זה נשמע הגיוני למדי להזעיק את הגנרל מאחר ומדובר בחיילים שלו מצד אחד אבל, אבל מצד שני, לא שמחתי לראות את בארוס, לא אחרי איך שדברים נגמרו בנינו. והיה גם צד שלישי, האיש הגדול והנאה לא ישמח, בלשון המעטה, לגלות מה עוללתי לחיילו....ומה שהפחיד אותי במיוחד היה ההבנה שאולי סמל מתיס הוא לא היחיד שעוללתי לו זאת. בלעתי את רוקי. "תאמר לגרנל לקרוא לימין המלך" הוריתי למאסרו ברוב משמעות. הוא בחן אותי בדממה, אומד את חומרת המצב מהבעתי. דוריאן היה הערפד היחיד מלבדי. אם מישהו ידע מה קרה – הוא היה הכתובת. קיוויתי שהוא גם יודע איך מתקנים את זה, לעזאזל איתו. אולי לשם שינוי, הוא יביא תועלת ולא חורבן לחיי. "אשיג לך משהו לאכול, גברתי" מתיס אמר בנחישות ופנה לצאת אחרי מאסרו. בטני השמיעה קולות רמים של הסכמה, למרבה מבוכתי הנוספת. הסמקתי. דארה נעץ בי מבט רצחני במיוחד אבל לא אמר דבר, הוא רק עזב אחרי הסמל, סוגר את הדלת, ממלמל משהו שנשמע בוטה במיוחד...במבטא זר. מבטא זר שהכרתי מהיבשת הצפונית בה ביליתי את חמש השנים האחרונות. הבטתי אחריו בהלם, רושמת לעצמי לברר מהיכן דארה מגיע במקור. הוא באמת נראה צפוני, כשחשבתי על זה. עור בהיר וצרוב, עיניים כחולות ושיער צהוב , כמעט לבן אפילו הייתי אומרת. איך לא ראיתי זאת לפני? תהיתי כמה עוד הפתעות מחכות לי היום והאם אשרוד אותן. היום הוא יום המנחה, אולי עליי לזרוק יותר משערה לאש בטקס...למשל, אולי כדאי שאמסור יד או אפילו רגל, כי חיי לא יכלו להפסיק להסתבך עוד ועוד ולא היה לי רגע אחד קטן ודל מאז שחזרתי. נזקקתי לקצת ניסים. נזרקתי במיטה, ידיי נפרשות לצדדים ועיני בוהות בתקרה, ואז הבנתי בזעף ודקירה של תשוקה מריטטה שהמיטה עדיין הריחה כמו בארוס. או שאולי זו הייתה אני שהריחה ממנו...הוא היה על כולי אחרי הכל...לשון, שפתיים, עור...הצטמררתי, שערותיי נעמדות וקיללתי את מזל הרע. קיוויתי שהוא לא הבין ולא קישר כשראה את הצלקת.. אבל עמוק בתוכי חששתי שהוא כבר ידע. הוא כבר הוכיח לי עד כמה הוא מבריק ופיקח וכמה דבר לא חומק מעיניו. האם הבין שזה דוריאן? האם יכל בכלל להעלות זאת על דעתו? דוריאן אמור להיות דודי. זה הדבר האחרון שנשמע הגיוני.. אז אולי הוא לא הבין, אבל הוא יכל לנחש. צלקת גדולה של שיניים חדות במיקום כל כך אינטימי. נאנחתי ממעמקי נשמתי ועצמתי את עיניי, מנסה להניח לזה. אני לא חייבת לספר לו דבר בכל מקרה ובטח ובטח לא רציתי שידע. לא יכולתי להתמודד עם הידיעה שמישהו ידע. במיוחד לא הוא. לא משנה כמה פעמים אמרתי לעצמי שדבר ממה שקרה לא קרה באשמתי, עדיין הרגשתי כל כך...