נכנסתי לחדר שלי בשקט, סקרלט ישנה, עיניה היו עצומות ושפתיה משורבבת באופן מושלם שגורם לי לרצות לנשוך ולאכול אותן עד שאמות.
רק רציתי אותה.
רציתי לחבק ולנשום אותה.
רציתי להגן עליה.
בחנתי את גופה ושמתי לב שהיא לא מכוסה בשמיכה טוב, אני די בטוח שקר לה, כי באמת קר כאן.
התקרבתי אליה, כיסיתי אותה בשמיכה בשביל שלא יהיה לה קר ונשקתי לראשה. "אני אוהב אותך מלאך שלי," לחשתי לה.
עיניה נפקחו באיטיות ובחנה אותי. "מה השעה?" היא שאלה ושפשפה את עיניה.
"מאוחר, תחזרי לישון."
"למה אתה מרוח בדם? פגעת בליילה?" הנדתי בראשי. "את חושבת שאפגע בה?"
"אני חשבתי.. אולי," נעצתי בה מבט והנדתי בראשי עוד פעם. "אני הבטחתי לך שלא אעשה את זה, אז אני לא אעשה את זה." מלמלתי בזעף. למה היא פשוט לא סומכת עליי?
"אני הולך להתקלח," לחשתי והיא תפסה את ידי. "אני גם רוצה להתקלח," בחנתי אותה והנהנתי. "אבל לא התקלחת כבר?"
"אני כן, אבל אני רוצה להיות איתך," הרמתי אותה עליי והיא נצמדה אליי. "אני לא רוצה שתתמלאי בדם גם, סקרלט."
"לא אכפת לי, לאו.. אני איתך תמיד."
נאנחתי ונכנסתי איתה לחדר המקלחת.
פתחתי את הברז בשביל שהמים יתחממו בזמן שהתחלתי להוריד ממנה את הבגדים ואז ממני.
"אתה כועס עליי?"
"קצת," לחשתי ונכנסתי איתה למקלחת.
"בגלל שחשבתי שפגעת בליילה?"
"בגלל שאת לא סומכת עליי," נהמתי והיא התכווצה. "למה את לא יכולה פשוט לסמוך עליי, סקרלט?"
"כי אני לא מרשה לעצמי לסמוך על אף אחד, בסדר?!" היא אמרה בזעם ודמעות נצצו בעיניה.
"כי בכל פעם שאני סומכת על מישהו אני נפגעת! ולמען האמת, אתה היית זה שפגעת בי הכי הרבה!" הידקתי את לסתי ובחנתי אותה.
"אתה אנסת אותי וגרמת לזה שיתעללו בי.. אתה-"
"אני לא פגעתי בך, סקרלט! שום דבר ממה שעשיתי לא היה אמור לפגוע בך! כל בחירה שעשיתי, כל מילה שהוצאתי מהפה.. זה היה בשביל להגן עלייך! איך את בכלל מסוגלת לחשוב שאני זה שפגעתי בך הכי הרבה?" הדמעות מילאו את עיניה והיא יצאה מהמקלחת. אני מניח שלא הייתי צריך לצעוק, אבל מה היא רצתה? היא מאשימה אותי בדברים שאפילו לא היו בשליטתי. אני לא פגעתי בה.
יצאתי מהמקלחת והחדר היה הפוך.
היא הלכה? לאן היא הלכה לעזאזל?
הלכתי לחדר הארונות, הבגדים שלה עדיין היו שם, אבל לא כולם וכשפתחתי את אחת מהמגירות שמתי לב שהשרשרת שלה חסרה.
פאק.
התלבשתי וירדתי למטה.
נכנסתי למפקדה ופתחתי את המחשב שלי.
היא עזבה לפני דקה. "אדוני," מישהו נכנס ובחנתי אותו בזעם. "מה אתה רוצה?!"
"מיס ווינסטון יצאה מהשער לפני שתי דקות, אני חושש שמשהו יקרה לה." בחנתי אותו וגיחכתי. "למה אתה חושש מזה?" שאלתי בשקט.
