עוד

פרק 17- משאלת יום הולדת

.
אבא הגיע הביתה באחת-עשרה. זה היה רק שעה אחרי שהצלחתי לשכנע את ליאור ללכת לישון ולהפסיק לחכות לו. שמעתי את דלת הכניסה נפתחת ונסגרת בכניסה לבית, זה היה יכול להיות או אבא או ליאב שיצא החוצה בעצבים ברגע שיום-ההולדת נגמרה.

הלכתי לכניסה לראות את אבא מסתכל על הבלונים שתלויים על התקרה בסלון, ואז מעביר את ידו על פניו בעייפות כשהבין. הוא הפנה את מבטו להסתכל עלי, זועמת ומותשת בכניסה לחדר. "שכחתי." הוא הפטיר והלך למקרר בנידנוד. הוא היה שיכור במיוחד היום.

"שכחת?!" התפרצתי בכעס.

"שכחתי." הוא העלה את קולו המחוספס מעייפות ושיהק, שיכור לחלוטין.

"אתה יודע מה," הרגשתי איך שנים של איפוק נפרצים בבת אחת כשנכנסתי אל המטבח אחריו, "אני הבנתי ממזמן שאתה חרא של אבא, אתה יכול לשים זין עלי כמה שבא לך. אבל היא בת עשר. עשר! כל מה שהיא רצתה זה שאבא שלה יהיה ביום-הולדת שלה." צעקתי עליו בחוסר שליטה מוחלט.

הוא סגר את המקרר והתרומם להביט בי במבט מזדעזע. הוא הסתכל עלי כאילו מה שאמרתי לא היה הגיוני ואני לא הבנתי איך הוא כל כך אטום למציאות. זאת הייתה הפעם הראשונה מזה שנים שראיתי איזה רגש בעיניים שלו אבל הרגש הזה היה כעס. שערו היה שמנוני מעל ראשו כמו תמיד והוא הדיף ריח חזק של אלכוהול אל תוך החדר. "לריאן, לכי לחדר." הוא אמר בקול חד משמעי, כועס.

"אני לא הולכת לשום חדר, עד שאתה לא הולך להתקלח, שם על עצמך מצידי בקבוק בושם כדי לא להריח כמו האלכוהליסט המסריח שאתה - והולך לחדר של ליאור להגיד לה סליחה שלא באת!" צעקתי עליו בשטף והוא הביט בי בזעם.

"תשמרי על הפה שלך, ילדה חוצפנית." הוא פלט בקול שיכור וכועס.

"אמא הייתה נגעלת אם היא הייתה רואה אותך." פלטתי לפני ששמתי לב.

רק ראיתי זעם וכאב נדלקים בעיניו ואז, פלאח!

פקחתי את עיניי בהלם, ושלחתי את היד שלי על פניי. כאב חד פילח את הלחי שלי. חד כל כך ומלא בכל כך הרבה עוצמה שכל הראש שלי הופנה ביחד עם הכאב וכמעט מעדתי על רגלי, כשכל הגוף שלי נמשך בעקבות כיוון הכאב. הרגשתי זעזוע כבד והרגשתי מסוחררת כל כך שנפלתי על השולחן מאחורי בנפילה ובקושי הצלחתי להתיישב על הכסא. הפרצוף שלי דאב.

ברגע שהצלחתי הרמתי מבט וראיתי את אבא שלי מסתכל בהלם ובפה פעור על היד שלו. הוא הסתכל עלי באותו המבט כשהבטתי בו בפחד ואז ברח החוצה מהבית.

נשארתי לשבת שם בכאב והרגשתי את הדמעות רק כשהטעם המלוח שלהן הגיע לשפתיים שלי. נגעתי עם ידי בחתך החד שהרגשתי במקום שבו טבעת הנישואים שלו חתכה לי את העור. האצבע שלי התמלאה בדם והסתכלתי עליה באימה.

אבא שלי הרביץ לי.

אבא שלי.

הנשימה שלי נחתחה בחדות כשיפחה כואבת נפלטה לי מהפה ולפני שהספקתי להבין מה קורה, בכיתי בהתייפחויות. הדמעות שלי זולגו לאורך הלחיים ומטה על קו הלסת שלי, כמו נהר. לא מפסיקות. הצליל הדוחה הזה המשיך לצאת מהגרון שלי, כאילו אני נחנקת ואז, זה הפסיק.

הכל.

ברגע של בהירות אני מחליטה שדי. הגיע הזמן לשחרר את הכל.

השבועות האחרונים היו כמו כאפה אחת גדולה ובכל פעם שנסיתי לקום, הפילו אותי לרצפה בחזרה. כל דבר טוב שהיה לי התנפץ ופתאום לא ראיתי בשביל מה. בשביל מה לנסות? לשאוף, לאהוב, לקוות. בשביל מה? כל דבר טוב שהיה לי בחיים בסוף נגמר ובסוף הביא רק כאב לחיים שלי. אם הכל היה רע מלכתחילה, לא הייתי יכולה לאבד כלום.

אי אפשר לאבד משהו שאף פעם לא רציתי.

למה צריך דברים טובים בכלל אם הם מביאים רק רע? יש כל כך הרבה רע בטוב שתהיתי לפעמים למה יש הפרדה בניהם בכלל.

עכשיו הרגשתי שאבדתי הכל ולא רציתי להרגיש ככה יותר אף פעם בחיים.

הפתרון היחיד שראיתי היה פשוט להפסיק לנסות, להפסיק לאהוב, להפסיק לקוות, להפסיק עם הטוב. לשקוע לתוך הרע שמגיע גם ככה. ואז, רועדת, נתתי לעצמי לשקוע בתהום שנראה שכל חיי איימה עלי.

.
שבוע טוב אהובות🤍
145 הצבעות לפרק הבא.