אני טורקת את הדלת בעזרת הרגל שלי וזורקת את דבריי לעבר השידה שבכניסה לדירה שלי. את הנעליים שלי אני זורקת אל הפינה ורק כשאני מסתובבת אני מגלה את אמילי, יושבת על הספה בסלון כשמחשב נייד נח על רגליה והיא מביטה לכיווני בחיוך.
"את חייבת להתחיל להודיע לפני שאת באה, אמ." אני מתלוננת בכעס שכנראה נובע מהעייפות שלי. היא מגלגלת עיניים ואני מתקדמת לכיוונה.
"מה שתגידי."
"אני ישנתי אולי שעתיים, ואני אחרי יותר מדי שעות בעבודה. אני הולכת לישון עכשיו."
"מה? למה ישנת רק שעתיים?" היא שואלת בבלבול, אולי דאגה. אני מסתובבת אליה, קוטעת את דרכי אל חדר השינה.
"הייתי אצל אדם."
"ואשכרה עשיתם את זה כל הלילה?" היא שואלת, משחררת גיחוך. אני מביטה בה במבט ישר, בעיקר עייף.
"אני בקושי מצליחה ללכת, ויש לי סימן של יד על התחת."
"דאמ..." היא ממלמלת ואני מסתובבת, ממשיכה את הדרך אל חדר השינה.
אני נופלת על מיטתי, נשכבת על בטני. אני שוכבת בצורה עקומה לגמרי על המיטה, אבל זה לא מפריע לי להרדם כמעט מיד, משום שעיניי נעצמות מעצמן, ואני לא מסוגלת להחזיק אותן פקוחות ולהישאר ערה.
לצערי, אני מתעוררת לפנות בוקר, וזה קצת מעציב אותי ששעות השינה שלי נהרסו. אני לוקחת את הטלפון שלי, שמסנוור אותי מאוד פתאום. אני מעט נבהלת מהודעותיו הרבות של אדם שמחכות בנייד שלי, יחד עם יותר מדי שיחות שלא נענו.
אדם
'ווקר, את ערה?'
'בייב?'
'בייבי?
'ביייבבב.'
'קומי.'
'אני יצאתי עם חברים,'
'אני שיכור,'
'קצת,'
'אני מתגעגע אלייך.'
'אני אוהב אותך כל כך.'
'למה לקח לי כל כך הרבה זמן להגיד את זה?'
'אני אוהב אותך.'
'אני גם אוהב לזיין אותך.'
'ובאותו נושא, אני יכול לבוא עכשיו?'
'בייב?'
'לא חשוב, את ישנה.'
'עדכון: אני במיון.'
'אני עדיין שיכור.'
'אני חושב ששברו לי את האף.'
'זה בסדר, יהיה לו פנס בעין להרבה זמן.'
׳אולי גם לי.׳
'זה לא כואב.'
'זה מאוד כואב.'
'עדכון: הוא לא שבור.'
'לילה טוב, לאב.'
'אני אוהב אותך.'
ההודעה האחרונה נשלחה לפני שעתיים. בהתחלה, אני לא יכולה שלא לצחקק על טעויות ההקלדה הרבות שעשה, אבל אז אני נבהלת מאוד, דואגת בצורה מוזרה. הבטן שלי מתכווצת.
'אתה בסדר?' אני שולחת, לא יודעת אם לצפות להודעה בחזרה. אני גם מנסה להתקשר בחזרה, אבל הוא לא עונה.
'תתקשר אליי כשאתה מתעורר.' אני מוסיפה ורק אז קמה מהמיטה. אני מצחצחת את שיניי ונכנסת למקלחת. מוזיקה חזקה מתנגנת מהטלפון שלי, וכשהיא נעצרת למשמע הודעה, אני ממהרת להוציא את ראשי מהמקלחת ולהביט במסך. אני נשארת בלחץ, משום שאני מקווה שההודעה היא מאדם, שאומר שהכל בסדר, אבל זו התראה מרשת חברתית כלשהי.
אני מתלבשת והולכת לכיוון המטבח. אמילי עזבה כבר. אני מכינה כוס גדולה, כנראה מדי, של קפה, ומתיישבת במרפסת הקטנה, מביטה לעבר הצבעים הורודים שבשמיים שהשמש שרק עכשיו זורחת יוצרת. אני לוקחת את הזמן, משום שאני לא ממהרת. אני מתחילה לעבוד רק בעוד הרבה זמן.
