״חכה,״ הרפתי מאחיזתו. הוא, שכבר היה מלפניי, נעצר והסתובב. הוא תקע בי מבט של ׳את-מבינה-כמה-חמור-המצב.׳ אני רק גירדתי בראשי. מצד אחד ליזי בבית, לבד, שיכורה, עכשיו גיליתי שהיא גם מעשנת. אני ממש לא מתכוונת להשאיר אותה לבד. אבל מצד שני יש את אבא שלי. הוא בבית חולים עכשיו ואני אהיה רעה אם אני לא אבדוק מה שלומו. ״ליזי תשאר לבד, והיא לא במצב של להישאר לבד.״
הוא נאנח ושם את ידיו על ראשו.
״תביאי אותה, אני אסיע אותכם, נשים אותה מושב האחורי.״ הוא נכנס לבית שלי ולקח את ליזי עם ידיו. הוא הרים אותה והתקדם מהר כאילו הוא הרים נוצה. אני נעלתי את הבית והלכתי בעבותיו אל האוטו שלו. הייתה לו מאזדה שחורה. השכבנו את ליזי מאחור ואני ישבתי בכיסא שליד הנהג. כלומר ליד מייק. עכשיו הרגשתי את כל הלחץ והחרדה. התחלתי לבכות. זה לא היה בגלל מייק. מייק היה רק תירוץ כדי להוציא את כל התסכול שלי. כל הבכי שהיה ומה שאמרתי לו זה היה רק בשביל להוציא את התסכול שלי על מישהו. מייק היה הקורבן. הוא רק הסיט את מבטו אליי מדי פעם, פותח את הפה כדי להגיד משהו ואז סוגר אותו בחזרה. אחרי שנרגעתי נשמתי עמוק.
״למה התעלמת ממני כל השבוע הזה?״ שאלתי משפילה את מבטי. קולי עוד היה צרוד וצפצפני בגלל הבכי.
״לא התעלמתי ממך.״ הוא אמר ביובש. הערב היה קריר. מייק פתח מעט את חלונו ויכולתי לשמוע את קולה של הרוח. עצמתי עיניים והשענתי את ראשי לאחור. מייק החזיר לי זיכרונות רעים. אני מודעת לזה שנשמעתי תלותית וקצת פתטית. קצת יותר מדי. אבל העובדה שאבא שלי בבית חולים השפיעה עליי יותר מדי.
״אתה שקרן.״ אמרתי בלחש. הוא רק הסתכל עליי די מופתע ממני. את האמת, בכל הערב הזה הייתי אליסון שאני בעצמי לא הכרתי.
״אליסון-״
״אתה שקרן כמו כל הבנים שאומרים - הנה אני כאן בשבילך ואז הם מתעלמים ממך כאילו את כלום. אמרת לי שתעזור לי להסתגל למקום ומצאתי את עצמי לבד כל השבוע.״ אמרתי מסתכלת אל האופק בחוץ. הכל חלף מהר. העצים, הספסלים, הנוף.
״אליסון את לא מבינה-״
״אני מבינה שאתה כמו כולם, כשאתה צריך שאני אבחן לקבוצת כדורגל אתה נחמד ואחרי שהתקבלתי אתה זורק אותי לעזאזל, אתה נצלן ואני לא נשארת פה. אני צריכה לראות את אבא שלי עכשיו!״ אמרתי ויצאתי מהאוטו. היינו בפקק אז הלכתי ברגל. כן, באותו הרגע אני חושבת שחלק מהאלכוהול של ליזי עבר אליי. אני באמת לא יודעת מה חשבתי לעצמי באותו הרגע. אבל לא יכולתי לסבול אותו יותר. הוא בדיוק כמו כולם. תראי אליסון, כל התאהבויות שלך בו ותראי מה בסוף קרה. בגלל זה אסור להתאהב. הלכתי ברגל לבית חולים, לא היה לי כוח לחכות לצאת מהפקק, דאגתי לאבא שלי. כשהגעתי שאלתי את הפקידה איפה נמצא אבא שלי. חדר 315. נכנסתי לחדר בהיסוס. הוא שכב על המיטה, עיניו עצומות. אל היד שלו היה מחובר עירוי והיה לו צינור הנשמה. אמא שלי ישבה לידו, מחזיקה בידו ולא הפסיקה לבכות. שנאתי את עצמי על זה שבזמן שאבא שלי שכב בבית חולים אני הלכתי למסיבת חוף ששיקרתי לגביה.
