downtown

• פרק 19 - אחרי חצות

דונאטו גיחך ודמותו הגדולה סככה מעליי, הסתירה את אור הירח ואור מנורות הגן. "אני לא שייך למשטרת שוטרי השינה, גברת אריקה המאוד בוגרת." זיק של זלזול בער בקולו ועיניו השחורות נראו משועשעות וזועפות בו בזמן. לא, ממש ממש לא. אתה לא תפריע לשעת השלווה היחידה שלי ותכעס עליי! עיניי התגלגלו להן בחוסר אכפתיות ושילבתי את ידיי על בטני במטרה להיסחף לשלווה המתוקה של קודם. אני מוצאת את עצמי מקללת את שחור העיניים כשהרוח הנעימה הפסיקה להגיע ומאשימה את דונאטו בכך. הוא הורס את הרגע שלי, לעזאזל. אני גומעת את רוקי במעט לחץ וציפייה כשדמותו מפסיקה להאפיל עליי והנדנדה מפסיקה לנוע.

"שמעתי ממרקוס שעבדת קשה היום." קולו מתנגן במקום הרוח השורקת, מזדחל אל תוך אוזניי שרוצות להיאטם. אך הפעם לא נשמע אף זלזול או ציניות דביקה בקולו. "אני גאה בך, לא ויתרת לעצמך." קולו נשמע ממש מעל ראשי ודבריו חודרים שכבה אחר שכבה הישר אל הרגש המוזר שנמצא בתוך הלב. גורם לפרפרים מזורגגים להתנועע בי ללא שליטה. גאה בי? מתי בפעם האחרונה מישהו אמר שהוא גאה בי? אני מחליטה למחוק את השאלה הארורה ממוחי ולהתמקד בדבר החשוב באמת. "מה אתה רוצה ממני, דונאטו?" עיניי נפתחות באיטיות ובחוסר כוח, מביטות מעלה מעלה ומוצאות את שחור העיניים העומד מאחורי ובמבטו הוא מוצא את עיניי העייפות. ידיו החזקות אוחזות בחבלי נדנדת הכוורת, מונעות את תזוזותיה הממכרות וגורמות לי להרגיש שבויה בשאלותיו. "אתה הרי אימת שתחשוף את הסוד שלי ולבסוף ניצחת. קיבלת את מה שרצית, אתה יכול לרדת לי מהגב וללכת מכאן." דבריי יוצאים מפי ללא שליטה אך כך גם הרגשתי. דונאטו הוא עוד אחד המנסה לשלוט בחיי. כך היה גם צ'אד, אחי הגדול, ואיך אפשר לשכוח בכלל את צמד העכברים אית'ן וג'ייקוב החושבים שלכל מילה שלם צריך להצדיע ולהשתחוות.

עיניי בוחנות את פניו האילמות מרגש, עיניו השחורות מספרות סיפור סואן ודבריו נדמים כחודלים מלהתקיים. דונאטו נאנח. "לא עשיתי את זה כדי --" "לא אכפת לי למה עשית את זה, אתה לא מבין?!" קולי חתך את דבריו בצעקה חסרת מעצורים. הכעס חלחל בתוכי וזעק החוצה בכל צורה אפשרית. "אתה לקחת את הסוד הכי חשוב לי, הכי גדול שלי ואיימת לספר אותו לכולם! אתה בכלל מנסה להבין מה אני מרגישה או חושבת? כי אני בטוחה שלא." רגליי נטשו את הנדנדה החמה וגופי מרגיש כה קטן לעומת הבריון הגדול העומד מולי, איתן כמו הר וחזק כאלפי חיילים. אני לא מחכה יותר מידי לתגובתו וממהרת לנעול את נעליי הספורט על רגליי, בזריזות אף אוספת את שיערי ומכניסה את אוזניותיו של לוקה לתוך כיס מכנס הג'ינס שעליי. "חכי רגע." דונאטו עוקף את הנדנדה ולפני שאני מספיקה להגיב ידו הגדולה אוחזת באמת ידי, שומרת על הגבול הדק בין כוח למגע.

"את צודקת." הוא אומר לפתע בעיניים מלאות אמת מפתיעה וממשיך לדבר. "לא הייתי צריך להשתמש בבית שלך בתור תירוץ לכך שלא תתפטרי. " הוא נאנח. "לא רציתי שתעשי משהו שתתחרטי עליו אחר כך. את צריכה את הכסף הזה ארי, זה לא צחוק. אבל תדעי לך, אני לא מצטער שכך פעלתי כי זה מה שמנע ממך לטעות." שחור העיניים מסביר בנחת, במילים פשוטות ומלאות הבטחה ורגש שלא ידעתי להכיל. שפתיי נושכות את פנים לחיי בחוסר אונים בזמן שנותרתי עירומה ממילים מול דונאטו ועיניי חיפשו כל דבר מלבד את עיניו השחורות בהן יכולתי ללכת לאיבוד במשך שעות. אך כנראה שדונאטו אינו אהד את ניסיון ההתחמקות שלי כיוון ששניות אחדות לאחר מכן ידו הפנויה נגעה ולא נגע, נסוגה וליטפה את סנטרי בעיוורון חושים שגרם למבטי הקט להתעורר אל עיניו של שחור העיניים.