לאורך הזמן הזה, אני צמודה לטלפון שלי, קופצת מכל הודעה קטנה שמתקבלת, מקווה תמיד שתהיה מאדם, אבל מתאכזבת בכל פעם מחדש. גם כשאני מגיעה לעבודה, אני משאירה את הטלפון במקום שגלוי לעין שלי כדי לשים לב ברגע שאדם כותב או מתקשר.
"שש." אני אומרת את הסכום לבחורה הנמוכה שמבקשת קפה קר. משקפי שמש מורכבים על אפה וברור שהיא צריכה את הקפה. היא מושיטה לי את הסכום המדויק, ואני מחזירה לה קבלה. היא מתרחקת מבלי להגיד דבר. הלב שלי קופץ כשהטלפון שלי מזמזם כנגד הדלפק. אני מביטה בו מיד, שמו של אדם מופיע על המסך.
"האנה, אני לוקחת חמש דקות הפסקה." אני מודיעה לה, מחכה לאישורה לפני שעוברת לצד השני של הדלפק ומתקדמת מהר החוצה, עונה בדרך לשיחתו של אדם.
"היי!" אני אומרת מיד, נשמעת יותר מתרגשת משהתכוונתי להשמע.
"היי, בייב, אני מצטער, הכל בסדר." הוא מרגיע מיד ואנחת רווחה נפלטת ממני. קולו עייף וצרוד, עמוק, ברור לי שהוא התעורר רק עכשיו.
"הלחצת אותי, אידיוט." אני מתלוננת מיד, נושמת עמוק. הוא משחרר גיחוך צרוד, עייף.
"מצטער, בייבי."
"היית במיון בלילה?"
"קצת, כן. זה לא סיפור." הוא עונה, מרגיע מיד.
"לא סיפור? למה היית במיון?" אני לחוצה בכל זאת, בכלל לא רגועה.
"תפרו לי חתך מעל הגבה ובדקו שהאף שלי לא שבור. הכל בסדר, תרגעי." הוא עונה על שאלתי, מלחיץ אותי אפילו יותר.
"מה קרה לך? איך הגעת למצב הזה?" אני מרימה מעט את קולי. אדם מכחכח בגרונו.
"א-אני..."
"עם מי הלכת מכות, אדם?" אני שואלת, ישירה, כועסת, מבהירה לו שאני יכולה לחבר את הנקודות בעצמי. הוא שותק למשך כמה שניות.
"את כועסת?"
"ברור שאני כועסת!" אני מרימה את קולי. "הלחצת אותי בטירוף!"
"סליחה."
"בבקשה, תבטיח שתפסיק להרביץ לאנשים מדי פעם." אני מבקשת בטון קשוח. "אני לא מתכוונת לשחרר אותך מהכלא." אני ברורה מאוד.
"אני מבטיח."
"יופי."
"אני אוהב אותך." הוא מוסיף, רגוע. הכעס שלי עובר פתאום, משאיר במקומו חולשה כללית שמרגישה טוב בצורה מוזרה. אני מתרככת מיד.
"אני אוהבת אותך." אני מחזירה לאחר שתיקה שבה אני סופגת את מילותיו פנימה.
"את רוצה לבוא איתי לאירוע מטומטם בשבוע הבא?" הוא משנה את הנושא בצורה חדה מאוד.
"אני לא יכולה," אני נזכרת. "אני חוזרת ללמוד."
"מה?" תגובתו בהחלט מבולבלת. "מתי?"
"זה סוף השבוע האחרון לפני שאני חוזרת ללימודים."
"אני נוסע. אני אחזור רק אחרי שמתחיל הסמסטר שלך." הוא אומר בעצב. אני נושכת את שפתי התחתונה בעדינות.
"אה..."
"אני בא לאסוף אותך בערב, תהיי מוכנה בעשר?" הוא מוודא. אני בולעת רוק, מבינה ששוב לא אראה אותו במשך שבוע שלם.
"בטח."
"אני חושב שאני עומד להקיא, אז נדבר מאוחר יותר?" דבריו גורמים לי לצחוק מיד.
"בסדר, שיכור מטומטם." אני עוקצת, גורמת לו לצחקק.
"להתראות, בייבי." הוא אומר ואני מנתקת את השיחה, חוזרת פנימה למקומי.