אמא שלי הסתובבה אליי. כשהיא ראתה אותי היא חייכה, קמה מהכיסא וחיבקה אותי. חיבקתי אותה בחזרה. הסתכלתי על אבא שלי. פניו היו חיוורות. הוא נראה שבור. בחיים לא ראיתי אותו ככה.
״איפה ליזי?״ אמא שלי שאלה וליטפה את שיערי. זה מה שהיא תמיד עושה שהיא מנסה להרגיע אותנו.
״ליזי ישנה, לא רציתי להעיר אותה.״ אמרתי והסתכלתי על אבא. לא שיקרתי. היא ישנה ובאמת לא רציתי להעיר אותה. אחרי שתי דקות מייק נכנס עם ליזי. הוא לקח את ידי ומשך אותי החוצה.
״מה אתה רוצה?״ שאלתי בעצבים מורידה את ידו מפרק ידי. הוא שוב הסתכל עליי בהפתעה.
״אליסון, אני לא יכול לדבר איתך יותר, בסדר? תביני אותי.״ הוא אמר והתחלתי לצחוק. אני באמת התנהגתי כמו שיכורה.
״להבין מה? מה? שאתה לא יכול לדבר איתי כי ... יש לך מיליון ואחד תירוצים אבל האמת היא שאתה פשוט נצלן.״ אמרתי ונכנסתי לחדר של אבא שלי. הוא רצה לדבר איתי שוב אבל מכל הערב הזה נהיה לי כאב ראש. לא רציתי לשמוע לא את מייק, לא את ליזי, ואפילו לא את אמא. רציתי לשמוע שקט. רק רציתי שכל העולם יהיה בשקט לרגע אחד. שאני אשכח מכל הדרמה, והעובדה שאבא שלי בבית חולים, ושכל הערב הזה היה טעות אחת גדולה. יצאתי שוב מהחדר וישבתי על הכיסא. מייק ישב לידי. הוא החזיק את ידי. כבר לא היה לי כוח להרפות. עצמתי את העיניים שלי. קיוויתי להירדם. אבל לא יכולתי. ליזי גם יצאה החוצה.
״אליסון, אם תספרי לאמא או אבא על הסיגריות אני אגמור אותך מבינה?״ היא איימה ופניה נראו קשוחות. זייפתי צחוק.
״אבא שלך בבית חולים ומה שאכפת לך זה שאני אגלה להם שהנסיכה הקטנה שלהם לא כזאת נסיכה?״ שאלתי בלחש. לא היה לי כוח לצעוק, להתעצבן או אפילו לנזוף בה. פשוט רציתי שקט. למה אי אפשר לקבל קצת שקט?!
היא התיישבה ליד מייק. וסוף סוף כולנו ישבנו מבלי להגיד דבר. רק שמענו את צלילי המכונה מהחדר של אבא. נשמתי עמוק מקווה שכל זה רק חלום. אמא שלי יצאה החוצה.
״בנות תלכו הביתה, אני אשאר עם אבא הלילה.״ אמא שלי חייכה אליי. לא רציתי לחזור הביתה. להיות לבד עם ליזי. אמרתי לאמא שלי שאני הולכת לאולסי. ליזי הלכה לחברה אחרת. בגלל שמייק לקח אותי הוא היה צריך גם להחזיר. רק שהפעם ליזי הייתה ערה ואני עייפה אז זה לא היה הזמן המושלם לוויכוח סוער. הוא עצר מול הבית של אולסי. לפני שירדתי מהאוטו הוא נעץ בי מבט ארוך.
״אליסון אני מצטער.״ הוא אמר, ואני יצאתי מהאוטו אחרי שתקעתי בו את המבט הכי קר שיכולתי.
