הטלפון שבכיס האחורי של מכנסיי מצלצל כשאני מסובבת את המפתח בדלת הכניסה של הדירה. אני מוציאה את הנייד מהכיס בזמן שפותחת את הדלת, טורקת אותה מאחוריי. שמו של אדם כתוב בבירור על המסך.
״ווקר!״ הוא קורא בשמחה מצידו השני של הקו, לא נשמע כרגיל.
״הכל בסדר?״ אני שואלת בבלבול, מניחה באיטיות את צרור המפתחות שלי בכניסה.
״הכל מעולה, בייבי!״ הוא צוחק בקול.
״אתה שיכור?״ אני שואלת, מבולבלת. אני עוצרת לפני שמתכוונת לחלוץ את נעליי.
״קצת.״ הוא מודה, משהק מיד לאחר מכן.
״איפה אתה? כמה שתית?״ אני מעט מודאגת, מסתובבת בחזרה אל המפתחות שלי ותופסת בהם.
״כן.״ הוא צוחק.
״אדם?״ אני שואלת באיום. ״מה אתה רואה מסביבך?״ אני דוחקת כשהוא לא עונה על שאלתי. הוא מתחיל לתאר את סביבתו, תיאורים שהיו יכולים להיות הולמים לילד בן ארבע, אך הם מספיקים כדי שאבין איפה הוא נמצא.
״אתה לבד?״ אני שואלת ומתקדמת בחזרה אל מחוץ לדלת, הולכת די מהר לכיוון המקום שבו השארתי את המכונית שלי לפני כמה דקות קצרות.
״ממש לא! יש פה הרבה אנשים!״ הוא עונה בהתגוננות. ״היא פה, והוא גם!״ הוא ממשיך, מרוצה מהבדיחה הכושלת שלו. אני מנתקת את השיחה, מתניעה ויוצאת מהחניה בזריזות.
הדרך לבר אותו תיאר לא ארוכה מדי ואני ממהרת להכנס פנימה, מגלה את אדם מכה בחור גבוה. הלב שלי פועם בחוזקה כנגד החזה שלי. זה לא הבחור שאני מכירה. אני רצה בין האנשים שנראים מעוניינים מאוד, תופסת בידו של אדם לפני שהיא פוגעת בפניו של אותו הבחור.
״אדם!״ הוא מסתובב אליי כשמרגיש את מגעי. רגע לאחר מכן אגרוף נכנס בבטנו והוא גונח בכאב לפני שמתכוון להחזיר. בדרך לאפו של אותו בחור, אגרופו של אדם עובר על הסנטר שלי בטעות. קללה שקטה משתחררת בין שפתיי.
אני נוגעת עם קצה אצבעותיי בעור הפועם, מביטה בהן מיד לאחר מכן. מעט דם נשאר עליהן. אני משתדלת להתעלם מהכאב כשאדם עולה מעל לאותו בחור, ממשיך להכות בו בחזוקה. אני קוראת בשמו שוב ושוב בזמן שמנסה בכוח להוריד אותו ממנו, אך הוא יותר חזק ממני משמעותית.
אנשים רבים מנסים להפריד בין השניים, מצליחים לבסוף. אני נעמדת לפני אדם, גוררת אותו בכל כוחי החוצה, אל מחוץ למהומה הגדולה שכרגע סביב הבחור החצי מעולף ששוכב על הרצפה.
אדם מצמיד אותי אליו כשידו נחה על גבי התחתון. הוא רוכן קדימה במטרה לנשק אותי, אך אני דוחפת אותו ממני בחוזקה. הוא רק צוחק ומוותר. המכונית שלו חונה בכניסה. הוא מוציא את המפתחות שלו מהכיס של מכנסיו.
״בואי, לאב, אני אנהג.״ הוא אומר בחיוך.
״ממש לא, אדם.״ אני מנסה לקחת את צרור המפתחות, אך הוא מיישר את ידו לגובה. הוא גבוה ממני מספיק בשביל שלא יהיה לי סיכוי להגיע, לא משנה כמה אנסה.