"כי אני לא רוצה שמשהו יקרה לה," הוא אמר שמבטו נעוץ בעיניי. "למה?!" נהמתי ותפסתי אותו, הצמדתי אותו לקיר והצמדתי סכין לצווארו. "למה אתה כל כך חושש? אתה נדלקת על האישה שלי?" צבע ורדרד עלה ללחייו והידקתי את לסתי. "אתה נדלקת על פאקינג.. היא שלי! סקרלט ווינסטון היא האישה שלי! ואתה תתרחק ממנה, זה מובן?!" הוא הנהן פעם אחת. "עכשיו אני אשחרר אותך באיטיות ואתה תלך," הוא הנהן והורדתי את הסכין לאט למטה. "היא לא האישה שלך עדיין," הוא מלמל בשקט והנהנתי. לקחתי את הסכין ודקרתי אותו.
דקירה ועוד דקירה עד שהוא נפל על הרצפה ואז עליתי מעליו והמשכתי לדקור אותו.
ראיתי שחור, רציתי דם.. ואם הדם הזה שייך למישהו שרצה את האישה שלי, זה אפילו טוב יותר.
הרגשתי שמישהו תופס אותי ומעיף אותי מהחייל.
לא ראיתי מי זה, לא ראיתי כלום.
הוא ריתק אותי לרצפה ולקח ממני את הסכין. "לאונרדו תירגע," שמעתי את קולו של ג'יימס. "אני מבין שאתה מנסה לדקור את החייל, אבל הוא כבר מת. ומרוב שהוא כבר היה מת אתה פגעת באחות שלי, פעמיים."
"ברוז?" שאלתי והוא המהמם בהסכמה.
הוא ירד ממני ובחנתי את רוז.
היא הייתה עם דמעות בעיניה שהיא בחנה אותי אבל הנדתי בראשי. "אני הולך.. אני אלך לעבוד," מלמלתי.
לעבוד על הבניין שראיתי בו את סקרלט שהיא ניסתה להתאבד. אני מקווה כל כך שהיא לא ניסתה לעשות את זה עוד פעם..
הגעתי לגג, אבל היה שקט ולא היה שם אף אחד.
ראיתי אישה יושבת על החוף שלי ושלה, וידעתי שזאת היא. הרגשתי שזאת היא.
הקעקוע של שמה צרב בי.
הקלדתי לה הודעה ושלחתי: את בסדר?
היה אפשר לראות שהיא בדקה את הטלפון, אבל היא התעלמה מההודעה.
נאנחתי והעברתי את ידי בשיערי.
סקרלט היא כל החיים שלי.
סקרלט היא האהבה הכי גדולה שלי, אם לא היחידה.
היא לא יכולה ללכת עכשיו.
אני צריך אותה.
שבדקתי עוד פעם את ההתכתבות איתה, שמתי לב לכך שהיא חסמה אותי, אבל לפני זה שלחה לי הודעה: אל תדבר איתי יותר בחיים.
התכוונתי לזרוק את הטלפון אבל הוא צלצל ושמה של קים הופיע על המסך. עניתי. "אתה יכול לדבר?"
"אם עניתי כנראה שכן," מלמלתי בזעף.
בהיתי בסקרלט שהורידה את הבגדים שלה, עד שהייתה רק עם חזייה ותחתונים ונכנסה למים. "איפה אתה?"
"על הגג," היא תבין על מה אני מדבר כי היא הייתה כאן איתי כמה פעמים.
"אני באה," לחשה וניתקה בזמן שפתחתי את הג'ק-דניאלס שלי ולגמתי ממנו ארוכות.
אחרי כמה זמן קים הגיעה ובחנתי אותה בזעם. "את לבושה חשוף,"
"בסדר, אבא." היא אמרה בזלזול והתיישבה לידי. "אל תזלזלי, הייתי יכול להיות אבא שלך."
"כן.. אתה גם יכול להיות באמת כי טוב.. זאת אומרת, אני לא יודעת מי זה." גיחכתי והעברתי את ידי בשיערי. "אני רוצה גם." היא לקחה את האלכוהול ונאנחתי. "למה באת לכאן?"
"סתם.. רציתי לדבר איתך," הנהנתי בהבנה וראשי הסתחרר.
"אני לא רוצה להיות כאן, קים.." אמרתי והיא חיבקה אותי. "אתה כן.. אתה תמשיך להיות כאן, אתה חזק." לחשה. "וסקרלט אוהבת אותך."