—
"אני רוצה להשמיע לך משהו." הוא אומר כשאנחנו יושבים במכוניתו. הוא מעיף בי מבט, מחזיר אותו מיד לאחר מכן לכביש החשוך.
"אוקיי..." אני חצי שואלת, מחכה שימשיך. הוא עוצר את המוזיקה שהתנגנה עד עכשיו ברכב, לא חזקה מדי. אני שותקת ומחכה בסבלנות שיעשה משהו.
"את יכולה לפתוח את תא הכפפות?" הוא מבקש ברוגע. אני פותחת את התא, מחכה להוראות נוספות.
"יש בפנים דיסק. על האריזה שלו יש תמונה בשחור לבן של בחורה עם קעקוע של דוב על התחת." הוא מודיע ואני ממהרת לחטט בתא הכפפות, עוברת בין הדיסקים שנראים כאילו ישבו שם זמן רב, כי אדם לא נוהג לנגן דיסקים במכונית, משום שבדרך כלל מתחבר מהטלפון שלו. אני מוציאה דיסק שהאריזה שלו בצבעי שחור ולבן, אבל קשה לי להבין מה קורה בה.
"זה?" אני שואלת ומסובבת את הדיסק לכיוונו של אדם. הוא מביט בו לרגע.
"לא, בייב, זה גבר." דבריו גורמים לי לצחוק בקול. אני מחזירה את הדיסק למקומו, ממשיכה לחטט.
"זה אמור להיות הראשון, שמתי אותו שם אתמול." אדם מודיע, עוזר לי. אני לוקחת את הדיסק הראשון ומסמנת אותו לעברו בשאלה.
"בדיוק." הוא מאשר. "תשימי אותו." אני פותחת את האריזה ומכניה את הדיסק אל החריץ המיועד. מיד לאחר מכן, אני בוחנת את האריזה משני צדדיה.
"זה-..." אני אומרת אבל קוטעת את דבריי. "זה האלבום שלכם?" אני שואלת, משלימה את המשפט. שפתיו של אדם נמתחות והוא לא מזיז את עיניו מהכביש.
"הוא יוצא מחר." הוא מסביר ואני מהנהנת מיד, נזכרת שסיפר לי על כך. "תתחיל אותו." אני מבקשת. אדם מביט בי לרגע מהיר.
"אל תבהלי, בסדר?" הוא מזהיר, ואני לא יכולה אלא להיות מבוהלת ומבולבלת.
"סליחה?" אני שואלת בבלבול.
"אנחנו עוד יכולים לשנות את זה." הוא מוסיף ומפעיל את הדיסק. אני שותקת. שקט שורר במכונית למשך כמה שניות.
"רוצה לנסות משהו?" קולו נשמע בהקלטה שנשמעת בקול פתאום. שוב, שתיקה קצרה. "נו, תגידי משהו." קולו חוזר להדהד מהרמקולים שבמכונית.
"אתה מקליט אותי?" הקול שלי מבהיל אותי, לא חשבתי שאשמע אותו. אני נזכרת בשיחה המוקלטת. אני נזכרת בהמשך שלה ולא יכולה שלא לחייך פתאום, אפילו מבלי לשים לב. צחקקו יוצא מהרמקול.
"לא, ווקר, פשוט תגידי משהו."
מה להגיד?"
"כל דבר." קולו רגוע, בדיוק כמו שהיה כשאמר זאת במציאות. שתיקה. שתיקה די ארוכה, יותר ארוכה משזכרתי אותה.
"אני אוהבת אותך." קולי שקט, אבל נשמע בבירור במכונית משום שעוצמת הקול שבו מנוגן הדיסק חזקה מספיק, או אולי מפני שעמדתי קרוב מאוד למקרופון. שתיקה ארוכה.
השיר הראשון באלבום מתחיל ואדם מחליש אותו מיד. אני מביטה בו, שותקת. הוא מעביר את מבטו ביני לבין הכביש כמה פעמים.
"את שונאת את זה?" הוא שואל, חושש מאוד. אני נושכת את שפתי התחתונה.
"אני מתה על זה." אני יכולה לראות איך דבריי מרגיעים אותו מיד. "זאת הפתיחה של האלבום?" אני שואלת, כדי לוודא. הוא מהנהן.
"אלא אם כן תגידי שלא." הוא מבהיר, לחוץ.
"לא, לא. תשאירו את זה." אני מרגיעה. "חשבתי שתלכו על מה שמייקל הציע."
