עוד

פרק 17- משאלת יום הולדת

התיישרתי במקומי והבטתי בה בהלם. "מה?! בר שלי?" לא הבנתי. היא הנהנה בהתלהבות ואני הסתכלתי עליה בכעס. "למה התנשקתם?" התפרצתי.

החיוך על פניה נשבר. "מה? חשבתי שתיהי שמחה." היא אמרה בעצב.

"שמחה שאת משתמשת בחבר הכי טוב שלי כריבאונד?" יצאתי עליה בעצבים.

"הוא לא ריבאונד, לרי!" היא אמרה מיד והסתכלה לעיניי בכנות. "מאז הישיבה בשישי אנחנו פשוט לא מפסיקים לדבר בהודעות ויושבים כל היום ביחד בבית-הספר והוא מצחיק אותי כל כך. הוא כזה נשמה טובה ואני פשוט מתרגשת שלשם שינוי אני נמשכת לילד טוב ולא לאיזה מניאק כמו מורן. אני נשבעת לך, אני לא חושבת על מורן בכלל. רק בר בראש שלי, אני רוצה להיות איתו כל הזמן."

לרגע שתקתי, סוקרת את פניה, ואז חיוך מתרגש הפציע על שפתיי.  "די, איזה כיף." אמרתי בהתרגשות והיא חזרה לחייך כמו ילדה קטנה ברגע שראתה שאני מאשרת. אני מצידי גם התלהבתי ברגע שהבנתי שיכול להיות שאחד הבנים יצא עם מישהי שאני באמת מחבבת. "את חושבת שזה רציני?" חקרתי.

היא הנהנה בהתרגשות והתחילה לספר לי הכל מההתחלה שוב ובפירוט.

.
"היום יום הולדת
היום יום הולדת
היום יום הולדת לליאור!" שרנו כולם כשהנחתי את העוגה על השולחן ממולה. הדלקתי את הנרות עם הקליפר שלי. "תביעי משאלה." ביקשתי.

היא עצמה את עינייה הזהובות.

בשונה מהבוקר, מצב רוחה של ליאור הלך ודעך ככל שמסיבת יום ההולדת התקדמה. ארגנתי הכל בצורה מושלמת, השכנה הכינה בשבילנו את העוגה האהובה על ליאור, כמעט עשר מהחברות של ליאור הגיעו ואפילו שאלתי איפור מקורל ועשיתי להן עמדת איפור עקום למדי. אבל ליאור הייתה עצובה וידעתי שזה בגלל שאבא לא הגיע. התקשרנו אליו לעבודה ואמרו שהוא לא שם, שזאת אומרת שהוא שותה.

מבפנים הייתי פקעת רותחת של עצבים אבל רק נסיתי לשמור על חיוך בשבילה ועל קור רוח בשביל ליאב, שתמיד התעצבן על אבא בקלות.

היא כיבתה את הנרות בנשימה ארוכה וכל החברות שלה התחילו לשיר שוב. "מה ביקשת?" שאל אותה ליאב בחיוך. היא חיבקה אותו כדי ללחוש באוזנו והוא קם משם עם עיניו רותחות בעצבים. קמתי אחריו מיד.

"היא ביקשה במשאלה שאבא יהיה פה, לרי." הוא אמר בפרטיות במטבח, הקול שלו מאופק בעצבים.

"בסדר, אני אטפל בזה." אמרתי כדי להרגיע אותו.

"איך תטפלי בזה?" הוא התעצבן והלך לחדר, טרק את הדלת אחריו.

מיד הלכתי אחריו ופתחתי את הדלת בכעס. "אתה נרגע ואז חוזר לליאור עם החיוך הכי גדול בעולם על הפרצוף." אמרתי לו בלי מקום לוויכוח והסתכלתי לראות שהוא הבין אותי. הוא הינהן באיטיות ואני יצאתי לסלון עם החיוך הכי טוב שיכלתי לזייף וחזרתי לשים אודם לחברות שלה.