משחקי הרעב 4 - נקמה

פרק 22

אני משפשפת את הראש ונוהמת בקוצר רוח. עד ששולחים לי מצנח, הוא חייב ליפול לי על הראש? בטח נותני החסות העלובים שלי ביקשו בהזמנה מיוחדת לשגר אותו לשם. או שקברניטי המשחק סתם מנסים להשפיל אותי.

אבל בכל זאת, זה מצנח.

אני קורעת את הנייר החום שמכסה את המתנה, ומהרהרת במה שיכול להימצא בה. צואת חתולים, אולי? אוכל רקוב שיגרום לי למות מבחילה? כל דבר שיכול להשפיל אותי, כנראה.

כשאני מסיימת להוריד את העטיפה, אני מבינה שאפילו צואת חתולים תהיה לי שימושית יותר מה"מתנה" שקיבלתי.

ועוד איזו מתנה.

אם הייתה חסרה לי הוכחה שמנסים להשפיל אותי ברגעים האחרונים בעולם הזה, מתברר שהיא הגיעה היישר מהשמיים, משתלשלת ממצנח כסוף.

אני מביטה בקשת במבט אטום. ואז מרימה אותה.

היא שחורה כמו דיו, יפהפייה כמו ציפור בעת מעוף. הקימורים העדינים שלה נראים כמו כנפיים. ואפילו אני, שלא מבינה אפילו קצת בקשתות וחצים, מתפעלת מהאיזון המושלם שלה. לא שזה אומר משהו. אני יכולה להשוות רק עם מחנה האימונים והקשת של אית'ן.

אבל הדבר המדהים ביותר הוא שאני מזהה את הקשת. מהטלוויזיה.

"מה. לעזאזל."

זו... הקשת של קטניס, או שאני רק מדמיינת?

כמו כדי לאשר את החשד שלי, הקשת ניעורה לחיים בקול זמזום עליז. כאילו הגיבה לקול שלי.

אין שום סיכוי שאני מדמיינת. זו הקשת של קטניס. זו שייצגה אותה לכל אורך תקופת ההתקוממויות. לא משנה כמה הנאום הקטן והמטופש שלי הצליח, אין מצב שהצלחתי לגייס מספיק נותני חסות לנשק כה מרשים, ובמיוחד לא בשלב הזה של המשחקים.

ומלבד זאת, זה רכוש אישי של קטניס.

זו בטח טעות. מי המטומטם שישלח לי, מכל האנשים, דווקא קשת וחיצים?

חיצים. חלק נכבד מהחיצים - לפחות לפי מה שראיתי בטלוויזיה - הכיל מטען נפץ. אחרים אולי בערו. אני לא בדיוק זוכרת, אבל אני יודעת שסבא רשם את זה אז איפהשהו. הוא נעשה אובססיבי כלפי קטניס כשכל מה שבנה החל להתמוטט בגללה.

ייתכן ש - ?

אני מרימה את אשפת החיצים ומציצה לתוכה. יש שם משהו כמו חמישה-עשר חיצים, מחולקים לשלושה צבעים. חמישה כחולים וחדים יותר מהשאר, חמישה אדומים והשאר סגולים.

השאלה מי עושה מה. והשאלה הגדולה אפילו יותר - איך הם הגיעו אלי?

זיכרון הטציה שהצילה אותי ממוות מבליח לפני, מזכיר לי שמשהו מוזר בהחלט קורה כאן.