"האמת היא שזו הייתה טעות בהתחלה." הוא מספר. "הבטחתי שאני אקליט משהו, ולפני שהספקתי להגיד שלא עשיתי את זה, סטיב חשב שזה רעיון נחמד." אני לא יודעת מי זה סטיב, אבל אני מקבלת את הסיפור שלו.
"אני מסכימה." אני אומרת, מוסיפה חיוך קטן. אני מגבירה את המוזיקה. קולו של אדם נשמע בחוזקה במכונית, וזה גורם לו לצחוק.
"אני מעולם לא חשבתי שאני אסע כששירים שלי מושמעים ברקע, אבל תמיד יש פעם ראשונה." הוא מודיע, ואני מביטה בו בבלבול.
"אתה לא מקשיב למוזיקה של עצמך?" אני שואלת והשיר בדיוק נגמר. אדם עוצר את המוזיקה.
"לא כשאני לא צריך, או משמיע את זה למישהו."
"למה?"
"את מכירה את זה שאת אוהבת שיר, ואת שומעת אותו כל כך הרבה פעמים שאת מתחילה לאהוב אותו פחות?" הוא מעיף בי את מבטו.
"כן."
"אז תתארי לעצמך מה קורה כשאת עשית עשרות חזרות על השיר, ואת עוד עומדת להופיע איתו במשך כמה שנים."
"הבנתי." אני מאשרת והוא צוחק.
"אבל אני כן אשמח אם תקשיבי לאלבום הזה, הוא די שונה משאר האלבומים שלנו, אז אני מקווה שאת תאהבי אותו יותר." הוא מסביר, ואני מביטה בו מיד.
"אני אוהבת את שאר האלבומים שלכם." אני מבהירה מיד. "זאת אומרת, את השירים שאני מכירה. אני מצטערת אבל זה קשה לעקוב אחרי כולם." הערתי מצחיקה אותו.
"אני יודע שלא, בייבי, זה בסדר. גרמת לזה להיות מאוד ברור כשהתחלנו לצאת." הוא אומר, רגוע. הלב שלי נצבט כמעט.
"דבר ראשון, אני ממש הגזמתי אז, כי אני מטומטמת, ודבר שני, למדתי באמת לאהוב את המוזיקה שלך, ממש כמו שאמרת שיקרה." אני מספרת והוא מביט בי לרגע.
"באמת?"
"כן."
"תודה," הוא אומר לאחר שתיקה לא ארוכה מידי. "זה חשוב לי." הוא מוסיף ושולח לעברי חיוך קטן.
הוא עוצר את הרכב בשביל ארוך, שמוביל לאורך האבנים הגדולות שליד הים, עליהן מתנפצים הגלים שמתקרבים לחוף. אני מתכוונת לצאת מיד אחריו, עדיין נבהלת לרגע כשהדלת נעולה. אדם עוקף את המכונית, פותח לי את הדלת.
"בכל המכוניות שלך יש נעילת ילדים מקדימה?" אני שואלת בזלזול, גורמת לו לצחוק. אני קופצת מהמכונית אל הרצפה.
"למה את חושבת שאני תמיד בא עם אותו אחד?" הוא אומר, ואני מצחקקת. אני מתקדמת יחד איתו לאורך השביל כשמאחורינו נשמע צליל נעילת הרכב.
אנחנו מתיישבים על אחד הסלעים בסוף השביל, הרגליים שלי מקופלות ואני מביטה לכיוון הים. השמים כהים וכוכבים ממלאים אותם. רוח קרירה מעיפה את שיערי אחורנית.
"זה יהיה הסמסטר האחרון שלי." אני נזכרת לספר. אדם מביט בי בתנועה חדה.
"אחרון?" הוא חוזר אל המילה בשאלה. אני מביטה בו בחזרה ומהנהנת בחיוך. "וזהו? תואר שני במתמטיקה?" העיניים שלו נוצצות, הוא נראה כמעט מתרגש. אני מהנהנת שוב.
"פאק, בייבי." הוא פולט בחיוך. "אני כל כך גאה בך." הוא אומר בקול ברור מאוד. החיוך הקטן שלי יורד מיד. אני מביטה אל תוך עיניו שנראות כהות יותר בחושך, אבל הירוק עדיין עוצר את נשימתי.
"מ-מה?" אני ממלמלת בקול שקט. אני חושבת שעיניי דומעות. אדם נראה מבולבל.
