פרק 12- מורכול

6.4K 312 62
                                    

בחופשים הגדולים הייתה לנו חובה לעבוד במתקני הקיבוץ. בגלל מחסור בעובדים ביקשו מאיתנו לעבוד גם כמה פעמים בחנוכה, ככה שבבוקר שאחרי העין-מור, מצאתי את עצמי מעבירה קניות לזקן אקראי מהקיבוץ.

בר סידר את המוצרים החדשים למעברים, ואחרי שהלקוח יצא, הוא חזר לשבת איתי על קפה.

בר ואני עבדנו במרכול של הקיבוץ ביחד – מורכול, בעוד ששני הבנים האחרים עבדו בחקלאות של הקיבוץ. היינו מתוכננים לעבוד מפתיחה עד סגירה ולא ראיתי איך אני עוברת את זה מבלי להרקב משיעמום.

היה הרבה יותר מידי מוקדם בבוקר כשהגענו ועוד פטפטנו על כל מה שקרה אתמול. דברנו במשך אולי שעה על נטלי ושמחתי מכמה שהוא התלהב ממנה. בר היה אהוב וכל מי שהכיר אותו לא יכל בלעדיו, אבל היה לו קשה להפתח לאנשים חדשים. הוא היה שטותניק והשתמש בהומור כדי להסתיר את הרגשות שלו פעמים רבות מידי. הוא נראה טוב, והיה גבוה יותר מרוב הבנות אם כי לא גבוה כמו דין ונבו. היה לו מראה גברי והוא גידל זקן ראשון מכל הבנים, וידעתי ששום בת לא תפסול אותו על הסף, רק הוא פסל את עצמו בגלל חוסר הביטחון שלו.

״תשלח לה הודעה.״ הצעתי בהתרגשות.

״כן, אני אולי אשלח לה מאוחר יותר היום, שלא אראה מתלהב יותר.״ הוא הגה.

הנהנתי ואז נאנחתי ביאוש כשגל בחילה נוסף עלה בי. ״אני הייתי כל כך שיכורה! אני נשבעת לך שאני לא זוכרת כלום בין הזולה לבין שלקחת אותי לספסל ההוא.״

הוא הסתכל עלי בפה פעור באימה. ״מה, את לא זוכרת שנמרחת על בן מ- י׳?״ הוא תהה.

״מה?!״ התפרצתי. דמותו של בר מיד נשברה והוא רעד בצחוק. ״מניאק!״ קראתי.

״סתם, סתם. רק רקדת עם קורל רוב המסיבה ואז מצאתי אותך גמורה שם איתם.״ הוא סיפר.

גלגלתי עיניים ובר הלך להביא לי בקבוק מים-מינרלים מהמעבר והורה לי לשתות הכל.

עוד מבוגרת שהכרתי נכנסה אל המרכול בהליכה איטית ונעזרה בהליכון, ובר מיד ניגש לעזור לה לאסוף את המצרכים שלה. בבוקר היה די ריק במרכול ורק זקנים בפנסיה נכנסו מידי פעם. אחרי שהעברתי את המוצרים שלה היא צבטה לי בלחיים ואמרה כמה דומה אני לאמא שלי. חייכתי אליה ברגש וכשיצאה קיוויתי שהיא לא סתם נסתה לגרום לי להרגיש טוב.

אמא שלי הייתה דמות אהובה בקיבוץ ולא משנה כמה זמן עבר אחרי שהיא נפטרה, עדיין כל האנשים בקיבוץ אהבו אותה. היא אפילו לא גדלה פה, אבא שלי גדל. אבל היא הייתה בן אדם מיוחד ונכנסה ללב של אנשים במהירות. היא הייתה בן אדם טוב. אני זוכרת שכשהייתה בחיים תמיד הסתובב בבית מישהו שאמא עזרה לו במשהו. אחרי התאונה, כל הקיבוץ היה באבל יחד איתנו.

ידעתי שאולי היינו דומות, אבל בדברים החשובים לא הייתי דומה לה בכלל. לפעמים קיוויתי שהיא לא יכולה לראות אותנו, כדי שלא תתאכזב ממני לעולם. נכשלתי כמעט בכל מקצוע בלימודים ונהייתי עם השנים בן אדם אפטי שלא רוצה להכניס אף אחד חדש לחיים שלו. הייתי כל כך שונה ממנה.

עודWhere stories live. Discover now