טמאה. מלוכלכת. משומשת. פגומה. המילים הדהדו בתוכי ודחקתי אותן הצידה, מסלקת אותן. דוריאן לא מבין איך אני באמת מרגישה, אף אחד לא יבין. אולי הוא תיקן את עצמו איכשהו, בדגש על אולי, אבל אותי אף אחד לא יכל לתקן. אף אחד לא יוכל להחזיר לי את כל מה שהוא לקח. לא יכולתי להתמודד עם הכאב שהמחשבות הביאו, אז ניסיתי שוב לדחוק הכל הרחק לפינה חשוכה במוחי והתרכזתי במקום בלנסות ללמוד את הנוכחויות שיכולתי לחוש בתוכי, שלא היו אני. נוכחותו של החייל בהקה ויכולתי לאתר אותה בקלות, הרגשתי אותו אבל מה שסיקרן אותי היו הנוכחויות האחרות. ניסיתי לחקור ישות נוספת, רדומה, קהה. התרכזתי בה בקפידה, כמעט יכולה לחוש אותה תחת כפותיי המנטאליות, הבטתי בה והרגשתי איך אני נשאבת לתוכה. כשפתחתי את עיניי, החשכה סביבי בערה באש כתומה ואת דממת הלילה הפרו קולות של צרחות. ריח של בשר שרוף מילא את האוויר. נאנחתי בכאב שמילא את כל מהותי, מגיע מבטני השורפת אבל לפני שהספקתי לעכל מה קורה לי, כדור אש הושלך לעברי, פוגע בפניי בקול מתפצח של בערה וחום בלתי נתפס, נורא, פשוט זוועתי מילא את כל מה ומי שהייתי. יכולתי להרגיש את עורי נמס באימה וכאב בלתי נתפס. צרחתי, צרחתי את נשמתי וניסיתי לכבות את האש עם ידיי, רצה מבלי לראות לאן, עיוורת לחלוטין, צעדיי כבדים בתוך הבוץ הסמיך אבל בקושי הרגשתי משהו מלבד האש. נפלתי על ברכיי, מתמוטטת בצרחות.
"רין!" שמעתי מישהו צועק, מנער אותי.
הכאב החל להתפוגג ותמונה אחרת, מוארת החלה להתחדד לנגד עיניי. עיני איזמרגד ירוקות מרהיבות שהיו כעת גדולות במה שחשבתי שאוכל לקרוא לו חרדה צבע את היופי בעיניים, משווה להן מראה אנושי כל כך ומוכר עד כאב. הבנתי שאני שרועה בזרועותיו של דוריאן. לקח לי יותר מעוד כמה רגעים להבין שאני לא הוזה, זה לא זיכרון מהעבר. זה ההווה. ניסיתי להתנתק ממנו מיד. "מה קרה, נסיכה שלי?" לחש ברכות, עדיין אוחז אותי, מלטף את שערי...מבלבל אותי, גרפ לי להרגיש בבית כפי שמעולם לא הרגשתי. גרם לי להשתוקק למשהו שחשבתי שמת כל כך מזמן. זה היה שקר, שקר מוחלט. הוא הרס אותי פעם אחת, לא אניח לו להרוס אותי פעמיים. "אני לא בטוחה. נראה שהייתי עדה לזיכרון של אחד החיילים, אחד הנמרים הלבנים שעזרתי להציל..." ניסיתי לומר, מתיישבת, מתנתקת מזרועותיו. שנאתי אותו על כל מה שגרם לי להרגיש. עיניו ברקו בהפתעה, לא מבע שראיתי עליו הרבה. "איך הגעת לזיכרון שלו?" הביט בפניי, נראה כל כך טוב. שנאתי שכולם נראו מעולה ורק אני נראיתי כמו פליטת מלחמה מחוסרת בית. אולי זה בדיוק מה שהייתי. "זה כמו...נוכחות. אני יכולה להרגיש אותו בתוכי, כפי שאני מרגישה את הסמל שנתתי לו מדמי כדי לרפא אותו" סיפרתי לו, מביטה בו בניסיון לא להתפחלץ מקרבתו ולהתרכז במה אני מבינה ממבע פניו על מה שקורה לי. הוא רק נראה המום. "זה לא יכול להיות. לא יתכן שקשרת אותם אלייך" בדרך כלל הוא היה מצויד בגישה יהירה וזחוחה וביטחון עצמי מעורר קנאה אבל נראה שהוא זנח אותה כרגע. "מה זה בכלל אומר? איך עשיתי את זה?" שאלתי בזמן שקמתי מהמיטה, לא מצליחה להבין כלום. "לא התכוונתי לעשות את זה. לא יודעת איך זה קרה. רק רציתי להציל אותם ממוות" המשכתי בבלבול, מתיישבת חזרה על המיטה, מעבירה יד בשערי, היד לא עברה היטב דרך השיער הפרוע. אלים, אני צריכה מקלחת. אם יש מישהו בעולם שצריך מקלחת – זו אני. "רין...