"למה את בוכה, לאב?" הוא מוריד את קולו, אוחז בעדינות בפניי. אני פותחת את פי, מביטה בו דרך הדמעות בעיניי.
"אני לא חושבת שמישהו אמר לי את זה בעשר השנים האחרונות בערך." אני אומרת בקול צרוד. אגודלו של אדם מלטף את פניי לאט, לפני שהוא רוכן ונושק לשפתיי ארוכות. אני נשענת קדימה, מעמיקה את הנשיקה הזאת כמה שאני יכולה.
"אני אוהבת אותך." אני לוחשת כנגד שפתיו, מרגישה את החולשה הכללית פתאום, מנסה שלא לצרוח מרוב הלחץ שעובר בוורידי. אנחנו מספיק קרובים כדי שארגיש את חיוכו.
"גם אני אוהב אותך." הוא לוחש בחזרה, מצמיד מחדש את שפתיו לשלי לרגע לא ארוך. "מה תעשי אחרי שתסיימי את הלימודים?" הוא שואל, מדבר יחסית בשקט למרות ששנינו החזרנו כבר את המבט קדימה.
"יש חברה שאני ממש רוצה לעבוד בשבילה, ואם אני אתקבל זה יהיה מטורף."
"בטח היית מהחננות האלה שבוכות על כל ציון שנמוך יותר מתשעים וחמש." הוא אומר, עוקץ בעדינות.
"הייתי מהתלמידים שמשקיעים מאוד, מקבלים שישים, והם בסדר עם זה." דבריי גורמים לאדם לצחוק.
״אין מצב." הוא אומר ואני מהנהנת בחיוך, מביטה לכיוונו.
"הממוצע שלי היה שבעים, אני חושבת. וגם זה, בזכות המאה במתמטיקה." אני מודה. פיו נפתח בהלם.
"אני חושב שעשיתי את שלי בחיים, כי הממוצע שלי יותר גבוה משלך." הוא אומר בחיוך רחב. אני צוחקת בקול.
"כמה?"
"שמונים וחמש."
"לפחות אני לא פרשתי מהלימודים." אני עוקצת בחזרה ומשלבת את ידי אחת בשניה.
"וואו, סופ, תזהרי, את משחקת מלוכלך." הוא אומר בטון מאיים שמצחיק אותי.
"להגנתי, לפרוש מהלימודים הייתה אחת ההחלטות הכי טובות שעשיתי." הוא אומר בביטחון.
"למה? אני דווקא יכולה לראות אותך מצליח בתור פסיכולוג."
"אני ישנתי ברוב השיעורים, האלו שהגעתי אליהם." הוא מספר. "אם הייתה לי מרצה בחורה, הייתי מפלרטט איתה והיא תמיד הייתה מעלה לי את הציון, אבל בשיעורים שאותם לימד גבר, נכשלתי." הווידוי שלו גורם לי לצחוק.
"אני חושבת שקיבלתי מלגה לקולג' כי אמא שלי שכבה עם המנהל." אני מודה, גורמת לו לצחוק מיד.
"את רצינית?" הוא שואל, משועשע. אני מהנהנת ומשחררת צחקוק.
"זאת לא הייתה הכוונה שלה," אני מסבירה. "אבל הוא חשב שזה יעזור לו להשיג אותה." אני אומרת. "זה לא." אני מבהירה, ואדם צוחק. אני נושמת פנימה את האוויר המלוח.
"אם את מתחילה את הלימודים בשבוע הבא, אז את עדיין לא יודעת אם את פנויה בעשרה בספטמבר, נכון?" הוא שואל, רציני פתאום. אני מביטה בו בבלבול, לא מבינה מה פשר השאלה האקראית.
"אם לא יהיה לי מבחן מיד אחרי, אני לא רואה סיבה שאני לא אהיה פנויה." אני מסבירה, אך טון קולי לא לגמרי יציב משום שאני מבולבלת.
"אז תודיעי לי כשתדעי?" הוא דוחק, ממשיך לשאול. אני מהנהנת מיד.
"למה אתה שואל?" אני מחפשת תשובות. אדם מביט בעיניי ושותק. שפתיו נמתחות פתאום לחצי חיוך קטן וגיחוך קל נפלט בניהן.
"זה יום ההולדת שלי." הוא מספר, ואני נושכת את שפתי התחתונה בחוזקה.