הוא צוחק כשמביט בי בניסיונותיי לחטוף את המפתחות שלו ממנו. הוא נהנה מזה, זה משחק עבורו, זה מצחיק אותו.
אני לא יודעת אם זה בכוונה, אך הוא מפיל אותם לרצפה ואני מתכופפת כדי להרים אותם. סליחה, אני חוזרת בי, אני יודעת שהפיל את המפתחות בכוונה משום שהוא מביט בישבני ומחייך. אני מגלגלת עיניים ולוחצת על הכפתור בשלט שפותח את המכונית.
אני פותחת את דלת מושב הנוסע, דוחפת בחוזקה את אדם פנימה. הוא מתנגד, צוחק בשעשוע. הוא מועד, ואני קופצת על ההזדמנות לדחוף אותו שוב פנימה. הוא נופל לישיבה על הכיסא, נגרר מעט קדימה. אני נשענת מעליו בשביל לחגור אותו.
הוא תופס בפניי, אוחז בצורה שמכאיבה לי מעט בפצע החדש על הסנטר שלי. הוא מנסה פעם נוספת לנשק אותי ואני מריחה את ריח האלכוהול החזק מפיו.
אני נאלצת לדחוף אותו בשביל שישחרר אותי ואז נכנסת אל מושב הנהג, מתניעה את המכונית מיד, דואגת לנעול את הדלתות כדי שלא יוכל לעשות מעשים מטופשים.
״לאן נוסעים, בייבי?״ הוא שואל בחיוך. אני מהססת, לא יודעת את התשובה לשאלתו. התכוונתי לקחת אותו לביתו, אך הדרך יותר ארוכה ואני בטוחה שאטעה כמה פעמים משום שהדרך לא מוכרת לי לגמרי עדיין. אני לא עונה, ממשיכה בדרך מוכרת יותר, בהחלט קצרה יותר, אל הדירה שלי. הוא צוחק בקול.
״מי היה הבחור שזיינת לפני שהגעתי בחודש שעבר?״ הוא שואל, עדיין משועשע מסיבה לא ברורה. אני שותקת ובולעת רוק. ״אתם עושים את זה הרבה?״ הוא חוקר עמוק יותר. התשובה היא כן, אבל אני לא מתכוונת לענות על שאלתו. ״אני שנאתי לראות את זה.״
אני מתקשה בחניה משום שהמקום הפנוי היחיד קטן יחסית והרכב של אדם גדול משלי בהרבה. אדם מנסה לפתוח את הדלת, מגלה שהיא נעולה וצוחק מיד.
אנחה מיואשת נפלטת ממני לפני שאני יוצאת מהמכונית, פותחת לאדם את הדלת. הוא מועד כשיוצא החוצה, אך מתייצב לפני שנופל. אני סוגרת את הדלת מאחוריו ונועלת את המכונית בעזרת השלט.
ידי תופסת את שלו ואני מושכת אותו אל תוך הדירה שלי, מנסה שלא לעזוב את ידו כשמסובבת את המפתח שלי במנעול.
אני בועטת בדלת, מושכת את אדם יחד איתי אל השירותים הקרובים. אני מפעילה את זרם המים בכיור, מושכת את ידיו מתחתיו. הדם הנשטף צובע את המים באדום כהה, ואז יורד בכיור. אגרופיו מלאים בחבורות שנגרמו מהמכות החזקות.
אני מרטיבה את ידיי, מסתובבת אל פניו ומרטיבה אותן, מנקה מעט מהדם שעליהן וקצת מהזיעה היבשה. הוא מביט אל תוך עיניי ושותק.
אני עוצרת את הזרם, מושכת בידו כדי שיבוא איתי אל המטבח, גורמת לו להשען על השיש כשמוציאה פלסטרים ומוצרי חיטוי מארון התרופות. למזלי, הוא משתף פעולה.
אני סופגת מעט אלכוהול בכדור צמר גפן, תופחת מעל לגבה שלו על החתך המדמם. הוא מתרחק, נוהם בכאב.
