פרק 38- להבות

7K 501 145
                                    

״בוקר טוב, ילדים.״

עיניי מצמצו בתשישות לתוך הבוקר המוקדם. בלעתי רוק להרטיב את גרוני היבש. מעלי היו רק שמיים בהירים. קצוות אצבעותיי נגעו בגוף רותח מחום וכפות רגלי הסתבכו בו. זה דין. נמסתי בשמחה לתוכו אל תוך החום, אבל אז קפצתי מבהלה כשראיתי אנשים מעלי.

נבו ועדן עמדו מעל המזרון, מצחקקים ואני התיישבתי מיד בבילבול. הייתי בים-המלח. המדורה לידנו כמעט כבתה, המזרונים נמלאו מאבק מדבר בלילה ודין עוד ישן חזק מתחתיי.

משכתי את שערי לאחור בעצבים, מסתכלת על נבו בשנאה והוא הסתכל עלי חזרה בשעשוע.

"חמודים. מה זה, התחבקתם?" עקץ נבו בקריצה, אוכל במבה משקית וצופה בנו כמו בסרט.

״לא מעירים ככה בני אדם.״ אמרתי לו בשנאה, גלגלתי עיניים בכעס והתיישבתי לשים את הנעליים שלי.

דין מאחורי החל להתעורר לאיטו, מותח את ידיו ואת רגליו הארוכות, כמעט בועט בי בתהליך. הוא התיישב עם השמיכה בין רגליו במיקום אסטרטגי והסתכל עלינו, תלתליו סתורים על פניו ופלג גופו העליון המעוצב חשוף לכל. "בוקר טוב." אמר דין בקול צרוד ולא הבין למה שלושתנו מתסכלים עליו.

ישנו על מזרון באמצע המדבר ותחת כיפת השמיים אבל זאת הייתה השינה הכי ערבה שהייתה לי זמן רב כל-כך. כל אירועי אמש רצו מול עיני בסרט מענג שהרגיש קרוע מהמציאות. אלוהים. מה שעשינו אתמול היה כמו צלקת במוח שלי עכשיו.

נערתי את ראשי, נעלתי את נעל ה'בלנסטון' שלי ונעמדתי.

״לאן את הולכת?" שאלה אותי עדן.

״לצחצח," הסברתי בקול צרוד, מסדרת את שערי הסבוך אחורה, בתוך רגע כל שערה על ראשי חזרה לצורתה החלקה והעבה.

"תחכי לי." דין מיד אמר ונמתח שוב.

״אתה יותר ממסוגל לצחצח בעצמך.״ טענתי במירמור.

הוא הביט בי במבט נוזף כשהבין שאני רוצה להתרחק. ״לא אכפת לי. תחכי. לי.״ הוא הבהיר בכעס.

״הבנתי. אנחנו נלך.״ אמר מיד נבו כשהבין את הלך הרוחות, מושך את עדן איתו הצידה.

״מה יש, לרי?״ הוא שאל בעייפות והסיט את השמיכה מרגליו, כאילו רק חיכה שעדן תלך משם. הבוקסר שלבש בקושי הצליח להכיל את זקפת הבוקר שלו, או שזאת הייתי אני שגרמה לה. הוא ישב ככה בחוסר-ברירה לרגע ואז נאנח. ״את יכולה להביא לי את הנעליים?״ שאל והצביע על מגפי ׳בלנסטון׳ בצד השני של המדורה. גלגלתי עיניים והבאתי לו אותם. דין נעל אותם בזריזות והלכנו לקחת את התיקים שלנו ואז לברזים.

״את כועסת?״ שאל אותי. מבטו היה מובס.

״למה שאני אכעס? אני נשקתי אותך.״ הזכרתי.

״אז למה את מתרחקת?״

הסתכלתי עליו בכעס. נמשיו בלטו יותר מתמיד, כמו שתמיד קרה אחרי יום בשמש. נסיתי לכעוס עליו אבל נרגעתי למראה המבט המתחנן בעיניו היפות. ״אני לא מתרחקת, קמתי הרגע ורציתי רק חמש דקות לעצמי, אבל זה לא משהו שאפשר לעשות איתך, כנראה.״ אמרתי לו בחיוך עקום והוא חידד לעברי את עיניו בהתגוננות.

עודWhere stories live. Discover now