"פאק." אני פולטת בשקט, נזכרת מיד בעובדה שקראתי על כך בעבר, ואפילו הבטחתי לעצמי לזכור את התאריך. "אתה תאמין לי אם אני אגיד שידעתי את זה?" שאלתי הלחוצה גוררת צחקוק קטן.
"זה בסדר, בייבי." הוא מרגיע ואני מהנהנת לאט.
"אתה תהיה בן עשרים ושבע," אני מודיעה וחוזרת להביט בגלים הכהים שמתנפצים ממש מולנו. "נולדת בתשעים ושתיים, אתה ממש זקן." אני מוסיפה, מוציאה מאדם צחוק עמוק.
"תודה, לאב." הוא מודה באופן סרקסטי.
"זאת אומרת, אני התחלתי לשתות באופן חוקי לפני פחות משנתיים, ואתה עוד רגע בן שלושים." אני מדגישה ואדם משלב את ידיו בכעס.
"אני לא עוד רגע בן שלושים." הוא מתעקש. "חוץ מזה, יש בנינו רק ארבע שנים." הוא מוסיף לטענתו. "וארבעה חודשים, ארבעה חודשים זה הרבה." אני מחזירה, והוא משחרר את ידיו אחת מהשנייה.
"את רוצה להתעקש גם על הארבעה ימים?" הוא מחזיר, מזלזל מעט. אני צוחקת בקול. אני די בטוחה שאומר זאת רק כדי להודיע על כך שזוכר את תאריך יום ההולדת שלי.
"זה נחמד." אני מודיעה. "ארבע שנים, ארבעה חודשים וארבעה ימים." אני מסבירה והוא מהנהן מיד, מסכים איתי.
"אחותי תמיד מתעקשת על החודשים." הוא מספר, מביט בי כשאני ממשיכה להביט אל הים מולי. גל גדול מתנפץ על הסלעים, משפריץ עלינו מעט רסיסי מים, אבל זה לא מפריע לאף אחד מאיתנו.
"בכל פעם שאני אומר שיש בנינו עשר שנים, היא מתעקשת שזה תשע שנים, ועשרה חודשים." הוא ממשיך, אני מביטה לכיוונו.
"אתה זקן."
"זה לא שאני זקן, זה שאת קטנה."
"לא נכון." אני מחזירה. אדם צוחק, מרים את ידיו בכניעה.
"בסדר, בייבי, את זאת שיוצאת עם בחור זקן." הוא מקבל את דעתי, ואני מגלגלת את עייני.
"אני מקבלת אותך כמו שאתה." אני מודיעה, צוחקת.
"כן?" הוא שואל, משועשע. אני מסובבת את ראשי לכיוונו.
"כן." אני אומרת בחיוך. אדם מגלגל עיניים, ואני רוכנת אליו בתנועה מהירה, מצמידה את שפתיי לשלו לזמן מספיק ארוך.
"אתה יכול להיות השוגר דאדי שלי." אני מודיעה בחיוך גדול ותמים. אדם פורץ בצחוק עמוק.
"אני אהיה השוגר דאדי שלך בכל פעם שתרצי." הוא אומר, מוציא שאריות צחוק. אני מצחקקת.
"זה בסדר, אתה לא צריך." אני אומרת בחיוך.
"אני יודע שלא, אבל אם את רוצה משהו, את תמיד מוזמנת לבקש. אני אשמח לעשות את זה. יש לי את הכסף..."
"אתה מתוק," לדבריי מלווה חיוך קטן שאני לא מבחינה בו. "אבל אני ממש לא צריכה דברים כאלה."
"אוקיי, ווקר, דבר ראשון, אני לא מתוק, אני גבר..." הוא מבהיר ואני צוחקת בקול.
"אני לא איתך כי יש לך כסף, אין לי עניין בזה." אני מסבירה, עדיין משועשעת מתגובתו.
"אבל אני רוצה, קרציה." הוא מתלונן, ואני צוחקת שוב.
"בסדר, בסדר. אם אני ארצה משהו, אני אבקש."
"תודה באמת." הוא ממלמל. אני נשענת מעליו, מצחקקת שוב לפני שהוא מתקרב אליי מספיק בשביל ששפתיו יפגשו את שלי.
