"פאק, את יפה כל כך." לאונרדו גנח שירדתי במדרגות מהבית שלי.
הוא עמד שם בחליפה מחויטת, שיערו היה מסודר בקפידות. ליבי פעם בחוזקה שהוא התקרב אליי.
ידו לקחה את ידי והוא נשק לה עם שפתיו הרכות.
"גם אתה לא נראה רע, מר לומברדי." לחשתי לו והוא חייך. "תודה, מיס ווינסטון." הוא שאף את ריחי וחייך.
"אמרו לך פעם שאת האישה הכי יפה בעולם?" שפתיו התחככו בשלי והנהנתי, הצמדתי את שפתינו. "אתה.." נשמתי לפיו.
הוא הצמיד אותי אליו וחייך. "את צודקת,"
"בסדר, סקרלט." לאונרדו נהם וגרם לי להתכווץ. "את צודקת. הייתי צריך להסכים ולאנוס אותך." הדם זולג מפיו והוא מחייך חיוך מרתיע שגורם לי להתכווץ ולדמעות לזלוג מעיניי.
אני מקופלת על המיטה והוא עומד, זועם ועצבני שדם מכתים את גופו.
"עוד פעם." הוא הדגיש.
"יש לכם עשר דקות להתקלח." אחד מהחיילים נכנס לחדר שלנו.
לאונרדו הנהן ובחן אותי. "את באה?"
"אני לא מצליחה לקום. כואב לי." הוא נאנח והרים אותי עליו.
נצמדתי אליו עד שחום גופו עטף אותי, נתן לי הרגשה של מוגנות. הוא תמיד הגן עליי.
הוא ליטף את שיערי ונכנסו למקלחת.
הוא הפעיל את המים והחום שלהם סיפק אותי, כואב לי כל כך והחום הזה מרגיע בטירוף. "זה חם מדי?"
"לא. לא. זה נעים, אל-"
"בסדר," הוא אמר. הוא כועס עליי, אבל גם דואג לי, וזה אחד הדברים שאני אוהבת אצלו.. אבל אולי זה רק בגלל המקום המחורבן הזה?
הוא שטף את גופי. "את יכולה לעמוד רגע?" הוא שאל והנדתי בראשי. "אני לא מרגישה את הרגליים." לעזאזל, כמה שאני שקרנית.
אני יכולה לעמוד, אני כן מרגישה את הרגליים. אני פשוט רוצה שהוא יחזיק אותי.
הוא יצא איתי מהמקלחת והרים חתיכת זכוכית מהמראה ששבר אתמול.
מנקים כאן פעם בשבועיים, ותמיד יש דברים לשבור.
"לא, לאונרדו." לחשתי. "אתה לא עושה את זה לבד,"
"זה לא עניין של בחירה, זה עניין של רצון. ואני רוצה את זה."
"אז תעשה את זה גם לי," לחשתי. "אני לא רוצה שתעשה את זה לבד, לאונרדו."
דמעות מילאו את עיניי ובטני התהפכה. הרגשתי שאני צריכה להקיא. "זה כואב."
"לא אכפת לי. אני רוצה שיכאב לי."
הוא בחן אותי והניד בראשו. בחנתי את עיניו ונאנחתי.
הוא סיבן את גופי ואז העמיד אותי על הרצפה, אבל השעין אותי אליו, כך שלא אוכל ליפול.
"תעצמי עיניים." עשיתי את מה שאמר.
הייתי עם עיניים עצומות בערך שתי דקות ואז הוא הרים אותי בחזרה עליו. "זה היה בסדר?"
"כן." הוא מלמל וחזרנו לחדר.
"כואב לך?"
"כואב לך?" הוא שאל בחזרה ובחן אותי. "כן, אבל זה.. זה בסדר. אני פשוט חושבת שאם בסוף אתה גם ככה תמיד עושה את זה, אין סיבה שתתנגד."
"אה, ושאת מתנגדת זה בסדר?" הוא התיישב לידי והשענתי את ראשי על כתפו. "אתה מעדיף שאתנגד."
"אני לא מעדיף שתיפגעי."
"אבל אתה עושה את זה!" צעקתי. "כל פעם שאתה מתנגד, אני נפגעת!" קמתי והראתי לו את גבי. "זה בגללך! כל ההצלפות האלו הן בגללך! כל החתכים, הכוויות. הכל בגללך, וגם זה בגללך." כיוונתי על הראש שלי. "הוא נדפק בגללך. בגלל שאתה-"
"אמרתי לך לתת להם להרוג אותי בפעם הראשונה. אבל היית מטומטמת ולא עשית את זה." הוא אמר בזעם. "אני לא מטומטמת. פשוט לא רציתי שתיפגע."
"ועכשיו שנינו נפגעים, לא נראה שזה ממש עזר."
