עוד

פרק 40- שבעה עשר אביבים

עברתי להסתכל על עוד ברכות בוואטספ, דוחפת מברשת שיניים לפי תוך כדי.

היפים של מור ולריאן

אדיוט- מזל טוב ללרי התינוקת

אדיוט- שבעה עשר אביבים זה כבר לא צחוק

הסמרטוט של עדן- עד 120 פאקטי סיגריות לרי

אדיוט- אושר ועושר מלא בערק

הסמרטוט של עדן- שנים ארוכות של שנצים

אדיוט- שתמשיכי להפיץ שמחה ואור

הסמרטוט של עדן- פחחחחח

גיחכתי כי אם היה משהו שהייתי רחוקה ממנו זה מפיצת שמחה ואור, והם ידעו את זה יותר מכל אחד אחר. הזזתי את הטלפון והתקדמתי להתארגן בחדר. בחרתי בגדים יפים יותר מבדרך-כלל כמו שליאב העיר לי, ג'ינס סקיני במקום אחד נפוח, חולצה לבנה וצמודה וכפכפי אצבע זהובים. התארגנתי ותהיתי בשביל מי אני משקיעה, כי בטוח שזה לא היה בשבילי. זה היה מטופש, אבל ידעתי בשביל מי.

היה חסר לי ה״מזל-טוב״ מדין. הוא בדרך-כלל היה הראשון שרושם לי וידעתי שהוא ער. הכל היה טוב בנינו עכשיו, אז לא הבנתי למה הוא לא כותב לי. אולי הוא לא יודע מה לרשום עכשיו כשאנחנו ככה, קרובים אבל רחוקים. אולי הוא חושב כמוני על הפעם האחרונה שחגגנו ביחד. מוזר לחשוב על איך חגגנו את יום- ההולדת השבע-עשרה שלו.

חצי שנה מוקדם יותר...

"לא, חלאס! תזהרו ממני!" צעק דין אבל זה לא התריע אותנו והמשכנו לרוץ הישר לעברו, אוחזים בביצים וקמח.

כיוונתי ביצה ישר לפנים שלו ובר החזיק שקית של קמח פתוחה מעל התלתלים שלו. נבו החזיק אותו במקום כשניסה לברוח וחטף ביצה שהתנפצה בינו לבין דין. "נפצעתי!" קרא נבו בדרמטיות ושיחרר, מסתכל על מעט ליכלוך על חולצת בית-הספר שלו. דין מולו, כולו לבן ועם קליפות ביצה על הלחי, נעל את לסתו בכעס. היינו באמצע תחנת האוטובוס בכניסה לבית-הספר בבוקר של יום-ההולדת שלו, וכל העוברים ושבים נעצרו להביט בנו בלטישת עיניים. חלק מהשכבה התגלגלו מצחוק וצילמו. אבל אף אחד לא הבין שזאת מסורת.

התגלגלתי מצחוק כשהפנים של דין האדימו מכעס מתחת לכל הקמח.

זאת הייתה מסורת שדין שנא מאז ומעולם אבל לאף אחד מאיתנו לא היה אכפת.

כשתקדמנו אל תוך בית הספר, הוא התקרב אלי. ״את הולכת לשלם על זה.״ הוא סינן לעברי באיום.

״רק אני?״

״את היחידה שיש לי גישה לתחת שלה.״ הוא חייך אלי בזימתיות.

גלגלתי עיניים לעברו באיום. ״תמשיך לדבר ככה והגישה תפסק.״

״רק לא זה.״ הוא ביקש בחיוך. היה לו עניין לא סגור עם הישבן שלי. הוא היה יכול לדבר עליו שעות.