״סליחה.״ אני מתנצלת מיד, ממשיכה ומשתדלת להיות עדינה יותר.
אני מניחה פלסטר קטן על החתך וכשאני מנסה להתרחק, אני מגלה שמותניי נתפסו בחזוקה בידיו הגדולות של אדם. אני דוחפות אותו ממני בעדינות, אך הוא לא משחרר.
״אל תעזבי אותי.״ הוא מתחנן. דמעות מרטיבות את עיניו הירוקות וגורמות להן לנצנץ. אני מניחה את ידיי על שלו, מעל מותניי, משאירה אותן שם לכמה שניות לפני שאני מרגישה את מגעו מתרכך, ואז מרחיקה את ידיו ממני, מתרחקת ממנו.
אני בוחנת את ידו, אוחזת בה בידי. על גב ידו ישנן מכות רבות, אותן גיליתי כששטפתי את הדם שחשבתי שהיה רק של אותו בחור אותו הכה. אני מחטאת את האזור, מורחת משחה ועוטפת את שתי ידיו בתחבושת לבנה.
כשאני מסתובבת כדי להחזיר את הכל לארון, צעדיו מתחילים להתרחק. אני ממהרת לעקוב אחריו כשהוא נכנס לחדרי בקצה המסדרון.
הוא עומד מול המראה הגדולה, מרים את חולצתו וחושף חבורה כחולה גדולה בחלק התחתון של בטנו. ידו נוגעת בה בעדינות.
״אאו.״ הוא ממלמל בכאב. אני מביטה בו כשהוא נשכב על המיטה באלכסון, מביט בתקרה.
״אני שונא את החיים שלי.״ הוא מודה בעצב, גורם לכאב חד בליבי פתאום. לא התכוננתי לוידוי שכזה.
״למה?״ אני מתקדמת, מתיישבת על המיטה כדי שאוכל להביט בפניו.
״אני לא רציתי להיות מפורסם, אני שונא את זה.״ דמעות ממלאות את עיניו כשהוא מביט בתקרה. אני שותקת. ״אני שונא את זה שאני לא יכול ללכת ברחוב. אני שונא שמכירים אותי, אנשים יודעים עליי הכל.״
״יש לי התקפי חרדה, ווקר, אני לא מסוגל לחיות עם הלחץ התמידי הזה.״ הוא מרים את קולו מבלי לזוז, רק מאגרף את ידיו. ״אנשים פאקינג מעריצים אותי! זה נוראי!״ הוא מדבר בקול חזק. ״אני מקבל איומים באופן קבוע מאנשים שלא אוהבים את המוזיקה שלנו, איך אני אמור להתמודד עם זה?״ אגרופיו חזקים יותר ויותר.
״כולם חושבים שזה מגניב, שאנשים מכירים אותך, שאתה מצליח, שיש לך כסף. זה משגע אותי!״ הוא כמעט צועק, מכה את המיטה באגרופיו פעם אחת.
״זה לא מגניב!״ הוא צועק. ״אני לא אוהב שאנשים מקעקעים את הפרצוף שלי או משפטים שאמרתי או כתבתי!״ הוא ממשיך. ״אני לא אוהב שאין לי טיפת פרטיות! אני שונא שאומרים לי מה מותר ואסור לי לעשות!״
״הסמים והאלכוהול זאת הדרך שלי להתמודד עם זה. אני שונא את החיים שלי!״ הוא חוזר על הטענה. ״אני רוצה להסתובב ברחוב בלי שיקפצו עליי בשביל לבקש תמונה, אני לא רוצה עוד אנשים שחושבים שזה הגיוני להגיע לבית שלי!״ דמעה זולגת במורד פניו אל המזרון.
״אני לא רוצה לחשוב פעמיים לפני שאני עוקב אחריי מישהו או לפני שאני מצייץ! אני רוצה לצאת מהבית בפיג׳מה בלי שזה יהיה בכל האתרים!״ קולו חזק וצרוד.