קשרת אותם אלייך. זה לא משהו שכל ערפד יכול לעשות, בטח לא חצי ערפד...ובטח שלא בטעות" הוא נד בראשו. "כשערפד קושר בן אנוש אליו, בן האנוש נכרך אחריו ומייחל לשרת אותו. זו יכולת מנטאלית גבוהה מאוד...שמצריכה הרבה ידע, ניסיון ומאמץ. ואת פשוט קשרת, מה? ארבעה, חמישה חיילים אלייך בלי לדעת איך?" הוא שאל כלא מאמין. הרגשתי גלים של חום בוקעים ממני. לא רציתי לכרוך אף אחד אחריי, בטח לא חיילים, הם לא היו שלי כדי לכרוך אותם. וזה נשמע.. זה נשמע בצורה נוראית כמו שעבוד של מישהו. "איך אני מתקנת את זה?" שאלתי בניסיון לשמור על רוגע ולא לאבד את זה, לא מנסה אפילו להתרחק מדוריאן לשם שינוי. אני חייבת לתקן את זה, לבטל את זה, לשנות את זה והייתי עייפה מלהילחם בדוריאן בכל רגע נתון.... וידעתי שבכל רגע החדר הזה יתמלא בכל אלה שהלכו..ובארוס. "את רוצה לשבור את הקשרים?" הוא נד בראשו, מטה אותו לאחור ופרץ בצחוק, גומות החן המושלמות שלו קופצות לעיניי, קול צחוקו המתגלגל כמעט ממכר וכל כך מוכר. "את אפילו לא יודעת איך עשית את זה, אי אפשר פשוט לבטל את זה. זה תהליך מורכב ומסוכן. את לא כשירה לנסות לעשות את זה בכלל."קבע ברצינות. נשכתי את שפתי. איך לעזאזל הצלחתי לעשות דבר כזה? ואיך עוד היום הזה יכול להידרדר מכאן? "אני חייבת לנסות" קבעתי בנחישות. הוא נד בראשו, מרצין אבל ניצוץ נותר כזכר לחיוך בעיניו. "את יכולה, אבל את לוקחת סיכון גדול – כי אם משהו ישתבש, את עלולה לפגוע בהם בצורה לא הפיכה. הם יכולים להשתגע, הם עלולים לקבל מום כלשהו, הם יכולים גם למות" סיפר לי, גורם לי לשקוע בבוץ טובעני שהיה גרוע מהביצות בחוץ. איך אני אצא מזה? "אז מה אפשר לעשות?" שאלתי, לא מוכנה פשוט לוותר. לא יכולתי להסתובב עם חמישה חיילים שממש לא נועדו לשרת אותי. "כרגע, פשוט תצווי עליהם להמשיך לשרת את המפקדים שלהם." הוא השיב בקדרות. נשכתי את שפתי, תוהה אם זה יכול לעבוד.
הוא שאף את האוויר, קרוב לצווארי. "את מריחה מהגנרל" העיר פתאום בלי קשר לשום דבר, אבל יכולתי לראות בעיניו שזה לא רק מכעיס אותו, זה מטריף אותו. הוא בטח חיכה להטיח בי את המידע הזה. זקפתי את ראשי, קמה מהמיטה בחדות. "אולי הגרנל מוצא בעיניי.״ השבתי ברוב כוונה, משלבת את ידיי. "אפרופו גנרל, יש לו מקלחת בחדר? אני צריכה אחת – דחוף" התגריתי בשטן וקיוויתי שזה כאב לו. ואז ידעתי שכאב לו, מבט אחד בעיניו בישר לי זאת. הוא זעם. עיניו הירוקות הצלולות התכהו, צבען מתערבל באדום מבעית. התחרטתי מיד שהתגריתי בו. לא הייתי מוכנה להגחת המפלצת שבו. צעדתי לאחור בחרדה שאיימה לסגור עליי, נתקלת בקיר עם גבי, ליבי מאיים לפרוץ מחזי, פועם בראשי. למרות הכל דוריאן לא התקרב. הוא חשק את שיניו – שיניו הרגילות למראה. הוא עצם את עיני השטן האדומות שלו.