אני מתרחקת מעט, מביטה בפניו שמביטות בי בחזרה. לרגע, אני נדהמת מיופיו. עיניו נעצמות כשהוא רוכן אליי שוב, מנשק אותי שוב. אחת מידיי תופסת בצווארו, מצמידה אותו אליי אפילו יותר. לאט, היא יורדת לכתפו, ומשם נגררת לכיוון החזה שלו. ליבו מורגש בחוזקה כנגד ידי, פועם במהירות. אני ממשיכה לעקוב אחרי פעימות הלב למשך כמה שניות, ואז מתרחקת מעט.
"הכל בסדר?" אני שואלת כשאנחנו עדיין קרובים.
"למה את שואלת?"
"הלב שלך פועם ממש מהר." אני אומרת ומורידה את ידי מהחזה שלו. צחוק עמוק נפלט ממנו פתאום.
"זה תמיד ככה כשאני איתך." הוא מסביר ברוגע. "זאת ההשפעה שיש לך עליי." הוא כמעט לוחש. אני מביטה בו, ושפתיי נמתחות לחיוך דק. עיניי יורדות עם צווארו אל תליון השרשרת, הפרסה הקטנה שתמיד תלויה מעליו.
"אולי אתה סתם לא בכושר." אני עוקצת, והוא מתרחק ממני מיד.
"אולי את לא בכושר, אני מאוד בכושר." הוא מתעקש. נראה כאילו פגעתי בנקודה רגישה. אני צוחקת.
"זה מה שאתה חושב?" אני שואלת, עדיין חצי צוחקת. הוא מהנהן מיד. "אני יכולה לרוץ יותר מהר ממך." אני מודיעה בביטחון. הוא צוחק באופן מעט מוגזם, אבל בכוונה.
"אנחנו נבדוק את זה." הוא אומר וקם על רגליו, עוזר לי לקום מיד אחריו.
"הראשון שמגיע למכונית מנצח?" אני מציעה כשאנחנו עומדים על השביל, מביטים אחד בשניה.
"מה כל אחד מקבל אם הוא מנצח?" אדם שואל בחזרה. אני מביטה בו ארוכות, חושבת.
"אם אני מגיעה קודם, אתה לא פותח לי יותר את הדלת."
"ואם אני מגיע קודם?"
"אז אתה מוזמן לפתוח לי את הדלת מתי שתרצה."
"אני עושה את זה גם ככה, זה לא הוגן."
"בעיה שלך." אני אומרת ומתחילה לרוץ במהרה לאורך השביל.
אני שומעת את קריאת ה"כלבה." מאחורי וצוחקת. אדם עוקף אותי כמעט מיד, בקלות. זה אפילו לא נראה שהוא מתאמץ להגיע אל המכונית במהירות, כשאני מתנשפת כשאני מגיעה אליו, נשען על המכונית בחיוך.
"אתה תשתוק." אני מודיעה, והוא צוחק מיד.
הוא תופס את המותן שלי, מצמיד אותי אליו.
"ווקר, אם היית משחקת הוגן, הייתי נותן לך לנצח." הוא לוחש כנגד שפתיי. אני מצחקקת.
"שיט." אני ממלמלת בשקט, עוד מעט מתנשפת. אדם מצמיד את חיוכו לשלי לנשיקה ארוכה. אני נשענת מעליו, והוא מעל למכוניתו. הנשיקה שהתחילה איטית, מתגברת עם הזמן. אני מרגישה את הקושי במכנסיו כנגד הבטן התחתונה שלי. הוא משקיע בנשיקה, דואג שהיא תהיה מושלמת, למרות מהירותה. אני מניחה את ידי במרכז החזה שלו, מרחיקה את עצמי ממנו מעט.
"בקי עדיין אצלך?" אני כמעט לוחשת, אדם מהנהן. "אתה רוצה שנלך אליי?" אני מציעה, ושפתיו הופכות לחיוך רחב. הוא מחבר את שפתיו לשלי, חוטף נשיקה מהירה לפני שמתרחק מהמכונית, רק מספיק בשביל לפתוח לי את הדלת. אני מגלגלת עיניים ומתיישבת בפנים. אדם ממהר לעבור לצד השני של הרכב, מתיישב במושב הנהג. הוא מניע את המכונית ונוסע מהר בכביש הריק.
"מתי אתה מחזיר אותה הביתה?" אני שואלת ברוגע. אדם מעביר את מבטו אליי לרגע די מהיר.
"מחר בצהריים." הוא מספר. "היא תהיה בסדר, נכון?" הוא שואל בחשש, מנסה לשכנע את עצמו.