"אני שונאת אותך." נהמתי והתיישבתי בחזרה על המיטה. הוא בחן אותי והנהן. "אני שונא את עצמי גם, סקרלט. את יודעת את זה, לעזאזל. אבל את לא באמת שונאת אותי." הוא ליטף את שיערי והתקרבתי אליו.
הוא הרים אותי עליו ועצמתי את עיניי. "את האישה הכי יפה בעולם," לחש לאוזני רגע לפני ששקעתי בשינה.
"את בסדר?" הוא שאל ובחן אותי. "כן, פשוט הראש שלי כואב קצת."
"את רוצה להישאר בבית?" הנדתי בראשי. "זה בסדר."
"סקאר."
"אני בסדר, לאונרדו. ברצינות." הוא הנהן והרים אותי בידיו. הוא נישק את מצחי וחייכתי אליו.
נכנסנו לרכב שלו והסתכלתי על הבית שלי. "קינמון למעלה, היא עצובה שעזבתי." לחשתי בשקט.
"היא בטח שונאת אותי עכשיו."
בחנתי אותו והוא חייך אליי. "אני לא חושב שיש מישהו בעולם שיכול לשנוא אותך,"
"חוץ מסבתא שלי." מלמלתי והעברתי את שיערי אל מאחוריי אוזני. "סבתא שלך אידיוטית." הרגשתי שאני מסמיקה.
אבל זה היה נכון.
סבתא שלי תמיד שנאה אותי.. לפחות מאז המוות של ליילה. אבל ליילה תמיד הייתה המועדפת.
"יש פפראצי באירוע, את תהיי בסדר עם זה, נכון?" הוא בחן אותי בדאגה.
בלעתי את רוקי ובהיתי בעיניו, דמעות עקצצו בעיניי.
"אתה תוכל להסתיר אותי?"
"כן, מלאך שלי." הוא לחש וליטף את הירך שלי.
בלעתי את רוקי פעם נוספת.
"האמת שאני בכלל הייתי אמורה להיות בשיקגו.. בבית ספר, בלי שום קשר אליך או אל המשפחה שלך. אסור שיראו אותי." הוא הנהן והעברתי את שיערי אל מאחוריי אוזני.
הוא התחיל לנסוע ובחנתי את ידו על ההגה. מקועקעת, שרירית.. לעזאזל האיש הזה יפהפה.
הרגשתי את ירכיי נרטבות והצמדתי אותם.
הוא צחק צחוק עמוק וצרוד והמשיך ללטף את הירך שלי.
הוא פישק בין רגליי וליטף את התחתונים שלי. "אלוהים, סקאר.. את רטובה כל כך." גנח בשקט.
"אני.. פשוט.. טוב, אתה די לוהט." הרגשתי שאני מסמיקה, זאת אומרת, אני בטוחה שכולי אדומה עכשיו. נראה לי שזה אחד הדברים הכי מביכים שאמרתי אי פעם למישהו. "אני יודע.." מלמל והזיז את התחתונים שלי.
"לאונרדו.. אני לא חושבת שאני יכולה.. אני מפחדת. אני לחוצה." הוא הנהן, אבל השאיר את ידו שם.
בטני התהפכה, לא ידעתי מה אני מרגישה יותר. טוב או רע.
לא ידעתי אם אני רוצה את זה או לא.
"לאונרדו, תפסיק.." מלמלתי והרגשתי את הרטיבות הולכת ומתגברת. איברי פעם בחוזקה. גופי רעד.
"אה.. אני-" הוא ניסה לקחת את ידו מבין רגליי אבל עצרתי אותו שסגרתי עליה עם הירכיים שלי. הוא גיחך והעביר את ידו בשיערו. "היי! אל תעזוב את ההגה!" צעקתי והוא צחק.
"תירגעי, סקרלט." הוא אמר והנדתי בראשי. "בכל מקרה, פשוט תפסיק להזיז את האצבעות שלך.."
"בסדר, מלאך קטן." הוא לחש והחזיר את ידו - זו שלא בין רגליי - להגה.
"זה בסדר?" הוא שאל ובחן אותי. "כן." מלמלתי וזזתי על ידו מעט, התחושה הייתה טובה.. מפחידה.. אבל עדיין נעימה. "פאק, הרטיבות שלך כל כך מחרמנת."
הסמקתי - עוד פעם והוא בחן אותי וחייך. "את חמודה." לחש וחייכתי אליו בחזרה. "תודה."
הגענו לאירוע, כולם קפצו על לאונרדו והוא הצמיד אותי אליו וחיבק אותי בחוזקה - הסתיר אותי מהפפראצי.
"מר לומברדי, אתה-" הוא העיף את המיקרופון ונצמדתי אליו עוד.
לא הייתי בטוחה שזה היה מיקרופון, כי לא ראיתי כלום, אבל כך זה היה נשמע והיו גם צעקות לאחר מכן שאישרו את מחשבותיי.