"הוא פוגע בכבודך. לא ארשה -״
"כבר הרסת כל זכר לכבוד שהיה לי אי פעם, לא נשאר לו במה לפגוע, דאגת לכך!" הטחתי בו, זועמת ומפוחדת אבל נשבעתי שאעמוד על אדמתי איתן. לא הייתה לו זכות לומר דברים כאלה יותר. דוריאן נותר עם עיניו עצומות לעוד רגע לפני שפקח אותן. הן היו ירוקות וצלולות שוב, מלאות ברגש עז כפי שזכרתי אותן בחלומותיי. "אף אחד לא יודע ולא צריך לדעת. מבחינת כולם, את עדיין שמורה. אכפת לי ממך, רין. את צריכה לשמור על עצמך. תתרחקי ממנו"
"אני אתרחק ממי שמתחשק לי להתרחק! ושמורה? אתה צוחק עליי? אנסת אותי! לשם מי או מה אשמר עכשיו?! חתונה?" צחקתי במרירות. "לעולם לא אוכל להתחתן כי הרסת את הטוהר, וחוץ מזה לעולם לא אתבגר. בעלי יזדקן וימות, ילדיי יתקמטו וימותו וכל שאוכל לעשות זה לצפות. אז למה שאשמור על עצמי?"
הוא הביט בי בחדות. "אני אגיד לך למה. את רוצה לחזור לארמון חמושה בזהות האמיתית שלך. תצטרכי לשחק על פי החוקים המקובלים."
הוא החליק על הראש אם חשב שיוכל להטיף לי עם מי להיות ואיך. פתחתי את פי כדי לענות בחדות – אבל אז הדלת נפתחה ובארוס נכנס, סוגר את הדלת אחריו. הוא נד בראשו והביט בי, לא נראה מודע לדרמה. הוא היה עסוק בדרמה העכשווית. "יש סיכוי קטן, קלוש שיחלוף יום אחד שבו לא תעוררי צרות?" הוא שאל באיפוק ונאנח. "מה עשית לחיילים שלי, רין?"
נאנחתי בליבי, נשאבת בחזרה לבעיה הנוכחית. "היא קשרה אותם אליה בטעות" דוריאן השיב בקול שקט וקטלני ועכשיו היה תורו של הגנרל להיראות מופתע. "נמצא דרך לשבור את הקשר בהמשך" המשיך, נשמע אפילו קטלני יותר ובארוס צמצם מעט את עיניו, גופו מתקשה. "אתה אומר שהיא יכולה לקשור אנשים אליה?"
דוריאן התקרב אליו לאט והתקרבתי אחריו גם כן, מרגישה שהאווירה מתוחה מידי. לא רצית פיצוץ, במיוחד לא בין הגנרל וימין המלך, זה יהיה רע מאוד לכולם. "זה בדיוק מה שאני אומר, ואני אומר לך יותר מזה - " הכרתי את הקול הזה, מאיים. נכנסתי בניהם לפני שלא יודעת מה עלול לקרות, גבי לבארוס ופניי לדוריאן, עומדת מולו למרות האימה שהוא הטיל עליי. מעבר לפחד, לא יכולתי להרשות להם לרדת לפסים אישיים עכשיו, לא כשהממלכה עלולה להיכנס בכל רגע למלחמה. "תישאר מחוץ לזה" הזהרתי אותו עם כל הכוונה שבעולם מאחורי המילים. אם אכפת לך ממני, אם אי פעם תרצה שאפסיק לשנוא אותך כל כך. לא אמרתי את המילים אבל עיניי אמרו מספיק, נסכתי לתוכן את כל מה שהרגשתי, לסתי מתהדקת, ליבי פועם כל כך מהר והרגשתי כמעט סחרחורת מהאדרנלין. להפתעתי, נראה שזה השפיע על דוריאן כי הוא כיווץ את אגרופיו אבל לא ניסה להתקרב יותר. ידעתי שלא אוכל למנוע ממנו לדבר עם בארוס כשאני לא נוכחת, אבל קיוויתי שיירגע. אני לא צריכה סכסוך מדיני-צבאי על הכתפיים שלי. הרגשתי את האנרגיה של בארוס מאחוריי, מחשמלת, מסוכנת אבל מרומזת. "יש בעיה?" הוא שאל בשלווה מוחלטת, לא נשמע מוטרד כלל וכלל. ברצינות? "אתם יודעים מה? כן, יש בעיה. אחד, אני מצחינה, אני צריכה מקלחת מזויינת" אמרתי ברוב כוונה, מלכלכת את פי כפי שלא לכלכתי בקול כנראה מעולם. המבטים שהם החליפו בניהם השתנו וירדו לבחון אותי כשעמדתי ביניהם, גבי לקיר עכשיו. "שתיים, אני צריכה אוכל, אוכל אמיתי ולא המרק התפל הזה שאתם קוראים לו נזיד. ושלוש, אני צריכה עוד דם, איבדתי יותר מידי. אז ברשותכם, מאחר ואת הקשרים אי אפשר לבטל, אני הולכת לפתור את הבעיות האישיות שלי" קבעתי בהינף יד, מניחה להם וניגשת לדלת לעשות בדיוק את הדברים הללו, איכשהו. "בואי איתי. אקח אותך למרחצאות בעיר" דוריאן הציע. "ומשם אקח אותך להזין את עצמך. אני מכיר מקום" הבטיח, זכר לזעם עדיין עמוק בעיניו אבל הן נצצו בחן מקסים עכשיו. גלגלתי את עיניי הרוחניות. גברים. ככל שהם מגודלים יותר, המוח שלהם מכווץ יותר. "נשמע טוב. אלך עם דארה או מאסרו" חייכתי, לא מעוניינת ללכת איתו לשום מקום.
