"לאנס" היא לחשה ואז נעמדה מלפניי, קורנת מאושר, כמו השמש בעצמה. אבל החיוך היפה שלה גווע על שפתיה ועיניה התכהו.
"מה?" היא שאלה בדאגה.
"אמ, כלום. זה.. זה נהדר" מלמלתי אבל הרגשתי את הדמעות נתקעות בגרוני. שום דבר לא היה נהדר. למה לאנס, למה דווקא הוא מכל האפשרויות? למה דווקא הבחור היחיד שאני באמת מחבבת?
עולמי היטלטל קצת באלימות. פקחתי את עיניי, מקיצה מהחלום וראיתי חיילת מוצקה במדים שחורים, האבזם שעל חגורתה בצבע אדום והיא היתה נטולת דרגות. זו בטח טוראי היגיס. עורה הבהיר והמנומש נצרב מהשמש, שערה אדמוני ועיניה החומות רשפו גיצים. למרות הכעס שלה, הוקל לי לדעת שהיגיס היא לא החיילת שליוותה אותי קודם אל המפקד.
"קומי, קומי כבר. נרדמת על המיטה שלי. החלפתי מצעים הבוקר וטינפת אותם" היא רטנה וקמתי לפני שהיא תמשוך אותי בכוח.
"מצטערת. נרדמתי, אני-" התחלתי לומר.
"כן אני יודעת מי את. אני לארה. לארה היגיס ואנחנו - כל כך נאחר לארוחת הערב אם לא תזיזי את התחת שלך" היא זרקה עליי מדים שנראו בדיוק כמו שלה והם נחתו על הראש שלי. משכתי אותם מהפנים שלי והתחלתי לפשוט את השמלה מעליי.
"אני מצטערת שנרדמתי על המיטה שלך" מלמלתי במבוכה. היא נאנחה ושילבה את ידיה.
"זה בסדר, אני מניחה. נדאג לך למצעים" היא חייכה וחייכתי בחזרה.
"שלא תחשבי שתתפסי כאן תנומות באמצע היום, כי זה כל כך לא הולך לקרות" היא הבטיחה. חיוכי נמתח אפילו יותר.
"הם יענו אותנו למוות?" שאלתי בהרמת גבה.
"הו לא, לא למוות, בואי לא נגזים."
התכוונתי לענות תוך כדי ההתלבשות.
"- מוות הוא שליו ורגוע. את תרצי למות, אבל הם לא יתנו לך. שלא תתחמקי מאימונים או מטלות חלילה" עיניה הצטלבו בשלי וראיתי את ניצוץ שובבי נדלק בהן. שתינו פרצו בצחוק.
"נשמע כיף, לגמרי כיף" סיכמתי בציניות. חגרתי את החגורה עם האבזם האדום והתיישבתי לנעול בחזרה את מגפיי. הם היו במצב סביר והתרגלתי אליהם, העדפתי אותם פי כמה מאשר המגפיים הצבאיות של המשמר. המדים היו רחבים עליי.
"אין לנו מידות כה קטנות , דלגייט. מעולם לא היתה כאן חיילת בגודל שלך אז אני מניחה שאת נחשבת פורצת דרך" היה לי ברור שהיא לגמרי סרקסטית אבל משהו חם קרן ממנה למרות זאת.
"אל תדאגי, אני אעזור לך להצר אותם. עכשיו בואי, נאכיל אותך לפני שתמותי מרעב". כנות בוטה. גלגלתי את עיניי בדרמטיות אליה אבל ידעתי להעריך את הכנות למרות העלבון, כי ידעתי היטב שהיא עדיפה עשרות מונים על פני השקרים והתככים של חצר האצולה.
עשר דקות לאחר מכן, נכנסנו לחדר האוכל הענק שהכיל שולחנות ארוכים וספסלים ובצד אחד ניצבה העמדה בה הגישו את האוכל. אפי בישר לי שמציעים לנו הערב נזיד, ולא מהסוג שהיה גורם לי ללקק את אצבעותיי פעם, כשהייתי חלק מהאצולה המקומית ולמרות זאת, לא היה אכפת. ידעתי שתמיד יכול להיות הרבה יותר גרוע ולשם שינוי הייתי אסירת תודה על אוכל שלא הייתי צריכה להכין בעצמי. לא הייתי בשלנית מי יודע מה. ברגע שנכנסנו לחדר האוכל והתקרבנו אל התור, המקום שהיה הומה קולות גבריים, שהיו הרוב המוחץ והכמעט מוחלט כאן, הפך פתאום לשקט בצורה לא נוחה. הבנתי מיד שכל העיניים עליי. לא הייתי רגילה להיות מוקד תשומת הלב, לא אחרי שביליתי שנים בלהסתרר ולהתחבא. השתדלתי לא לחרוק את שיניי. לארה נצמדה אליי מאחור והביאה את שפתיה אל אוזניי.