"אנחנו עוד רגע כאן, מלאך קטן שלי." הוא לחש לאוזני. "מר לומברדי, רק שאל-" נכנסנו למקום של האירוע ובלעתי את רוקי. לעזאזל, זה היה כל כך מלחיץ.
הרמתי את מבטי אל לאונרדו והוא עמד שם והסתכל בזעם על נקודה מאחוריי. הסתובבתי ובחנתי את אית'ן ומיה.
גופו של אית'ן חבול בגלל מה שלאונרדו עשה לו.
אית'ן העביר את מבטו אליי ובחן אותי.
לאונרדו הצמיד אותי אליו ואית'ן חייב באכזריות. יבבה שקטה נפלטה מפי.
האיש הזה מפחיד יותר מכל מי שראיתי אי פעם.
הוא רוצה רק לרצוח אותי. הוא רוצה את הדם שלי.
לרצוח את על השושלת של המשפחה, והבעיה היא שלאונרדו הוא היחיד שיגן עליי.
מה אם הוא יצטרך ללכת ואני אשאר עם אית'ן לבד. "אמא שלך הייתה בוגדת, סקרלט.. הגיע לה למות."
"אתה לא רצחת רק אותה, אית'ן! אתה רצחת גם את אחותי! מול העיניים שלי!"
"לא, אני לא מיס ווינסטון. זו הייתה תאונה."
"תאונה?! חתיכת- פאק.. אני ראיתי אותך יוצא מהרכב שהתנגש בנו! אתה היית שם." חרדה תיפסה בעורקיי, שפתיי החלו לרעוד. לאונרדו סובב אותי אליו ובחן אותי. עיניי היו מוצפות דמעות והנשימה שלי הלכה והתקצרה. הוא הצמיד את מצחו למצחי. "תסתכלי בעיניי, סקרלט," קולו היה שקט ומרגיע, אני אוהבת שהוא עוזר לי. נשמתי נשימה עמוקה ובהיתי בעיניו.
הוא חייך אליי וליטף את הלחי שלי. "את יפהפייה," לחש ובחנתי אותו.
"את זוכרת את היום שאוליבר ואריק לא היו במקום ואנחנו דיברנו כל היום? זה היה כיף, נכון?" הנהנתי והוא חייך. "תחשבי על היום הזה." הנהנתי פעם נוספת ועשיתי את זה, נזכרתי ביום הזה. ביום הכי נחמד שהיה לי בשבי.
משהו שמוזר לחשוב עליו, הא?
"מה החיה האהובה עלייך?" לאונרדו שאל ובחן אותי. "אמ.. בטח כלב, נראה לי. תמיד רציתי כלב שהייתי קטנה ולא יכולתי, כנראה שלא יהיה לי כלב אף פעם אם לא נצא מכאן.. וגם סבתא שלי שונאת כלבים."
"המזדיינת הזאת שונאת כל אחד. זאת אומרת.. היא שונאת אותך. איך אפשר לשנוא אותך?" גיחכתי והתיישבתי מעליו.
הרגשתי את זקפתו נמתחת מתחתיי ובלעתי את רוקי.
"הוא חושב שאת יפה, סקאר.. לעזאזל, הוא חושב שאת יפהפייה. אבל אני נשבע שאף פעם לא אעשה משהו בניגוד לרצונך."
"אתה מבטיח?"
"כן, מלאך שלי. אף פעם לא אעשה משהו בניגוד לרצונך." הוא ליטף את הלחי שלי ונישק את מצחי.
"קר לי.. אתה יכול לחבק אותי?" הוא הנהן ועשה את זה.
פיו נח על ראשי.
ליבי פעם בחוזקה, גם בגלל הקרבה, גם בגלל הזקפה הזקורה שלו מתחתיי.
"אתה חושב שאם נצא מכאן נוכל להיות זוג? זאת אומרת.. יש בנינו הפרש של שלוש עשרה שנים," הוא בחן אותי והעביר את ידו בשיערו.
הוא לבוש רק בבוקסר, וזיעה נוטפת מחזהו.
הגוף שלו שריר ואלוהים וזה נראה שזה אף פעם לא ישתנה. אני לא מלאך. אבל הוא? הוא נראה כמו אליל המלאכים.
הוא פאקינג מדהים.
"זה תלוי מתי נצא, זאת אומרת, כרגע את רק בת חמש עשרה.."
"ושאהיה בת שמונה עשרה?"
"אז אני אנשק אותך עד שלא תוכלי לנשום."
--
לא יעלה עוד פרק היום אהובות ולכן אני רוצה לאחל לכן שנה טובה, חג שמח ושבת שלום💗
יעלה פרק נוסף במוצאי החג (יום ראשון בערב) 3>