״אליסון את בסדר?״ מייק שאל בדאגה וכרך את ידו סביב כתפיי. אם להודות, לא הייתי בסדר. הייתי מבולבלת. מהרגע הראשון שהם נכנסו בדלת הרגשתי צמרמורת בגוף, הייתי בטוחה שזה הם. אבל עכשיו אני לא בטוחה. עולים לי ספקות; אולי הם רק דומים להם? לא יכול להיות שזה הם? או שיכול להיות? אולי הם הרביצו גם לאולסי? אולי זאת הסיבה שאולסי שותה? כי אמא שלה הייתה אלכוהוליסטית? אולי היא עדיין כזאת?
היו לי מיליון שאלות בראש ואף לא תשובה אחת. מגיל 6 לא ראיתי אותם, אני לא מאמינה שזה הם. רציתי לצעוק, רציתי לצאת מפה אבל נזכרתי במטרה שלשמה באתי - אולסי. יש לה יום הולדת, לכן גם אם ייפול מטאור אני אשאר פה. הנהנתי למייק וניסיתי לשכנע אותו שהכל בסדר - בספק האם הוא מאמין לי. לבסוף הלכתי לכיוונה.
״עדיין כועסת?״ שאלתי במבט ספקני והיא גלגלה עיניים ואז חייכה אליי. ידעתי שהיא כבר לא כועסת עליי.
״איך אפשר?״ אולסי שאלה ואז חיבקה אותי. אחר כך היא הסתובבה להורים שלה, לחשה להם משהו והם הלכו החוצה.
אני לא יודעת למה עשיתי את מה שעשיתי אבל יצאתי אחריהם. מוזר שלא זיהיתי את הקול שלהם בטלפון. אולי כי לא שמעתי אותו הרבה זמן.
״סליחה?״ קראתי בלחש ושניהם הסתובבו מחויכים. האבא לבש חליפה שנראתה יוקרתית ביותר וחייך חיוך עדין. לא החיוך הערמומי שאני זוכרת. האמא לבשה שמלת ערב ולא נראתה שיכורה במיוחד. ידעתי שהם השתנו.
״כן, מי את?״ הם שאלו והחלו לחשוב האם נפגשו איתי פעם או לא?
״אני חברה של אולסי,״ נמנעתי מלהגיד את שמי. העדפתי שלא להגיד אם פתאום יזכרו או משהו, למרות ששניהם היו הורים גרועים שכל יום וכל היום שתו אלכוהול כך שאני בספק אם הם זוכרים שהייתה להם ילדה פעם.
״רציתי להגיד לכם תודה על העזרה.״ האמא חייכה אליי וליטפה את שיערי. נרתעתי מאט אחורה.
״אני מצטערת את פשוט מזכירה לי מישהי.״ היא מלמלה בעצבות וחזרה לעמוד ליד בעלה. גם הוא נראה מעט מדוכא ושניהם החליפו מבטים לוודא ששניהם חושבים אותו דבר.
לא רציתי לשאול מי מחשש שהיא תגיד לי ׳הבת שלי׳. עכשיו היא הרכינה ראש. אני רק חייכתי אליהם, הודיתי להם שוב ופניתי ללכת. אני לא יודעת, שוב למה חזרתי אליהם אבל חזרתי לשם והסתכלתי על שניהם.
״הייתה לכם פעם בת?״ שאלתי ושניהם החליפו מבטים מבולבלים.
״יש לנו את אולסי.״ האבא ענה ואני הנדתי בראשי.
״בת חוץ מאולסי?״ שאלתי והם החליפו מבטים, הפעם מפוחדים. הם לא ידעו איך אני יודעת.
״אולי אולסי סיפרה לה.״ האבא לחש באוזני האמא אבל מספיק כדי שאני אשמע. שניהם כחכחו בגרונם.
״כן.״ האמא ענתה קצרות ונראה כי עיניה דומעות. הנהנתי בראשי. ואז הייתה שתיקה קצרה. ״למה את שואלת?״
התעלמתי מהשאלה, והייתה שתיקה קצרה.
״טוב אנחנו צריכים ללכת,״ האבא הסתובב אבל האמא נשארה לעמוד להביט בי.
״מה שמך?״ היא שאלה בחיוך עקום ומעט מזויף.
״אליסון.״ ברגע שאמרתי את שמי שניהם נראו מבועתים. נכנסתי לבית משאירה את שניהם מבולבלים ומתוחים גם יחד. ברגע שפתחתי את הדלת ראיתי את אולסי כבר מוציאה את כל האלכוהול מארון בקבוקים - בדיוק כששמעה את קול מנוע המכונית של ההורים שלה. ההורים שלה .. ההורים שלי ... זה עשה לי רע לפגוש אותם שוב, ועכשיו הייתי בטוחה שזה הם. כולם התגודדו סביב אולסי מברכים אותה יום הולדת שמח והיא רק מחייכת, מעיפה את שיערה ומודה לכל אחד בתורו. הרגשתי אנוכית. זה היום הולדת של החברה הכי טובה שלי וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה על ההורים הביולוגיים שלי שאני בכלל לא רוצה לפגוש אותם שוב. היה לי טוב לחיות בלעדיהם 10 שנים, אני חושבת שאני אסתדר עוד הרבה שנים בלעדיהם. הרגשתי שתי זרועות נכרכות סביב מותניי. לא הייתי צריכה להסתובב כדי לדעת מי זה.