פתאום, הוא משתתק. הוא שותק למשך מספר דקות, דקות בהן אני רק מחכה שמשהו יקרה. אני רק מביטה בפניו ושותקת.
״אבא שלי התאבד כשהייתי קטן.״ הוא מספר. הלב שלי נעצר. אני נלחצת.
״אני מצטערת.״ אני מניחה את ידי על כתפו. פתאום, אני מרגישה כאילו שכחתי איך נושמים כראוי.
״לפעמים, הדבר היחיד שעוצר אותי מלעשות כמוהו הוא המחשבה שיכול להיות מגניב לחכות שנה.״ דבריו מכווצים את בטני מיד. אני מביטה בו בדאגה.
ידי תופסת את פניו ואני מלטפת בעזרת אגודלי. לחכות עוד שנה, לגיל עשרים ושבע. להצטרף למודעון עשרים ושבע. הוא חושב שזה יכול להיות מגניב. ׳מועדון׳ שמורכב מזמרים, בעיקר זמרי רוק, שמתו בגיל עשרים ושבע מסיבות שונות. כל אחד שיכול לכתוב ׳מועדון 27׳ בגוגל יכול להבין למה מישהו כמו אדם יהיה מושלם לרשימה.
״אל תצטרף למועדון האידיוטי הזה.״ אני מבקשת בשקט. גרוני חנוק. צחוק עמוק נפלט ממנו, ארוך יחסית.
״בשבילך.״ הוא מסכים.
״בשבילי.״ אני חוזרת על דבריו.
״ווקר?״ הוא מסובב את ראשו אליי מעט. אני מהמהמת בשאלה, מביטה בעיניו בחזרה. ״אני עדיין לא נגעתי לך בתחת.״ הוא אומר בטון רציני. דבריו גורמים לי לצחוק בקול. ״אני לא רציתי להתנהג בחוסר כבוד כלפייך, אבל יש לך תחת כל כך שווה!״ הוא מתוודא. ״אני יכול לתפוס אותו בפעם הבאה שאנחנו מתנשקים, בבקשה?״ הוא מבקש בנימוס, גורם לחיוכי המשועשע להשאר על שפתיי.
״כן.״ אני מאשרת, מעלה חיוך רחב על שפתיו.
״את מושלמת.״ הוא ממלמל, עוצם את עיניו.
״אני לא.״
״את פאקינ...״ הוא ממשיך למלמל, נרדם באמצע דבריו, או אולי מאבד הכרה.
—
אני מערבבת את שני ספלי הקפה כששומעת צעדים מתקרבים אל המטבח מהמסדרון. אדם מגיע, נעצר מצידו השני של השיש, מביט בי ושותק. שפתיי נמתחות מעט לעברו.
״בוקר טוב.״ אני אומרת בשקט, מניחה מולו את ספל הקפה שהכנתי לו ומרימה את שלי מול שפתיי כדי ללגום ממנו לאט. ״איך אתה מרגיש?״ אני שואלת. הוא שותק, אבל מבטו מסביר לי שיכול להיות טוב יותר.
״אני מצטער,״ הוא מתנצל מיד. ״על אתמול.״ הוא מסביר ונשען על השיש.
״זה בסדר.״ אני מרגיעה מיד. ״זה ממש בסדר.״ אני חוזרת על דבריי. ״אתה זוכר משהו?״ הוא מכחכח בגרונו, מאשר כך.
״יש לך מברשת שיניים שאני יכול להשתמש בה?״ קולו בהחלט חושש כשמבקש בקשה הגיונית לגמרי. אני מהנהנת.
״בארון בצד שמאל, במדף האמצעי יש חבילה חדשה, אתה מוזמן לקחת אחת.״ אדם מהנהן ומתרחק בחזרה אל המסדרון.
אני גוללת למטה בטלפון שלי בעזרת אגודלי, שותה מדי פעם מהספל שבידי. הגב שלי נשען על השיש. אני לא מרימה את ראשי כשצעדיו של אדם מתקרבים, רק כשאני מרגישה את ידיו על מותניי.
