The bad boy

פרק 20-

"תודה רבה" אמרתי לדילן כשהחזיר אותי הביתה
"על לא דבר" הוא אמר בחיוך
ירדתי מהמכונית וראיתי את דרק עומד בכניסה לביתי.
"איפה היית אתמול?" דרק שאל עצבני
"במסיבה, למה?" שאלתי
"למה היית במסיבה? את יודעת איך דאגתי לך?"" דרק אמר לחוץ
"לא... אבל אני כן יודעת איך דאגת לג׳נה. ההבעת פנים שלך אמרו לי הכל, וזה בסדר, אני יודעת שאתה אוהב אותה, אבל אל תשקר לי ותגיד לי שאתה לא" אמרתי לו בשיא הכנות
"אני לא אוה.." דרק אמר וקטעתי
"דרק די, נמאס לי מההצגות שלך, גם אחרי שאמרת לי שנפרדת ממנה תפסתי אותכם במסיבה ביחד. אני יודעת שיש לך רגשות כלפיה וזה בסדר . " אמרתי לו קצת בתוקפנות.
"אבל לידיה.. אני אוהב אותך" דרק אמר
"אולי אתה אוהב אותי, אבל את ג׳נה יותר, אני מצטערת דרק זה לא יכול לעבוד ככה" אמרתי לו והמשכתי לבייתי.
פתחתי את הדלת וראיתי את ג׳ייק יושב בספא בסלון.
"איפה היית?" הוא שאל וקם לעברי.
"זה לא אמור לעניין אותך" אמרתי עולה במדרגות
"לידיה" הוא צעק לי ונעצרתי
"אם את לא אומרת לי עכשיו איפה היית אני מזמין לפה משטרה הביתה" הוא צעק ואיים עלי.
ירדתי 2 מדרגות למטה כדי שיוכל לראות אותי. "אם אתה לא תגיד לי איפה היית אתמול אני אעשה את אותו הדבר" אמרתי לו
"הייתי אצל חבר" הוא אמר
"חבר? אתה מתכוון אצל אמה? ולשכב עם מישל?" אמרתי לו ועליתי למעלה .
באמת שנמאס לי. נמאס לי לגור בבית הזה. ברחוב הזה. בשכונה הזאת ובעולם. אין לי כוחות יותר להישאר פה. חשבתי על האפשרות לעזוב אבל נזכרתי שאמא תמיד הייתה אומרת לי ׳אם תעזבי זה לא הפיתרון. את צריכה לפתור את הבעיה לפני שתעזבי. ׳ וזה רק חיזק אותי . מפעם לפעם ובגלל זה עוד יותר התגעגעתי לאמא שלי.
החלטתי שאני אלך לבקר אותה היום בבית קברות. יצאתי מהבית מבלי להסתכל על ג׳ייק בכלל והלכתי ברגל, זה בערך חצי שעה הליכה. הגעתי לשם והלכתי לכיוון הקבר של אמא שלי. הנחתי זר פרחים והתחלתי לבכות. הוצאתי פשוט את הכל, ואני בחורה שלא אוהבת לבכות. לפחות ככה אני זוכרת את עצמי. "אמא.... את מאוד חסרה לי, אם הייתה לי אפשרות לראות אותך אפילו לדקה הייתי מנצלת אותה, אני ראיתי משהו, שטבעתי שקשור אליך ואל אבא. אני מנסה לחפש רמזים אבל אני סתם מדמיינת נכון?" בכיתי עמדתי שם בוכה לפחות 10 דקות. הלכתי חזרה וביציאה של הבית קברות ראיתי איש זקן, בסביבות גיל ה75 והוא גם בכה. ישר ניגשתי אליו.
"הכל בסדר?" שאלתי אותו
לקח לו כמה שניות לענות. "כן" הוא ניגב את דמעותיו. "איבדתי את אישתי, לפני 15 שנה" הוא השפיל את מבטו.. "איך?" שאלתי "רצחו אותה על משהו שהיא לא עשתה. זה לא מגיע לה" הוא אמר
"גם אני... איבדתי את אמא ואבא שלי כשהייתי בת 6, ירו לאמא שלי בראש מול עייני. ואבא שלי... לא ברור מה קרה לו" אמרתי לו ויצאה לי דמעה קטנה. הוא הביא לי טישו. "אני משתתף בצערך " הוא אמר.
"גם אני, אבל צריך לעבור הלאה, חלק מהחיים זה לעבור הלאה. אני יודעת שזה קשה כשמאבדים מישהו, אני הכי מבינה את זה, אבל מה נהייה באבל כל החיים? שנה שנתיים זה בסדר, אבל צריך לעבור הלאה אפילו שזה קשה ומאייש וכואב ותמיד עולים זכרונות" אמרתי לו מנגבת את דמעותיי
"אני מסכים אם כל מילה... אבל איך עוברים הלאה?" הוא שאל
"זאת השאלה הכי קשה... איך עוברים הלאה.. פעם לא ידעתי לענות על השאלה הזאת, עכשיו אני עונה עליה בלי בעיה" אמרתי לו
"אז מה מביא אותך לפה?" הוא שאל מסוקרן
"למרות שעברתי הלאה.. כרגע רבתי עם כל העולם ואמא היא הבן אדם הכי קרוב אלי כרגע" אמרתי והוא עשה מבט של ׳אני מבין אותך׳
"ואיפה הקבר של אבא שלך?" הוא שאל מסוקרן
"הלוואי והייתי יודעת..." אמרתי והוא שתק
"דרך אגב, קוראים לי משה" הוא אמר וחייך
"לידיה" חייכתי חזרה
"טוב אני הולך להמשיך הלאה בפעם הראשונה" הוא אמר וחייך חייכתי אליו חזרה
"הנה המספר שלי תתקשרי מתי שאת צריכה משהו, אני תמיד פה בשבילך" הוא חייך
"והנה שלי" רשמתי לו על דף והוא הלך.
אני יודעת שהבטחנו לאחד השני שנמשיך הלאה אבל עכשיו אני עוד יותר מסוקרנת.
הלכתי לאוטובוס וביקשתי ללכת לבית כלא 1 שזה ממש25 דקות מפה.
כשהגענו נתתי לנהג אוטובוס כסף וירדתי.
משטרה ניגשה אליי "שלום איך אוכל לעזור לך?" הם שאלו
"לפני איזה חודשיים היה איזה מקרה שמישהו בא עם רובה לבית שלנו וזה האיש שרצח את הוריי איך קוראים לו ואיפה הוא?" שאלתי
"קווין לון?" המשטרה שאלה
"כן משהו כזה..." אמרתי
"הוא ברח." היא אמרה
"מה ברח? מה אתם לא עושים כלום ? לא מנסים לתפוס אותו?" נכנסתי ללחץ
"אני עושים את מיטב יכולותינו " היא אמרה וישר יצאתי משם עצבנית.

***משה ואשתו בתמונה***
ויאללה להגיב