״הכל בסדר?״ הוא שאל בחשד. אני יכולה להישבע שמייק היחיד שיכל לקרוא את הפנים שלי כשהרגשתי מדוכדכת, כועסת או סתם מבולבלת.
״כן.״ זייפתי חיוך והסתובבתי אליו, הוא הרפה את אחיזתו. ״אני אלך לאולסי שנייה.״
ובאמת הלכתי אליה, אבל אמרתי את זה בעיקר כדי להתחמק מהשיחה עם מייק. אם השיחה הייתה מתפתחת הוא היה שם לב שמשהו לא בסדר איתי.
״מזל טוב לילדת היום הולדת.״ אמרתי ואולסי נראתה קורנת. היא נראתה גם יפיפייה. היא סלסלה את שיערה החלק בבייביליס, ולבשה שמלה אדומה צמודה שהתאים לאודם שלה.
״תודה מארגנת האירוע.״ היא חייכה ואז צחקקה ״אם לאמר את האמת לא הייתי מאמינה שאת תארגני אירוע כזה.״
״קיבלתי קצת עזרה.״ אמרתי בצחוק כאילו רימיתי באיזשהו משחק והייתי חייבת להודות. שנינו צחקנו.
״תסתכלי על זה,״ היא הצביעה על השולחן המלא במתנות. ״אני לא יכולה לחכות לפתוח אותן.״
״כאילו שחסר לך משהו ...״ גלגלית עיניים והיא צחקקה, ידעתי שזה אומר שאני צודקת.
את כל המשך הלילה ביליתי עם חברים שלי, ושכחתי לגמרי מההורים שלי - הביולוגיים. אני לא מתכוונת לעשות כלום אם המידע הזה ואני בטוחה שגם הם לא.
חזרתי באחת עשרה וחצי ואמא ואבא חיכו לי בכניסה עם ידיים שלובות ומבט נוזף. רק חייכתי חיוך אשם והסתכלתי למטה.
״גברת צעירה איפה היית עד עכשיו?״ אמא שלי שאלה-צעקה ואני נרתעתי לאחור.
״אני מצטערת נסחפתי, לא שמתי לב לזמן-״
״שתדעי לך,״ אבא שלי המשיך את דבריה של אמר ״דאגנו לך מאוד.״
״אין לך מושג כמה.״ אמא נשמעה על סף בכי. התמלאתי ברגשות אשם וחיבקתי אותה. רציתי לבכות אבל לא בכיתי. אני לא נוטה להראות חולשה בקלות. רציתי לבכות בעיקר כי מצאתי את ההורים הביולוגיים שלי, גיליתי שהבת שלהם היא החברה הכי טובה שלי. הם סלחו לי אבל הייתי במעצר בית למשך שבוע. עליתי למעלה ושטפתי פנים. למרות שהתקלחתי כבר, נכנסתי להתקלח שוב וכשיצאתי ראיתי שמייק חיכה לי בחדר. למזלי הייתי בפיג׳מה. תקעתי בו מבט חלול. לא ידעתי בעצמי איך אני מרגישה. רק רציתי לזחול למיטה ולישון.
״מה יש לך?״ הוא שאל והתקרב אליי. לא ידעתי מה לענות לו. העייפות אחזה בי ולא עזבה, כל הראש שלי היה מלא ביותר שאלות במקום בתשובות ואני חושבת שהשתגעתי לגמרי. רציתי לחזור הביתה וזהו. הלוואי שיכולתי לחזור עם מייק.
בסוף נשברתי וסיפרתי לו הכל. הוא היה המום בדיוק כמוני ומדי פעם רק שאל שאלות כדי שאני אדע שהוא מקשיב. בסוף הסיפור השתררה דממה, ורק המבטים שלנו נפגשו.
״הם ההורים ... שלך?״ הוא אמר לאט והנהנתי. הוא נראה מבולבל לגמרי. הוא הכיר את ההורים של אולסי טוב מדי, ולעולם לא היה מדמיין שהאמא והאבא האלה היו פעם ההורים הכי גרועים שבן אדם יכול לדמיין לעצמו. רק חייכתי חיוך עקום.
״וואו, ואיך את?״ הוא שוב שאל באיטיות. משכתי בכתפיי. הייתי מבולבלת, עצובה וכועסת אבל יותר מהכל מופתעת. הכל התקשר לי. התקשר יותר מדי. זה היה מוזר שנפגשתי עם אולסי, וגיליתי שאלה ההורים הביולוגיים שלי, ושמייק ואני קשורים איכשהו דרך המשפחות שלנו ושחטפו אותי בשביל תוכנה ... הייתי מבולבלת. ואז הכל התבהר לי.
חייכתי למייק ודיברנו כל הלילה. לי ולאולסי יש שיחה לעשות מחר.