"לא כל יום נכנסת לפה אישה שנראת..את יודעת." אבל לא ידעתי. מה שידעתי זה שהעדפתי שהאדמה תבלע אותי. אבל היא לא בלעה. חבל. החייל שעמד מלפניי בתור הסתובב ובחן אותי. הוא היה טוראי כמוני, הבנתי. כל הדרגות הבכירות, כך נראה, כבר ישבו לאכול. הטוראים היו אחרונים. כמה אופייני.
"תסתובב מייק, שלא יגנבו לך את התור בטעות" זו היתה לארה ושמחתי שהיא התגייסה לעזרתי. זה הרגיש נחמד להפליא. הבחור חייך אליה ודחף את מרפקו לצלעותיה בשעשוע.
"מה הבעיה שלך לארה, מפחדת שכל התשומת לב שאת מקבלת תעלם?" הוא התגרה בה והיא נחרה בבוז. החייל קרץ לי והסתובב בחזרה. שמתי לב שהחדר חזר לפעילות והמבטים ממני ירדו. נשמתי לרווחה. לא רציתי למשוך תשומת לב. אם זה היה תלוי בי, הייתי מסתובבת עם ברדס על הראש כל הזמן. העדפתי את הצללים על פני האור גם ככה.
מצויידות בנזיד, בקושי מצאנו מקום לשבת ולאכול. ברגע שישבני נחת על הספסל הארוך מול שולחן, הבנתי שהתיישבנו ליד אותו מייק וחבריו.
"מי החברה שלך, לארה?" שאל גבר אחר, שנראה באמצע שנות העשרים לחייו.
"לא שמעת, אל?" זה היה מייק.
"שמעתי מה?"
"הילדה קרעה שני שומרי משמר. מול הפרצוף של המפקד בארוס" מייק סיפר בדרמטיות.
וכאילו האלה זימנה את המפקד - הוא הופיע בכניסה למקום רגע אחר כך, צועד פנימה בצעדים בטוחים אל עבר השולחן הקטן היחיד שניצב בשורה הראשונה ולא היו שולחנות נוספים ליד. האוכל, הבחנתי, כבר נח על שולחנו ושני מפקדים סעדו משני צידיו של הכיסא הריק... רגע. היה רק כיסא אחד ריק והוא היה הכיסא המרכזי. הפניתי את פניי אל לארה והתעלמתי מקולות הצחוק והתיאורים של מייק וחבריו.
"המפקד בארוס, הוא - " לחשתי באוזנה ובלעתי את רוקי. "הוא מפקד המשמר?!"
לארה סובבה את פניה אליי והביטה בי כאילו יצאתי מדעתי כליל.
"את צוחקת, נכון? לא ידעת?" היא שאלה בספקנות, אבל אז ראתה את הפנים שלי ועיניה נפערו.
"לא ידעת! בשם האלה, איפה גדלת, במאורת ארנבים?"
ולחשוב שהוא אמר לי שיכולתי לפנות אליו! כאילו שזה באמת אפשרי להגיע אליו.
"אבל למה החיילת הזו, אני לא יודעת איך קוראים לה - לקחה אותי אליו כשהגעתי? למה לקחת טירונית לדרגה הכי בכירה. למה לא למפקד זוטר?" תהיתי בפניה. היא משכה בכתפה.
"אני לא יודעת, אולי כי זו לא עונת הגיוסים. בכל מקרה, המפקד מאוד מעורב בשטח. הוא יודע מה קורה עם החיילים והוא פוגש את כל הטירונים. הוא גם מעיף את מי שלא נראה לו מתאים".
הנחתי למידע הזה להתיישב אצלי בראש. לפחות לא הייתי מיוחדת. לא רציתי להיות מיוחדת כמו שכבר הבנתם. אם אבלוט אני עלולה להביא על עצמי את דוריאן, למען האלה. עיניי התמקדו במפקד המוצק שישב עם שני המפקדים האחרים והם ניהלו שיח.
"הוא סופר חתיך, את לא חושבת?" שמעתי את לארה, אבל בקושי, כי התמקדתי בשפתיו של המפקד. הנהנתי מבלי להביט בה, חצי חיוך על שפתיי כדי לא להיראות חשודה בזמן שאני מנסה לצוטט. וזה היה קשה עם כל רעשי הרקע.