"ברור." אני אומרת מיד, מנסה להרגיע. הוא מהנהן, עדיין לחוץ. אני מביטה בו, עיניו נעוצות בכביש.
אני שולחת את ידי השמאלית אל החלק העליון ביותר של מכנסיו. אצבעותיי נכנסות בין תחתוניו לבין עורו. הוא מסובב את ראשו אליי ומשחרר גיחוך קטן, מביט אל עיניי הרציניות מאוד לפני שמחזיר את מבטו אל הכביש בחזרה. ההאצה החזקה והרגעית מורגשת היטב כשאני מורידה את ידי נמוך יותר, לוחצת. אדם מכחכח בגרונו ועוזב את ההגה עם אחת מידיו.
"אני לא חושב שזה רעיון טוב, בייבי." הוא מודה ותופס את ידי, מוציא אותה מתחתוניו ומניח אותה מעל לירך שלי לפני שמחזיר את ידו אל ההגה. אני צוחקת בשקט.
"טוב, הכביש ריק, אתה מוכן לנסוע מהר יותר?" אני לוחצת, ואדם נשען חזק יותר על דוושת הגז. המכונית מאיצה יותר ויותר. הוא כמעט ולא מאט בפניות, אבל זה לא גורם לי להרגיש לא בטוחה בשום צורה, באופן די מוזר.
—
אני מסובבת את המפתח במנעול, מורידה את הידית ומתכוונת לפתוח את הדלת, אבל פחות משניה לאחר מכן, אדם מסובב אותי בקלות שמפתיעה אותי. הוא מצמיד את שפתיו לשלי, ממשיך את הנשיקה שהתחלנו לפני שנכנסנו למכונית.
הוא דוחף אותי פנימה, נשען על הדלת כדי לסגור אותה לאחר שאנחנו נכנסים. אני נשענת מעליו. הנשיקה לא מונעת מאיתנו לבעוט את הנעליים הצידה. ידיו נכנסות מתחת לחולצתי, אוחזות בגופי ישירות.
הדירה חשוכה, אבל לאף אחד לא דחוף להדליק את האור בסלון או בכניסה. הוא מושך את חולצתי למעלה, ואנחנו נאלצים להתרחק בשביל לאפשר לה לרדת ממני. אדם לא מבזבז הרבה זמן לפני שמצמיד אותי לקיר, מנשק אותי בתשוקה. שוב, אנחנו נפרדים כשאני מורידה ממנו את חולצתו, משאירה אותה על הרצפה.
הפעם, אנחנו לא נצמדים מיד שוב. אני מושכת בידו ומובילה את הדרך אל חדר השינה. עורו החם נצמד לשלי מיד עם סגירת הדלת. גם פה, אף אחד לא מבזבז זמן בלהדליק את האור, אבל כחכוח הגרון גורם לנו להתרחק מיד. שנינו מסתובבים לכיוונה של אמילי שיושבת על המיטה שלי, מרימה את ראשה ממסך המחשב שעל ירכייה. אני מקללת בבהלה.
"מה את עושה פה?"
"אני כתבתי לך הפעם!" היא מתלוננת מיד. אני נאנחת ומוציאה את הטלפון מהכיס של מכנסיי.
אמילי
'אני באה אלייך.'
'הנה, אני מודיעה לך.'
אני משאירה את הטלפון על השולחן.
"את צריכה ללכת, עכשיו." אני לוחצת עליה. היא נאנחת וקמה על רגליה, עוקפת אותנו ומתקדמת לכיוון הדלת.
היא עדיין לא סוגרת אותה כשאני נצמדת בחזרה אל אדם בתשוקה. אני משחררת את כפתור הג'ינס שלו, מורידה את הרוכסן מהר ומושכת אותו במורד רגליו. הג'ינס נופל על הרצפה ואדם ממהר לצאת ממנו. הדפיקה הקצרה על הדלת לא מפריעה לנו.
"את מתכוונת ללכת מהחדר? אני יכולה להשאר בסלון? או ללכת הביתה?" אמילי שואלת ומכניסה את ראשה פנימה.
"לכי!" אני מרימה את קולי וטורקת את הדלת בחזרה, נועלת אותה מיד.
אדם צוחק, אך אני קוטעת את צחוקו כשאני מחברת את שפתיי בין שלו. הוא דוחף אותי בקלות לכיוון המיטה, עולה מעליי מיד.