״תודה על ההסעה.״ הודתי לו ויצאתי מהאוטו. דפקתי על הדלת בבית של אולסי. השעה הייתה מאוחרת אבל היא פתחה את הדלת. חשבתי שהיא ישנה.
״אבא שלי בבית חולים אני יכולה לישון אצלך?״ שאלתי בלחש והיא חיבקה אותי. הייתי צריכה חיבוק עכשיו. היא סימנה לי עם ידה להיכנס. רואים שהיא חברה טובה. יודעת שאני צריכה חיבוק ושקט.
עלינו למעלה והפעם אני ישנתי על הספה בחדר שלה. לכל אחד יש פה ספה בחדר או מה?
שכבתי אבל לא הצלחתי להירדם. שמעתי את אולסי זזה מצד לצד.
״לא מצליחה לישון?״ שאלתי אותה והיא הדליקה את מנורת הלילה שלה.
״בכלל לא.״ היא גלגלה עיניים. אחר כך היא קמה ופתחה את המגירה. היא הוציאה תמונה של אישה זקנה שבצד ימין בתחתית התמונה היה רשום השם רוקסי. היא הראתה לי את התמונה והתיישבה לצידי על הספה.
״זאת סבתא שלי,״ היא הסתכלה לי התמונה בחיוך. חיוך חולמני כזה. החיוך שאתם נזכרים בזכרונות טובים מתמונה. אחר כך היא חזרה למציאות.
״היא הביאה לי את השם שלי.״ היא צחקקה.
״היא רצתה לקרוא לך אולסי?״ שאלתי אותה והיא הנידה בראשה.
״כשאחותי הייתה קטנה היא לא הייתה קוראת לסבתא שלי רוקסי, הייתי קוראת לה אולסי. אבא שלי רצה לקרוא לי על שמה - מין מסורת במשפחה, אבל אמא שלי חשבה שאולסי זה יותר יפה ומקורי.״ היא הסבירה ושוב שלחה את אותו החיוך לתמונה. ״סבתא שלי גידלה אותי. ההורים שלי לא היו בבית, היא תמיד הייתה שם. היא הייתה בבית עד שבע בערב ולפעמים עד אחת עשרה בלילה כי ההורים שלי התעכבו בעבודה. עוד יומיים זה האזכרה שלה.״ פניה הפכו לעצובות.
״אני מצטערת.״ אמרתי בעצב. היא משכה בכתפיה ופתחה את הארון. היא הוציאה בקבוק וויסקי ושתי כוסיות.
״מה את עושה?״ שאלתי אותה אבל היא כבר הספיקה למזוג לשתיהן ולהושיט לי אחת.
״שותה.״ היא שתתה את הכוסית בבת אחת. לקחתי את הכוס המלאה שלי ושפכתי לכיור.
״אולסי זה לא דרך להתמודד עם הכאב שלך.״ אמרתי לוקחת את הבקבוק וויסקי מידיה. היא עוד לא גמרה עם האנגאובר אחד והיא קופצת לאחר.
״בטח שכן,״ היא השעינה את ראשה לאחור ביאוש. היא קמה למיטה ואני חזרתי לספה. איך שנשכבתי נרדמתי.
למחרת קמתי עייפה מתמיד. רציתי לדעת מה המצב עם אבא שלי. דאגתי לו נורא. התקשרתי אל אמא שלי והיא אמרה שהוא עדיין יושן. אמרתי לאולסי שאני חוזרת הביתה והיא הזכירה לי בפעם המאה שהיום אני, היא ושרלוט הולכים לסרט.
חזרתי הביתה וליזי עדיין הייתה אצל חברה. מה שאומר שהייתי לבד. הכנתי לי ארוחת בוקר וכשסיימתי לבשתי ג׳ינס חולצת טריקו ואולסטאר אדומות. לקחתי תיק שבו שמתי את בגדי האימון של הכדורגל ויצאתי החוצה. לקחתי אוטובוס לבית חולים.