"היא הגיעה....." הצלחתי לשמוע אותו אומר. "...לורד סטיץ'."
נמתחתי מעט כשהבנתי שהוא מדבר עליי ונמתחתי במושבי. ליקקתי את שפתיי ורכנתי עוד אל השולחן בניסיון להקשיב, מנסה לנטרל את כל רעשי הרקע האחרים, מתמקדת בשפתיו, מצמצמת את עיני... אבל שפתיו חדלו מלנוע ועיניו עברו מהמפקד איתו שוחח , דרך קהל הסועדים - והתנגשו במבטי. הייתי נופלת אחורה אילולא היו לי רפלקסים ערפדיים, כי לעזאזל, הייתי המומה. זה היה כמעט כאילו הוא יכל להרגיש אותי. אבל הוא לא יכל, אין סיכוי בעולם. אז למה הרגשתי כאילו נתפסתי על חם? הוא הביט בי, עיניו חופרות דרך ראשי וזה היה קצת מפחיד.
"אלים, הוא מסתכל עליך רין?" לארה שאלה. לא חלקתי את ההתרגשות בקולה.
ניסיתי לבלוע את הרוק כדי לענות לה למרות שלא הייתה לי תחושה בשפתיים, מבטו יוקד עליי, משהו אינטנסיבי שלא הצלחתי לפרש האם הוא עויין או זועם או מה לעזאזל הבעיה שלו.
"אני - " ליקקתי את שפתיי. מישהו נעמד מאחורי המפקד והוא הסתובב אליו, מנתק את עיניו ממני והמתח הנוראי שאחז את האוויר נשבר סוף סוף.
"לא נראה לי" אמרתי וניסיתי לנער את התחושה שלא ידעתי לתת לה שם. החלטתי שהוא סתם הסתכל עליי במקרה וצללתי חזרה לתוך הנזיד שלי. האוכל לא היה מי יודע מה טעים, אבל שוב, הייתי רעבה מכדי שיהיה לי אכפת. יכולתי להישבע שהרגשתי את עיניו של המפקד עליי שוב, אבל לא העזתי להביט לכיוון שלו שוב כדי לבדוק אם אני צודקת.
"איך הצלחת לכסח שני חיילי משמר?" מייק התעניין שוב ולא נראה שהוא התכוון לשחרר בלי תשובה. הנחתי את הכף והבטתי בו. "לא יודעת" אמרתי בנונשלנטיות, מושכת בכתפיי.
"מזל של מתחילים כנראה" אמרתי, משחקת את התמימה. דעתו לא נחה מתשובתי. כמובן שלא.
"מזל של מתחילים לא עובד עם חיילי משמר" הוא אתגר אותי.
"אז כנראה שאני ממש ממש ברת מזל" קבעתי בחיוך גדול והמשכתי לאכול. לארה משכה בכתפיה.
"הם היו בסוף המשמרת כבר. בטח היו עייפים" שוב היא נחלצה לעזרתי, אני לא יודעת למה, אבל התחלתי ממש לחבב אותה. יכולתי לראות אותנו הופכות לצוות.
"כן, הם באמת נראו עייפים" הסכמתי במשיכת כתף ולא ציינתי שגורם ההפתעה שיחק לטובתי. הם לא ציפו ממישהי עדינה כמוני להלחם בהם, בטח לא עם החרב של מפקד המשמר. הפרצוף של בארוס כשגנבתי לו את החרב...התאפקתי לא לחייך. הם בהחלט לא ראו את זה בא.
"מאיפה את?" מייק המשיך לחקור. בלעתי את הנזיד ושמרתי על שלווה, ממשיכה לאכול תוך כדי כי כולם אכלו כאן ודיברו. זה היה שונה שנות אור מאיך שחינכו אותי לנהוג אבל חוויות מחמש השנים האחרונות הוכיחו לי שרק אצילים נוהגים כמו אצילים. חוץ מזה, גם ככה אף פעם לא התחברתי לכל הגינונים המעיקים.
"בלרוק. ואתם?"
"את צוחקת? אני ואל מבלרוק במקור. איפה בבלרוק?" הוא הסתקרן. שיט. אחיזתי בכף התהדקה מעט ולקחתי עוד נזיד לפי מנסה לעשות סדר במחשבות. למה היה לי מזל כל כך עלוב? כמובן שהם מהמקום שבחרתי ככיסוי. מקום שלא באמת הכרתי.
