The bad boy

פרק 17-

***נקודת מבט אמנדה***
עבר כבר 4 ימים ,אנחנו עדיין בבית חולים ועדיין אין כלום מלידיה, עייפים. לפעמים נרדמנו אחד על השני אבל בקושי. היו לנו כבר שקיות מתחת לעיניים.. וכבר אבדה לנו התקווה. שמעתי מישהו מתקרב לעברנו..
"אמנדה" מישהו צעק מרחוק ניסיתי לזהות אבל לא כל כל הצלחתי. עד שראיתי שזאת אמה.
"הי אמה" אמרתי לה עם קול עייף
אמה הייתה עם עוד מישהי, לא מוכרת... טוב לא יודעת. "מה עם לידיה? יש סימן ? יש משהו?" אמה שאלה קצת לחוצה.
"לא . כלום" אמרתי מיואשת כבר
"אני מצטערת" הילדה ליד אמה אמרה
"ומי זאת?" שאלתי
"זאת בת דודה שלי, מישל" אמה הציגה.

***נקודת מבט ג׳ייק***
התעוררתי וראיתי את חברות של לידיה. אבל ראיתי גם את מישל. כן אני מכיר אותה הייתי איתה בכיתה ז׳ בקייטנה והיינו חברים כמעט שנה עד שראיתי אותה עם מישהו אחר .
"ג׳ייק?" היא אמרה מופתעת .
"מישל. לא השתנת" אמרתי לה לא יודע עם זה מחמאה או לא
"אתם מכירים?" אמה שאלה.
"כן היינו בקייטנה ביחד בכיתה ז׳ וחברים שנה עד שתפסתי אותה עם מישהו אחר " אמרתי
"טו מאצ׳ אינפורמישון "(יותר מידי מידע) מישל אמרה
"צירוף מקרים" אמה אמרה
"אמה שמעתי שמשהו קרה להורים שלך.. הם בסדר?" שאלתי אותה
"לא.. מטוס התרסק, הם מתו" אמה אמרה משפילה את מבטה.
"אני מצטער" אמרתי לה "זה בסדר זה לא אשמתך" היא חייכה אלי.

**
***נקודת מבט דרק***
ראיתי את הרופאה של לידיה רצה. לא ידעתי עם זה היה במקרה של לידיה או לא . אני מאוד מקווה שכן.

***נקודת מבט רופאה- חד פעמי***
נשלח לי הודעה בטלפון שלידיה אולי הולכת להתעורר. עזבתי ישר את האוכל שלי ורצתי לכיוון החדר של לידיה. הגעתי והיא הייתה שם עם עיניים פתוחות. בחיים לא הייתי שמחה כמו שהייתי עכשיו. בחיים לא קרה כזה נס.
"שלום לידיה, את יודעת איפה את?" אמרתי בקול חלש
"ל.. לא" היא גמגמה לא מצליחה לדבר
"את בבית חולים. את יודעת למה?" שאלתי אותה מנסה לראות עם היא זוכרת.
"אני .. אני זוכרת. שהטבעתי את עצמי, כדי לראות משהו שלא סיימתי. והרגע השני אני פה" לידיה אמרה קצת מבוהלת
"משהו שלא סיימת?" שאלתי מופתעת.
"לא משנה זה סיפור ארוך" אמרתי מבולבלת
"לקרוא לחברים שלך?" היא שאלה.
"כן" עניתי..
הלכתי לעבר החברים של לידיה.
"שלום, יש לי חדשות טובות. לידיה התעוררה לפני חצי שעה. היא רוצה לראות אותכם, תכנסו לחדר מספר 214 שם היא נמצאת" חייכתי והלכתי

***נקודת מבט דרק***
לידיה בחיים. אני לא מאמין. הנס הכי גדול שקרה מאז שנולדתי נראה לי.
"היא לוחמת" אמנדה אמרה
"מי נכנס אליה ראשון?" אמה שאלה
"אני אכנס" אמרתי
נכנסתי באיטיות לחדר של לידיה.
"לידיה?" אמרתי
"דרק" היא חייכה אלי.
התקרבתי אליה מבלי לחשוב פעמיים ונישקתי אותה בפה. היא זרמה. "אני כל כך שמח שאת בחיים. את לא מבינה מה עברתי ב4 ימים האלה" דרק אמר לי והוא חיבק אותי
"אני חייב לשאול אותך שאלה .." אמרתי לה
"כן ?" היא חייכה
"הטבעת את עצמך בגללי?" אמרתי את זה מהר
"חס וחלילה" היא אמרה וצחקקה
"אז ב.." ג׳ייק נכנס לחדר וקטע אותי.

***נקודת מבט לידיה***
"לידיה" הוא רץ לעברי וחיבק אותי
"את לא מבינה כמה דאגתי לך" ג׳ייק אמר וחייכתי חיוך קטן
"חקירה. שאנחנו בבית" הוא אמר ויצא מהחדר ודרק אחריו
אמנדה נכנסה לחדרי. "מנדי" אמרתי "מנדי זאת אני" היא חייכה ורצה לחבק אותי . "מתי הספקת להגיע?" שאלתי אותה מתגעגעת אליה כל כך. "מתי שאת הספקת להטביע את עצמך... אני זאת שהצלתי את חייך רק שתדעי" אמנדה אמרה לי
"לא נכון?" הייתי מופתעת
"יאפ" היא חייכה
"אז מה קרה למה עשית את זה לעצמך?" היא שאלה בסקרנות...
"זה מסובך " אמרתי לה
"נו " התעקשה
"כשבטעות טבעתי ראיתי את ההורים שלי מה בדיוק קרה להם... רציתי לדעת עוד דברים.. אז טבעתי את עצמי שוב כדי לראות עוד" אמרתי מנסה לא לפרט יותר מידי.
"את מטורפת" היא אמרה לי
"אני יודעת " אמרתי לה
אמה גם נכנסה לחדר והכירה לי את מישל ועשינו שיחת בנות וצחקנו.

***אמה בתמונה***