אחרי חצי שעה של נסיעה מאחר והוא עצר במספר תחנות ירדתי מהאוטובוס. נכנסתי לבית החולים וכבר זכרתי את מספר החדר. 315. כשנכנסתי ראיתי שאבא שלי עדיין יושן. עדיין נשארתי עם אמא שלי עד שהגיעה השעה שתיים. לקחתי אוטובוס לכיוון המגרש. אחרי שעה הוא הגיע וירדתי לאכול משהו. כשסיימתי היה שלוש וחצי, אז הלכתי למגרש והתאמנתי קצת לבד. את כל העצבים שלי הוצאתי על הכדור שספג הרבה בעיטות חזקות. זה היה משחרר מאוד. אני זוכרת שכשהייתי קטנה והייתי עצובה, אמא שלי הייתה אומרת לי לעצום את העיניים, לנשום עמוק ולחשוב על משהו טוב. עשיתי את זה. אבל הפעם זה לא עזר.
השעה ארבע הגיע וכל הבנות כבר היו מוכנות לאימון. כמובן שלא שיחקתי ממש טוב, הייתי עייפה, לא מרוכזת, מדוכאת. בסוף האימון המאמנת ניגשה אליי.
״טומפסון מה קרה לך?״ היא שאלה בעוד שאני מתנשפת מעייפות.
״אני מצטערת, איבדתי ריכוז, לא יקרה שוב.״ אמרתי ובין כל חלק במשפט נשמתי נשימה ארוכה.
השעה הייתה חמש וחצי. חזרתי מהר הביתה, התקלחתי ולבשתי חולצה ארוכה בצבע תכלת, חצאית שחורה וכפכפים בצבע החולצה. לקחתי כסף ומיהרתי לצאת אבל ליזי עצרה אותי.
״אני מצטערת על מה שקרה ...״ היא אמרה מבוישת. לא עניתי לה. רק יצאתי החוצה. חיכיתי שאולסי תבוא לאסוף אותי.
אל מול הבית עצרה מכונית אדומה עם גג נפתח. מכונית מהממת. קמתי וראיתי שאולסי יצאה ממנה.
״את באה? קיבלתי אותה היום.״ היא מחאה כפיים. שרלוט והיא ישבו מקדימה אז אני התיישבתי מאחורה. מכונית עם גג נפתח זה אחד הדברים המדהימים. אתה מרגיש את כל הרוח עלייך ואתה נתקף בפרץ אנרגיה. כשהגענו לקולנוע קנינו כרטיסים. הסרט אמור להתחיל בעוד חמש דקות אז אני התנדבתי לקנות פופקורן ושתייה. אולסי ושרלוט נכנסו. עמדתי בתור והרגשתי שמישהו נוגע בכתף שלי.
״ג׳ייסון מה אתה עושה פה?״ שאלתי כשראיתי את פניו של ג׳ייסון. לידו עמדה נערה בערך בגילנו עם שיער שחור ועיניים כחולות. היא העיפה את שיערה לאחור בתנועה קצרה.
״רואה סרט.״ הוא צחקק.
״זאת חברה שלך?״ שאלתי ושניהם צחקקו במבוכה.
״זאת אחותי החורגת, מרי.״ הוא אמר ועל פניה הייתה הבעת פנים סנובית ביותר. הנהנתי והסתובבתי חזרה, מפנה את גבי אליהם.
אחרי שקניתי פופקורן ושתייה הלכתי לשורה שבה ישבנו אני, אולסי ושרלוט. ראיתי שג׳ייסון גם נכנס לשורה הזאת. הוא התיישב לידי.
״מה הוא עושה פה?״ לחשתי לאולסי והיא גם נראתה מבועתת מהעובדה שהוא יושב לידנו.
״אני הזמנתי את הכרטיסים וחשבתי שיהיה נחמד שהוא ישב ליד חברה שלו.״ שרלוט אמרה מושכת בכתפיה.
״זאת אחותו החורגת!״ לחשתי לה.
״לא היא ...״ היא הסתכלה עליי במבט שובבי.
״אני לא חברה שלו!״ לחשתי שוב באותו טון נרתע.
״לא את ולא היא, אולסי.״ היא צחקקה. אני רק הסתכלתי על אולסי ושילבתי את ידי. היא נראתה מובכת והתכווצה בכיסאה.