בשבת ניצלנו את ההפוגה מהגשם כדי לצאת לסיבוב ברגל. בר שילב איתי מרפק כשצעדנו בדרך העפר, מגפינו דורכות בין שלוליות לבוץ. הסתכלתי על דין שהלך לפנינו. הוא לבש חליפת טרנינג כחולה ומטופשת עם מגפיי גשם. גיחכתי כשכמעט מעד כשדרך על אבן חלקלקה. נבו לידו היה לבוש באיזה טרנינג של מותג שעדן בטח קנתה לו, ולכלך אותו עד אימה בבוץ. בר היה היחיד שהתלבש נורמלי בעיניי, עם גינס ומעיל. הסתכלתי עליו דרך כל העשן שהסיגריה שלו יצרה ומצאתי קמט בין גבותיו. ״הכל טוב?״ שאלתי. הוא היה הילד הכי שמח והיפר בעולם, לא התאים לו להיות מהורהר ככה.
״את יודעת כמה זמן לא היינו ככה סתם ארבעתנו?״ הוא העלה והעביר לי את הסיגריה.
לקחתי אותה והצמדתי לפי. קרבתי את בר עלי יותר כנגד כל הקור. ״אתה מדבר על עדן?״ שאלתי בהבנה.
הוא הנהן.
״הוא מאוהב בה.״ הגנתי על נבו אוטומטית.
״וזה היה בסדר כשהם היו חודש ביחד. אבל הם כבר יותר משנה וזה לא משתפר. אני מבין שיש לו חברה ואנחנו מתבגרים ומתפצלים ומשתנים, אבל עדיין, הוא יכול היה לנסות יותר.״ הוא החליט והרגשתי שזה יושב עליו.
גם עלי זה ישב. פעם נבו ואני היינו ההכי קרובים ועכשיו היינו ההכי רחוקים והתגעגעתי אליו. הוא היה הרציני והרגוע יותר משלושתם ותמיד היה בצד שלי. דין היה נדלק ממני בעצבים מהר מידי וגם אני ממנו, בר היה ילדותי ונהיה מריר במהירות כשדברים לא קרו בדרכו. נבו היה בוגר מהם בקטעים האלה.
״אני לא מבינה אותו, פשוט. בת זוג זה זמני, חברים זה לנצח. איך הוא לא מבין את זה?״ תהיתי בקול.
״הם יהיו לנצח לדעתי.״ הוא העלה.
״נבו ועדן?״ שאלתי בכיווץ אף במחיאה. ״מה, באמת אתה חושב?״
״הם יתחתנו.״ הוא הנהן ומיד תמך בי עם זרועו כשמעדתי על אבן חלקלקה בדרכי. בוץ הותז על הקצה של הג׳ינס שלי ברסיסים.
״נע.״ ביטלתי את הרעיון בזריקה. נבו היה בן שבע- עשרה ולא יכולתי לדמיין דבר כל- כך רחוק כמו חתונה. זה עשה לי רע ובכללי שנאתי לחשוב רחוק, הכי רחוק שחשבתי היה מחר בבוקר בכל יום. כולם התחילו עם התהיות שלהם על העתיד, צו- ראשון, בגרויות, שיעורי נהיגה. אותי כל זה הפחיד. לא רציתי להמשיך הלאה, לא הרגשתי שמחכה לי איזה משהו בהיר. לא ידעתי מה אני רוצה מהעתיד שלי בכלל, רק ידעתי שאני רוצה להשאר בקיבוץ, עם הבנים וגם שנבו לא יתחתן עם עדן כי אז היא גם תהיה חלק מה״עד הקבר״ שלנו וגם ככה לא מתתי עליה בחיים האלה, מה אני צריכה אותה גם בחיים הבאים. המחשבה שהבנים מתחילים להתקדם בלעדיי הלחיצה אותי ומסתבר שגם את בר.
״אתם לא זזים!״ דין קרא לנו.
הם פתחו עלינו פער ועצרו לחכות לנו. היינו בדרך לעין- מור, בלי סיבה מיוחדת. נבו סחב תיק עם אוכל ארוז מחדר- האוכל, דין החזיק מחצלת ואמרנו שנעשה פיקניק. זה היה ספונטני יחסית אלינו, אפילו שזאת הייתה רק חצי שעה הליכה בתוך הקיבוץ. כל דבר שהוא לא רביצה מתמשכת היה מיוחד בשבילנו.
YOU ARE READING
עוד
Romanceהושלם. לריאן ודין היו החברים הכי טובים מאז שהם זוכרים את עצמם. לילה אחד של יותר מידי שתייה שם את הקשר בניהם במקום מביך במיוחד. הם מוצאים את עצמם מתגלגלים לקשר מסוג חדש - הם עדיין ידידים הכי טובים, אבל עכשיו הם גם שוכבים יחד, ואסור שאף אחד ידע על זה...