אני מסתובבת כדי להניח את הספל והטלפון על השיש וחוזרת כדי להביט בבחור שמולי. פניו עוד חבולות מעט. הוא בוחן את פניי.
״מה קרה לסנטר שלך?״ ידו עולה כדי לאחוז מתחת לסנטרי והוא מרים את פניי אליו כדי לבחון את השפשוף הלא נורא.
״א-את... אני... א-...״ אני מתחילה לגמגם.
״זה היה אני?״ הוא קוטע את הקולות שהוצאתי מפי. אני פותחת את פי כדי לדבר שוב, אך אף צליל לא יוצא. שתיקתי מאשרת לו את שאלתו והוא מקלל בשקט.
״שיט. אני כל כך מצטער, סופי.״ הוא מוסיף קללה נוספת. שמי הפרטי גורם לתחושת רצינות, הוא באמת מתכוון להתנצלותו. רואים על פניו את החרטה שעוברת בו. אני די בטוחה שעיניו דומעות.
״זה בסדר, אתה לא התכוונת.״ אני מרגיעה, תופסת בידו החבושה שעל פניי ומורידה אותו ממני.
״זה לא בסדר, זה נורא, אני מצטער.״ הוא מתנצל פעם נוספת.
ידו עוד נשארת על הסנטר שלי כשממשיך ובוחן את המכה. אני מהנהנת לאט.
״אני לא כועסת.״ אני מרגיעה, אך פניו עוד מביעות לחץ ותסכול. אני מביטה אל תוך עיניו ברוגע, כששנינו ממשיכים ושותקים לשניות.
״אני יכול לנשק אותך?״ קולו של אדם שקט מאוד. אני מעט מופתעת ששאל, משום שהרגע התאים וזה לא דבר שעשה בעבר, או שנמנעתי ממנו בעבר. אני מהנהנת לאחר שמבינה את שאלתו.
ידו שעוד נחה על הסנטר שלי מנחה את פניי קרוב יותר אליו כשהוא רוכן קדימה. עיניי נעצמות. אני כמעט ולא מרגישה את שפתיו על שלי משום שהוא עדין מאוד, בקושי נוגע. הוא תופס את שפתי לאט, משחרר אפילו לאט יותר, ומתרחק. אני תופסת את עורפו ומושכת אותו אליי בחזרה, מחזירה את שפתיי לשלו. הוא עוד עדין, למרות שאני מנסה להוציא ממנו יותר.
נוצרת התקדמות כשהוא אוחז במותניי בקושי, כמעט מפחד לשבור אותי. אני לא מאפשרת לו להתרחק עד שהוא לא מחזיר את רמת העוצמה שאליה אני מנסה להעלות את הנשיקה הארוכה. ידיו אוחזות בי מעט חזק יותר והוא מושך אותי אליו כך שלא אשען יותר על השיש שמאחורי.
ידי שלא אוחזת בעורפו נחה על הכתף שלו, יורדת מעט לכיוון החזה שלו אך נעצרת באמצע. לשוני נכנסת בעדינות בין שפתיו כשאני מנסה להוציא ממנו יותר מרץ. כהסכמה, הוא נושך בעדינות את שפתי התחתונה, רוכן מעט יותר קדימה כדי להיות קרוב יותר אליי.
חיוך קטן נמרך על שפתיי כשאנחנו מתרחקים מעט מתקרבים בחזרה מיד. אני משחררת את המגע בכתפו כדי להניח את ידי על שלו, מעל המותן שלי. אני תופסת את ידו, גוררת אותה מספיק נמוך כדי שיאחוז בישבני. חיוכו מורגש מיד יחד עם צחקוק קטן שמבהיר לי שהוא אכן זוכר את הלילה האחרון.
אני מחזירה חיוך, לא מסכימה לנתק לגמרי את שפתיי משלו. הוא מרגיש בנוח לחפון את ישבני, למשש אותו בעדינות.