downtown

• פרק 9 - ההיפך

שטרות הכסף של דונאטו עדיין שוכבים על השידה אל מול עיניי , שלוש מאות במספר . שטר המאה שמצאתי מוקדם יותר עבור תיקון המעיל שקרע ועוד שני שטרות של מאה דולר עבור האמת שרצה לשמוע מפי אודות מצבי העגום והפצוע .
אני מביטה בהם ונאנחת כמו בכל רגע נתון בשעה האחרונה כשאני תוהה איך אנשים מסוגלים לפזר ככה כספים לכל עבר מבלי לחשוב על עתידם .

אני מנידה את ראשי בשלילה ומנקה את מחשבותיי כשבצורה די מפתיעה אני נזכרת בבוקר של אמש . לוקה לא נזף בי על כך שיצאתי לעבוד , כלומר הוא כן התעצבן וצרח עליי שאני תמיד עושה ההיפך מכל מה שאני אמורה לעשות אך השתתק ברגע שהראיתי לו את 'הטיפ' המכובד אותו הרווחתי בלילה הקפוא של השנה עד כה .
לא אשכח כנראה לעולם את המבט שבעיניו , עיניו גדלו בתפארת וניצוץ הקלה הובחן בהן .
הוא אמר בדיוק את המשפט שאני אמרתי לדונאטו אז , - הכסף הזה יכול להספיק לנו לכל סוף השבוע הזה , זה מציל לנו את התחת !! את הישבן , סליחה סליחה , ישבן .

יופי אריקה ...

אני מגלגלת את עיניי לאחור ומחבקת בין ידיי את כוס הקפה הזולגת אדים חמים . צנצנת פולי הקפה כבר עומדת הרבה מעבר לחצי ריקה וממש ניתן לראות את הזכוכית המבצבצת בתחתית שלה , בדיוק כמו שקית הסוכר בה נותרו גרגירים ספורים .

לכל הרוחות , הכסף הזה בא בדיוק בזמן .

לבנתיים כשכל השיחה עם דונאטו מתרוצצת בראשי עקב ריח הקפה שמחזיר אותי לליל אמש , אני משננת היטב את תווי פניו במוחי , את עיניו הגדולות והאדישות הגובלות בצבע מכוניתו השחורה , את הבלורית אשר בצבצה מן כובעו הבז' התואם לארנקו . משהו בו צועק לי כמעט בבירור שעליי להתרחק ממנו ובו בזמן משהו מסקרן אותי .
כל הסיפור הזה יכול להסתיים בשתי דרכים , האחת , או שהסקרנות תהרוג את החתול , או שמנגד לכל זה בדרך השניה , אולי יתפתח מזה דבר טוב .
מיליון ואחת סיטואציות אפשריות רצות בראשי אך אז אני נזכרת שתמיד ישנה האופציה שלא יקרה דבר .
אני מגלגלת את עיניי לאחור כמיואשת כבר מעצמי , שום דבר לא יקרה ודבר לא יתקדם גם ככה .

אני שופכת את מה שנותר בכוס הקפה שכבר הספקתי כמעט לסיים אל הכיור ומסדרת את שערי לזנב סוס קצר והדוק .
אוליי כדאי שאלך לבדוק מה עם ג'ורג' , אחרי הכל אני לא רוצה שישבור איזה חלון לאדון מריו המסכן כמו בפעם שעברה . רק אלך לוודא שהוא לא מסתבך בצרות , ואז ? אז כבר אחזור להביט בשטרות לפני שאחליט מה לעשות בהם .

*

הרוח הקרה שורקת באוזניי ומעיפה את שערי לאחור אנה ואנה .
רגליי הקפוצות צמודות לחזי תוך שגבי שעון על קיר התחנה המתקלף של רציף שמונה .

רעש הילדים המשחקים בכדור מהדהד ברציף העזוב כיוון שכאן אין אפילו אדם בודד שגר , הקור הקיצוני עז ככל שיהיה לא מאפשר לשהות במקום יותר מידי זמן וכשפרץ רוחות מפלחות את המעיל של טוני הלבוש על גופי אני מצטמררת בנקישות שיניים ונעמדת במקומי בעוד עיניי תלויות בילדון הקטן המשחק יחד עם חבריו בין פסי הרכבת הגדולים .
אווירת האימים ששרתה בי לא התירה מקום לספק . כולנו ידענו מה ייקרה כשהשמש תשקע לה אך אף אחד מאיתנו לא ציפה שזה יקרה ככל מהר ואני לחלוטין יודעת שהפחד ממלא כל מקום בגופי כרגע .