"גרתי בפרוורים" אמרתי והתפללתי לאלה שיפסיק לשאול. לא רציתי להיכנס לפרטים. "אבל זה לא משנה עוד, לא ככה? זה לא שנחזור לשם" ציינתי במשיכת כתף. הוא סיים את הנזיד שלו והביט בי, מהרהר בדבריי.
"לא עד גיל הפרישה, אם נחייה עד אז" הוא אמר אבל אז לארה התערבה.
"אתה בטוח לא תגיע לגיל פרישה, אתה יודע מה אומרים. החמורים תמיד ראשונים למות" היא הליצה והחברים של מייק פרצו בקרקור צחוק, שהיה כל כך מדבק וגם אני נסחפתי אחריהם לצחוק מטלטל. מייק האדים מעט וזרק תפוח מהסלסלה במרכז השולחן על לארה, היא תפסה את הפרי בחיוך מבריק.
אחרי ארוחת הערב, לארה לקחה אותי ישירות למרחצאות. יצאנו מחדר האוכל אל ההיכל המרכזי שקירותיו עוטרו בשלל הגנרלים ההיסטוריים, זה שממנו יכולנו לצאת החוצה אל רחבות האימונים בקדמת הבניין. אבל לא פנינו החוצה. חצינו את האולם ופנינו שמאלה, דרך המסדרון מחופה הלבנים מצד אחד וויטרינות מצדו השני. זיהיתי את משרדו של בארוס ובהמשך ידעתי שנגיע להצטלבות רחבה של שני המסדרונות, אלא במקום לעלות במדרגות הלולייניות, פנינו לדלת צידית שהובילה החוצה, אל רחבת הדשא העצומה שבחוץ, מאחורי הבניין. ממש מולנו עמד מבנה אבן גדול דמוי כיפה עם דלת עץ שנראתה ישנה. הדלת נפתחה ושתי נשים לבושות מכנסיים וחולצה שחורים שנראו נוחים ונעימים הגיחו דרך הדלת. הן נראו מוצקות, רחבות ממני והביטו בי ובלארה בדממה לרגע לפני שחזרו לפטפוטן העליץ. תהיתי אם לארה מכירה אותן אבל לא שאלתי. נכנסנו למרחצאות הגדולות שהכילו למרבה ההפתעה שלוש מעיינות שנבעו מהאדמה. הרחבה בין המעיינות רוצפה באבן והמקום הואר בעששיות מעטות.
"נראה טוב" אמרתי בהתרגשות והתחלתי להתפשט. לא התקלחתי כבר יותר מידי זמן.
"אל תתלהבי. בקיץ, המים חמים מידי ובחורף המים לא קרובים להיות חמים מספיק. אבל למרבה למזלך, הגעת באביב אז הטמפרטורה הכי נוחה עכשיו. יש לנו משהו כמו שעה להתקלח לפני שמגיע תור הבנים", היא בישרה לי ולרגע שמחתי - שעה להתקלח! איזה פינוק.
"-אבל בעוד חמש דקות שאר הבנות יהיו כאן" היא קטלה את השמחה. אוף. לא חיכיתי לדרבון נוסף וטבלתי בבריכה הקטנה מבין השלוש, נכנסת פנימה. מקוות מים גדולים היו לי פחות נעימים מהקטנים וככל שהיו גדולים יותר, כך השפיעו עליי לרעה. לארה הצטרפה אליי. המתוגגתי מעונג, נהנת מהמים החמים, מנקה את עצמי היטב מהמלח, הזיעה וכל התלאות שעברתי מעל ים הכפור. צללתי עם כל הגוף למים לכמה רגעים, מניחה למים החמימים לנקות את שערי, אצבעותיי חופרות לתוך הקרקרפת. הגחתי החוצה, מרגישה רעננה. לארה התרחצה בשלווה, פשוט יושבת בתוך המים.
"כמה זמן את כאן?" שאלתי אותה לפני שיכולתי לעצור את עצמי. לא רציתי להיכנס לשיחות פרטיות מידי, כדי שהיא לא תתחיל לשאול אותי יותר מידי שאלות, אבל הסקרנות ניצחה.
"תשעה חודשים. גוייסתי בתחילת קיץ שעבר". זה הפתיע אותי, היא היתה כאן כבר די הרבה זמן ועדיין היתה טירונית? "כמה זמן לוקח להכשיר חייל?" שאלתי ברוגע שלא העיד כלל על הסערה בתוכי. לא היו לי תשעה חודשים לבזבז. אני צריכה למצוא את אייבורי בהקדם - וכמה שיותר מהר יותר טוב.
"בדרך כלל בין חצי שנה לשנה" היא ענתה ופניה נפלו מעט.
