השעון המעורר מפריע לי מאוד, מטריד כמעט. אני כל כך לא מוכנה להתעורר עד שאני אפילו לא מנסה לכבות אותו. אותה המנגינה הקצרה חוזרת שוב ושוב, חצי בתוך החצי חלום שעדיין נמשך בראשי. אני מבינה שזהו השעון המעורר רק כמה דקות מאוחר יותר, ושולחת את ידי כדי לכבות אותו.
הייתי עושה הכל בשביל לא להתעורר עכשיו, אבל במקום זה, אני נשארת באותה התנוחה ובוהה בקיר. עיניי נעצמות מעצמן. אני סופרת עד חמש ופוקחת אותן מחדש. שוב, הן נעצמות. המיטה מרגישה כמו הדבר הכי נוח וחמים בעולם כרגע. התנוחה המושלמת. אני מרגישה כאילו ישנתי אולי שעה. אני לא רוצה לקום. אני בכלל לא רוצה לקום. אני מכריחה את עצמי לפקוח את עיניי, ממשיכה לבהות בקיר.
לאט, אני מצליחה להתיישב. אבל מהר מאוד אני פשוט נשכבת לצד השני, נופלת פשוט. אני מתחרטת על כך מהר מאוד כי למרות שחשבתי ששכבתי בתנוחה הכי נוחה בעולם, אני מגלה שטעיתי, משום שעכשיו זאת תנוחה יותר נוחה אפילו. אני מתחילה להתחרט על ההחלטות בחיי ותוהה כמה היום הראשון חשוב.
יחד עם עשרות קללות שעוברות בראשי, אני גוררת את רגליי מחוץ למיטה, מחוץ לשמיכה. עיניי עוד חצי עצומות כשאני מתקדמת לשירותים ואני כמעט נרדמת מחדש כשאני יושבת מעל לאסלה. אני נשארת שם יותר מדי זמן, בוהה קדימה ומשתדלת להשאר ערה. אני בוהה בפתח של הברז מעל הכיור. כלום לא קורה. אני כמעט מתפללת שיתחילו לטפטף ממנו מים כדי שיהיה קצת אקשן, אבל זה לא קורה. כלום לא קורה.
הפנים הנפוחות שלי מטושטשות במראה, משום שעיניי עדיין לא התרגלו לעניין של לראות כמו שצריך. אני שוטפת אותן במים קרים, מה שגורם לי להרגשה קרירה ודוחה. אני רק רוצה לחזור למיטה. אני עייפה.
אני מצחצחת את שיניי ומתחילה להרגיש רק קצת יותר טוב. עדיין הייתי מעדיפה לחזור לישון, אבל אני מצליחה לסבול פחות כשאני ממשיכה בשגרת הבוקר שלי.
אני יושבת זמן רב במכונית הכבויה שלי, בוהה קדימה בחוסר רצון לתפקד. פיהוק גדול קוטע את הבהייה. אני מסובבת את המפתח, מניעה את הרכב. הרדיו מתחיל לנגן בעוצמה חזקה מדי ואני ממהרת להחליש אותו כמעט לגמרי. אני שולחת את ידי אל התיק שלי, מגששת מעט ומוציאה ממנו את הטלפון שלי.
לראשונה, אני עוברת על ההודעות האחרונות שחיכו.
אדם
׳בוקר טוב, לאב. בהצלחה 3>׳
ההודעה נשלחה רק כמה דקות לפני שהתעוררתי.
אמילי
׳בהצלחה מחר, בובי, לילה טוב.׳
אמילי הלכה לישון אחריי, מה שאומר שמצבה לא שונה משלי כרגע, אם היא בכלל התעוררה. אני נכנסת ליומן השיחות, מתקשרת אליה רק כדי לוודא שהיא ערה, משום שמקרים דומים קרו בעבר.
YOU ARE READING
מועדון 27
Romance*גמור* ״קוראים לי אדם.״ הוא מציג את עצמו לראשונה, למרות שאת שמו כבר ידעתי. הוא יודע שידעתי את שמו. ״לא אכפת לי.״ אני אומרת בגסות. *** סופי, בחורה בת עשרים ושתיים, היא לא בחורה של זוגיות. היא בחורה שבורחת מחדר לא מוכר בבוקר אחרי שהיא שכבה עם בחור שה...
