המסומנת

פרק 42

איפה זה יכול להיות? נאנחה בתסכול וסגרה את הארון הקטן בסלון. הוא היה אמור להיות בחדר שלי.

בתסכול קמה מהרצפה והניחה את ידיה על מותניה, חושבת על מקומות שבהם לא חיפשה.

דלת הביתה נפתחה. אמא שלה חזרה מהעבודה.
היא נעלה את הדלת והניחה את התיק שלה על השולחן הקטן בכניסה.

"אמא, את יודעת איפה הטלפון שלי?" שאלה אנה בתקווה.

מרגרט הסתכלה עליה בייאוש.
"מה עם צהריים טובים? מה שלומך, אמא? איך היה בעבודה, אמא?"

אנה זייפה חיוך. "צהריים מקסימים, אמא!"

"יופי, עכשיו תורידי את הכובע. כמה פעמים צריך להגיד לך לא לשים אותו בבית?"

אנחת הייאוש של אנה ליוותה את הורדת הכובע.
"עכשיו את יכולה להגיד לי בבקשה איפה הטלפון?"

אמא שלה צעדה לעבר המטבח.
נעלי העקב שנעלה הפיקו קול ברור של נקישות על הרצפה.
"זרקתי אותו."

אנה בהתה בה בהלם.
המילים לא הצליחו לצאת מפיה.

מרוב כעס רצתה לצרוח.

אני.. כל כך... שונאת אותה!

בצעדים רועשים עלתה במדרגות, נכנסה לחדרה וטרקה את הדלת מאחוריה.

היא קברה את פניה בכרית וניסתה להתנחם בעובדה שבעוד כמה שעות תראה את חבריה.

*

במשך חצי שעה בהתה בארון הבגדים הפתוח וניסתה להחליט מה ללבוש.

אני צריכה משהו שלא ימשוך תשומת לב.

בסופו של דבר בחרה במכנסי ג'ינס שחורים רחבים ובחולצה שחורה ורחבה גם היא.

היא סירקה את שיערה החום והשאירה אותו פזור.

בהחלטה מאולצת הייתה חייבת לוותר על כובע הגרב האדום שלה.
הוא מושך תשומת לב מהאנשים ברחוב ומפליל אותה.

אחרי שסקרה את עצמה במראה הגיעה למסקנה שזה לא מספיק.

היא ציירה איליינר על עפעפיה, הניחה מסקרה על ריסיה וצבעה את שפתיה באודם עדין.

אמא שלה ישבה בספה וצפתה בה יורדת במדרגות.
"כן, לאן את הולכת בדיוק?"

"לחברים." אנה ידעה שזה יעצבן אותה, אז הוסיפה חיוך שיכעיס אותה עוד יותר.