"היא שונאת אותי עכשיו," לחשתי ונעצתי בה מבט. "היא ממש שונאת אותי, ואני באמת לא ניסיתי לפגוע בה.. קצת צעקתי והיא פשוט.. פאק," העברתי את ידי בשיערי. "אני שונא.. שונא את זה," הרגשתי דמעות מעקצצות בעיניי והיא עלתה מעליי ובחנתי אותה בבלבול. "מה את עושה?"
"פשוט תירגע," היא חיבקה אותי וחיבקתי אותה בחזרה.
הרגשתי דמעות שלה מרטיבות את החולצה שלי ובחנתי אותה. "מה קרה?" שאלתי.
זה הרגיש כאילו האלכוהול לא השפיע עליי בכלל. "אני וקולטון יצאנו, רק שנינו, יצאנו למסעדה ואז לבאולינג. והיה לנו כיף, בסדר? ממש כיף," היא משכה באפה והמשכתי לבחון אותה. "ואז חזרנו הביתה והוא שכח מזה, חזר להיות עם ליילה."
"אני שונא אותה,"
"גם אני. וזה אפילו לא הדבר הכי גרוע." קולה נשבר והרגשתי זעם מטפס בי. "מה הוא עשה?"
"ליילה איימה עליי," היא לחשה ובחנתי אותה.
אני שונא אותה.
אני שונא את ליילה בטירוף. יותר משאני שונא כל בן אדם.
אני שונא אותה יותר ויותר בכל יום ועכשיו אני שונא אותה אפילו עוד. ברצינות, קים היא האחרונה שתיפגע בקלות, אבל אם היא כבר הגיעה למצב כזה.. "איך היא איימה?"
"היא איימה שתיפגע בקולטון," הידקתי את לסתי והיא הנידה בראשו.
"לסקרלט אפילו לא אכפת מזה, זאת אומרת.. היא אפילו לא יודעת, איך היא לא רואה את זה?"
"לפעמים את מסונוורת מרוב אהבה או דאגה שיש לך כלפי מישהו וכך את לא רואה את הדברים האמיתיים שהם עושים." אמרתי ושפשפתי את לסתי.
הן רק ילדות.
סקרלט, ליילה וקים.. הן רק ילדות, לעזאזל.
"יכול להיות שאני וקולטון ככה?" הנדתי בראשי.
"אתם לא. אצלכם זה עובד בין עצמכם. זאת אומרת, אתם עושים דברים אחד לשני ואתם אפילו לא שמים לב לזה. זה עובד גם לטוב וגם לרע," היא בחנה אותי וכיווצה את מצחה.
"הוא כמו השמש שלך, קים, הוא יחמם אותך ויגן עלייך, אבל באותו מידה הוא יכול לשרוף אותך ולהכאיב לך." היא בחנה אותי והורידה מעט את המכנס.
חשפה את האגן שלה וקעקוע של שמש, שבחלקו כתוב 'קולטון'.
"עשינו את זה שהייתי בת ארבע עשרה, לו יש קעקוע של ירח." היא נשכה את שפתיה והנהנתי. "אמרתי לך. וכנראה שאני לא היחיד ששם לב לזה," הטלפון שלי צלצל ועניתי לקולטון. "מה אתה רוצה?"
"קים איתך?"
"כן." עניתי ובחנתי את קים שסידרה את המכנס והתיישבה לידי בחזרה. "היא בסדר?"
"כן, קולטון, היא בסדר." לחשתי. "תגיד לה שאני אוהב אותה."
"טוב.." מלמלתי וניתקתי. "מה הוא רצה?"
"הוא רצה שאגיד לך שהוא אוהב אותך," היא הסמיקה וחייכה חיוך קטן. גלגלתי עיניים והיא בחנה אותי. "מה זה היה הגלגול עיניים הזה?" שאלה וצמצמה את עיניה. "זה היה גלגול עיניים כי את אוהבת אותו גם. אהבת אותו עוד לפני שהכרתי אותך או אותו, ואתם עדיין לא זוג מסיבה לא ברורה." היא משכה בכתפיה.
"אני מניחה שאנחנו מעדיפים את זה ככה.. אני די בטוחה שאם היינו זוג הקשר שלנו היה נהרס,"
"אני לא חושב ככה, אני חושב שהוא אוהב אותך מאוד. ויש לי תחושה שגם את אותו,"