״הם יוצאים למשימה" בארוס ציין ביובש.
"אז תסביר איפה זה ואלך לבד" החלטתי, פונה לדוריאן באצבע מאשימה.
"לא" שניהם ענו בו זמנית. "זה מסוכן" דוריאן טען. "את לא מכירה את העיר" בארוס הוסיף, משלב את ידיו. "אתם צוחקים עלי? נלחמתי בזאבי דם וחצי אליגטורים, אבל אני לא יכולה לצאת לעיר מוקפת חומות ומוצפת שמירה? מצידי להתקלח בביצות הארורות, לא אכפת לי איפה, באמת" לא התכוונתי להישמע קטנונית אבל לא התקלחתי משהו כמו חמישה ימים והכל נדבק אליי והרחתי כמו קרב, דם, זיעה, בוץ, סקס – שלא הצליח להתממש. לא הייתי במצב רוח להיות נחמדה כרגע. אני לא החיילת של האחד ולא האחיינית של האחר מבחינתי. "פשוט בואי איתי, רין" דוריאן ניסה שוב בזמן שבארוס נאנח והעביר יד בשערו. "אני הולכת לבד" קבעתי, עומדת על שלי ופתחתי את הדלת. היא החליקה מידיי ונסגרה כשדוריאן דחף אותה להיסגר, ידו נשענת על הדלת, חזו מול הפרצוף שלי. הרגשתי נוסטלגיה מרירה מתוקה שעצבנה אותי. "נצא לארמון מחר בבוקר. אם לא תנצלי את היום למקלחת, לא תתקלחי בששת הימים הקרובים" הוא הזהיר, יודע בדיוק איך לשחק עם ראשי. לעזאזל. "את יכולה לבוא איתי. אני צריך לשוחח עם מפקד המוצב והוא בסיור בחוץ, אז את יכולה להצטרף אליי אם את רוצה" לפחות בארוס השאיר לי את אפשרות הבחירה, אבל חששתי ללכת איתו אחרי מה שקרה בנינו. אבל מצד שני, ללכת עם דוריאן היה עדיף אפילו פחות. "שמעתי אותו מדבר עם הקצינים בבוקר. הוא אמר שהוא יחזור אחרי ארוחת הבוקר, זה אומר שהוא יהיה כאן בקרוב מאוד" דוריאן השיב בשלווה. לקחתי נשימה עמוקה. אולי זה הזמן לבחון את כוונותיו האמיתיות של דוריאן. להתמודד עם הפחדים הכי גרועים שלי. ואולי הייתי טיפשה, כמו פרפר שנמשך לאש. "בסדר. אלך איתך דוריאן" אמרתי בשקט, משלבת את ידיי, חושקת את שיניי. "רין – " בארוס התחיל לומר. נדתי בראשי. בארוס ידע כמה אני מפחדת מדוריאן, ידעתי שהיו לו כוונות טובות. הוא לא רצה שאלך עם מישהו שאני לא בוטחת ומפחדת ממנו וגרוע מכך אם הוא הבין קצת יותר לעומק מה קרה בנינו. אבל זו הייתה ההחלטה שלי ואפילו בארוס אמר שדוריאן לא מפלצת עוד. זה לא אומר שאני סולחת לו או רוצה בקרבתו, אני פשוט צריכה מה שאני צריכה כרגע. "זה בסדר" לחשתי , מביטה בעיני הדבש הירקרקות והחמות שלו. הסטתי את עיניי, לא רוצה לחשוב על השפתיים האלה עליי. "אני יודעת מה אני עושה" אמרתי לו ואולי גם לדוריאן, אבל האמת היא שלא היה מושג. רק נשמעתי בטוחה, קיוויתי שבטוחה מספיק. דוריאן פתח את הדלת לאט והתרחקתי כדי לאפשר לו לעשות זאת, יוצאת מהפתח לפני שאתחרט.
פרק 30
Start from the beginning