"האימונים ממש קשים והם לא חסים עלייך כי את נקבה" היא המשיכה ותהיתי אם זה גרם לה להרגיש רע שהיא עדיין לא צלחה את ההכשרה.
"ומה קורה אם לא עוברים את ההכשרה בהצלחה אחרי שנה?" שאלתי וראיתי אותה מתכווצת מעט. הבנתי שנגעתי בנקודה רגישה.
"במקרה כזה, מדיחים את החייל או החיילת מהמשמר" היא דיברה בשקט אבל לא התקשיתי לשמוע. לא עם השמיעה שלי. עיכלתי לרגע את הבשורה לפני שהשמיעה שלי הודיעה שבקרוב לא נהיה פה לבד. קמתי מהמים וניגשתי למדפי העץ שהוצמדו לקיר, על חצי מהם ערימת מגבות עם שלט עץ שציין 'מגבות'. טוב שאתם כאן לציין את זה באמת. על החצי השני נחו סטים של מה שנראה כמו בגדי שינה, שחורים כמובן, מסודרים לפי מידות, זהים לאלו שלבשו הבנות בחוץ. השלט על הקיר ציין שאלו מדי ב'. לקחתי לעצמי מגבת שהיתה דהוייה וסחוטה משימוש, אך נראתה פחות רע מחברותיה למדף. לא הרגשתי בנינוחות עם העירום שלי ליד לארה, מודעת לעצמי לגמרי, אז מיהרתי להצניע את עצמי עם המגבת. קשרתי אותה סביבי ולקחתי בגדים מהמידה הקטנה ביותר.
"לאן את ממהרת? את ביישנית? אנחנו במשמר רין, למען האלה" היא זרקה לי מתוך המעיין. לא השבתי לה אבל כשפתחתי את הבגדים המקופלים הבנתי כמה אני בצרות. אני אראה כמו שק תפוחי אדמה לא מוצלח אם אלבש את זה. לא רציתי לעשות מעצמי צחוק. זה פשוט ענק. הבטתי בייאוש בלארה.
"אני לא יכולה ללבוש את זה, זה יהיה גדול עליי. מה זה גדול, ענק. אני לא צריכה סיבה להיראות אפילו יותר מגוחכת" אמרתי לה והבנתי שהיא לא מתכוונת לצאת מהמים. היא משכה בכתפה בקלילות.
"קחי את הבגדים איתך לחדר ותתלבשי שם. רוצי לפני שמישהו יראה אותך. אל תשכחי גם את המדים שהורדת. אף אחד ינקה אחריך" היא העירה והתכופפתי לקחת את המדים שהשארתי בפינה יבשה.
"הגברים לא באים לכאן עכשיו, רק עוד שעה ורובם בחדר האוכל, אז הדרך אמורה להיות בטוחה לחדר. פשוט תזדרזי"
לא חיכיתי עוד שנייה מיותרת. "אז אראה אותך בחדר" אמרתי לה ומיהרתי החוצה. רצתי את דרכי פנימה וראיתי את הבנות מתקרבות לכיווני. שיט. מיהרתי למדרגות הלולייניות, עולה למעלה נבוכה אך נחושה ולא עצרתי עד שנכנסתי בדלת חדרי וסגרתי אחריי, מתנשמת. העפתי ממני את המגבת וכל הבגדים למעט החולצה השחורה שבחרתי לשים על עצמי ונחה עליי כמו שמלה קצרה, כמו כותונת. אני יכולה לחיות עם זה ובהחלט לישון עם זה. התקרבתי אל החלון והבטתי החוצה. השקפנו על המרחצאות. נשאתי את מבטי למרחק לרגע, עיניי קולטות את דמותו האלגנטית של הארמון במרחק, למרות החשכה, עומד איתן מעבר לחומות שהקיפו את המחנה. לקחתי את מברשת השיער של לארה משידת העץ הקטנה והישנה וסירקתי את שערי, צופה בבנות שנכנסו למרחצאות. ספרתי שבע בנות בסך הכל, אחת מהן היתה הסמלת השחומה שליוותה אותי בצהריים למפקד. ואוו, היינו במיעוט משמעותי כאן לעומת אלפי הגברים. הסתובבתי בחזרה לחדר, מסורקת ונקייה וראיתי שמישהו הניח מצעים לבנים ושמיכת צמר על המיטה שלי. מושלם. הצעתי את המיטה וצללתי לתוכה, כל כך עייפה שנסחפתי לשינה תוך רגעים.
פרק 3
Start from the beginning
