עוד

פרק 39- תמיד

ליאב זרק את כל התיקים הרבים ליד פינת-האוכל ואז ראה אותי וחייך. ״את לא מבינה איזה כיף בעין-מור עכשיו. חוץ מזה שמפוצץ,״ הוא סיפר.

״וואלה?״ שאלתי בעיניין מעושה ואז אבא שלי הסתובב להסתכל עלי ועיניו התרככו.

קמתי לראות מה עם הטוסט שלי ואז הוצאתי צלחת כשהרחתי את הלחם החרוך. אבא שלי הסתכל עלי מהצד. ״רוצה לחכות ולאכול איתנו? אמרנו שנזמין פיצות, ליאור רוצה.״ הוא הציע לי, עיניו עצובות כמו בכל פעם שדיבר איתי. לא שנתתי לו הרבה הזדמנויות.

״לא, אני אוכל בחדר.״ חתכתי אותו בשנאה והתקדמתי אל תוך המסדרון.

סגרתי את הדלת אחרי ונקרתי בטוסט שלי בביסים קטנים, זרוקה במיטה, בלי רצון לאכול. דפיקה נשמעה על הדלת. חשבתי שזה הוא ונשמתי באיפוק. ״סגור.״ קראתי בכעס.

הדלת נפתחה והתכוונתי לצעוק עד שראיתי שזה ליאב. בלעתי רוק ואת הצעקה שלי. ״כן?״ שאלתי.

הוא עמד בפתח הדלת, עם גופייה עבה ומכנסי בגד-ים לחים, מסתכל עלי בעיניי הקרח הרכות שלו. ״הוא מנסה, את יודעת.״ הוא פסק.

״אני יודעת, ליאב. אני שמחה גם שיש לך אותו.״ אמרתי לו, בולעת את הרגשות שלי. לליאב היה קשה עם אבא כמוני בהתחלה, אבל הוא התרכך כשראה שהוא נשאר פיכח כבר שבועות. הייתי שמחה בשבילו, חוץ מהחלק עמוק בפנים שרצה שליאב ישאר רק איתי.

״גם לך יכול להיות אותו.״ הוא אמר, העיניים שלו מבקשות ממני.

הוא לא הבין. היינו במצבים שונים. הוא השאיר אותי לבד שנים, בשנים שהכי הייתי צריכה אותו. לליאב היה קטן מידי בשביל לזכור והיה לו אותי, ואילו אני זוכרת כל רגע מזה ולא היה לי אף אחד. ואז גם כשאמרתי לו מה דעתי עליו, הוא הרביץ לי. וגם אחרי התחתית הזאת, הוא עדיין היה צריך את הדחיפה של דין כדי ללכת לגמילה.

לא רציתי לדבר על זה יותר כי פחדתי שאחשוף דברים שלא רציתי שליאב ידע על אבא. ״אתה יכול לסגור את הדלת אחריך?״ רמזתי.

הוא הנהן בעייפות וסגר את הדלת אחריו בטריקה רועמת.

הפכתי מותשת ברגע. כאילו כל האוויר יצא ממני בבת-אחת. נקרתי בביס האחרון שלי בטוסט בלי-חשק והרגשתי את הריקנות הקבועה ממלאה אותי שוב. בלי לחשוב יותר מידי שלחתי הודעה לדין, כי זה היה הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו שיגרום לי להרגיש מלאה.

דינו- מה יש?

הוא ענה מיד.

אתה יכול לבוא? שלחתי.

דינו- עשר דקות אצלך

.
כשדין נכנס אל החדר עברה רבע שעה ואני הפעלתי פרק של סדרה ישראלית ישנה שאהבתי ופעם ראיתי עם ליאור, אבל היא כבר הפסיקה לישון בחדר שלי כל-כך הרבה.

הוא נכנס עם צלחת עמוסה בפיצות שאבא שלי בטח דחף לו ואני הסתכלתי עליו במבט נעלב. ״בוגד.״ פלטתי.

הוא קימט את מצחו בתהייה והכניס את קצה הפיצה לפיו, בועט את הדלת מאחוריו לסגירה. ״טעים. תאכלי,״ הוא הגיש לי את הצלחת.

״לא בא לי.״ משכתי את כתפי באי-חשק.

הוא הניח את הצלחת בצד ועליה את הפיצה שלו, ונכנס איתי למיטה, מוריד את נעליו. ״מה יש?״ הוא שאל אותי בדאגה.

״סתם, קשה לי איתו ואתה היחיד שיודע.״ אמרתי בביישנות.

״מה קרה?״ הוא שאל בעיניין.

״הוא אבא שלי.״ אמרתי כי לא ידעתי איך להסביר. הוא לא היה אבא שלי עד עכשיו, הוא היה בן אדם אחר, מריר, ופתאום הוא חזר להיות הוא עצמו ואני אמורה לסלוח על כל מה שקרה שהוא לא היה הוא?

דין משך אותי לחיבוק שלו ואני נשענתי לתוכו בהקלה. ממש קוויתי שיעשה את זה. הוא ליטף את שערי עם ידו. ״את לא חייבת לסלוח לו.״ הוא לחש לי.

״ליאב סלח.״ סיפרתי במירמור. הרגשתי מחוץ למשפחה שאני שמרתי שלמה.

״אז ליאב סלח. אם את סולחת לו, אז תסלחי לו בשביל עצמך, לא בשביל אף אחד אחר.״ הוא ביקש. הוא ליטף את לחיי והרגיש בדמעות שלא שמתי לב שירדו לי בכלל. הוא נישק את שערי וחיבק אותי חזק יותר. עצמתי את עיניי והרגשתי מוקפת בו. החזה שלו עלה וירד מתחת לראשי. החום שלו חימם אותי. לא הייתי שורדת כלום בלעדיו.

״תודה שאתה פה.״ לחשתי בקול צרוד מדמעות.

״תמיד.״ הבטיח בקול כבד. ״בשביל זה אני חי.״

.
אני יודעת שקצר לא להרוג אותי, אעלה לכן מחר עוד פרק אם תגיעו ל290🤍

עשרה פרקים אחרונים🎊