) דאונטאון , מי לא שמע על האגדה האורבנית ושכוחת האל שיש למקום הזה להציע . המקום הגדול הנמצא מתחת לאדמה בין שלל רציפים וקרונות , שם מתגוררים להם עשרות אנשים עם עבר , הוו...
