לאונרדו:
והנה עוד גופה של נערה שנרצחה בגלל שאני לא הסכמתי לאנוס אותה.
אני כבר אדיש לכל הגופות האלו, ראיתי יותר מחמש כאלו רק בשנה האחרונה, הן לא מחזיקות הרבה זמן, אף פעם. לא משנה בנות כמה הן.
אפילו אני לא מבין מה אני עדיין עושה כאן, גופי מלא בצלקות וכוויות. הייתי מתאבד ממזמן כבר אם הייתי יכול, אבל אני לא יכול. אין בחדר הזה חוץ משעון, זה אפילו לא שעון שאפשר לשבור בשביל שיהיה לי משהו לחתוך את עצמי איתו.
השוט איתו הם מצליפים בי או בבנות אף פעם לא נשאר כאן, כך שלא יכולתי לתלות את עצמי.
חוץ מהשעון בחדר הזה יש מיטה שעשויה מברזל שעליה מזרן דק מאוד, המיטה הזאת לא נוחה בכלל עדיף לישון על הרצפה. יש גם מזגנים שמקפיאים את החדר בשביל שההצלפות וההתעללויות יכאבו אפילו יותר.
"חבל, לאונרדו.. באמת חבל," אריק אמר והשחיז את הסכין שלו. בחנתי את שני הסכינים שכבר עשה להם את זה וחייכתי. "זה אמור להפחיד אותי?"
"לא.. אני פשוט חושב איך להפשיט את עורה של הנערה החדשה שהבאנו לך, יפהפייה אמיתית, נראית כמו בובה."
"לך תזדיין. שנינו יודעים טוב מאוד שלוקח לכם לפחות יום להביא מישהי חדשה,"
"לא הפעם.." הידקתי את לסתי בזמן שג'יימס נכנס לחדר, הוא לא כאן כי הוא רוצה, הוא כאן כי אבא שלו מכריח אותו ואני יודע את זה. הוא אמר סיפר לי את זה.
"אבא, זה לא רעיון טוב, היא קטנה מדי."
"לך תביא אותה, ג'יימס!" הוא הידק את לסתו והנהן כמו כלב טוב.
הוא יכול להילחם נגד אביו והוא גם ינצח, מעניין למה הוא לא עושה את זה.. איך מאיימים עליו?
הוא יצא מהחדר ובחנתי את אריק בזעם. "ביום כלשהו בחיים שלך, כל מה עשית לי ולבנות ולבן שלך, יחזור ויתנקם בך."
"אבל עד אז, גם הבנות וגם אתה לא תהיו כאן יותר, נכון?"
"אני אהיה כאן. ואני-" הדלת של התא נפתחה ועמדה שם ילדה, לא הייתי נותן לה יותר משלוש עשרה. היא נראית מפוחדת ושפתיה רועדות, עיניה הכחולות נפוחות ואדומות, שיערה הבלונדיני נדבק לפניה.
העברתי את מבטי אל השעון, 00:35.
היא מנסה להתנגד לאחיזתו של ג'יימס.
"תעזוב אותי! אני רוצה הביתה!" היא צעקה.
היא שונה.
היא חזקה.
היא לא תמות בקלות.
אריק סימן לג'יימס משהו והוא שחרר אותה.
היא בחנה אותי ואז התקדמה ונצמדה אליי.
חיבקתי אותה.
היא יודעת מה יקרה, היא לא סתומה ואני גם חושב שג'יימס אמר לה מה יקרה.
"לא." נהמתי שאריק התקרב אליה. "תתן לי איתה עשר דקות לבד, ואחרי זה נעשה מה שתרצה." הוא בחן את ג'יימס והנהן.
הם יצאו החוצה וניגבתי את הדמעות של הילדה. "איך קוראים לך?" היא שאלה בשקט. "לאונרדו לומברדי. ואת?"
"סק..סקרלט ווינסטון,"
הרמתי אותה עליי והתיישבתי איתה על המיטה.
"את מבינה מה יקרה כאן?"
"ה..הנער הזה אמר לי.. הוא אמר ש..שאבא שלו יכריח אותך לאנוס אותי, הוא אמר לי שתגן עליי." עצמתי את עיניי ונאנחתי. "סקרלט, אני לא רוצה לעשות את זה, אני אף פעם לא רוצה, אבל אם אני לא אסכים יתעללו בך."
"זה קורה הרבה?"
"מה?"
"שמתעללים בנשים כאן?"
"כן," לחשתי והיא בחנה אותי. היא תמימה כל כך שזה מכאיב לי. "בת כמה את?"
"חגגתי אתמול בת מצווה,"
"בת מצווה? את יהודייה?" היא הנהנה. "סבתא שלי יהודייה ואמא שלי יהודייה,"
"באיזה גיל חוגגים את זה?" שאלתי.
רציתי שהיא תפסיק לנוע על הזין שלי. "שתיים עשרה,"
תפסתי את מותנה. "תפסיקי."
"בן כמה אתה?"
"עשרים וחמש." לחשתי. "ואתה תאנוס אותי?"
"תתנגדי, סקרלט, תגידי לו שאת לא מוכנה." אומנם כבר הפרתי את השבועה שלי, אבל לאנוס ילדה קטנה שאני גדול ממנה ביותר משלוש עשרה שנה, זה נוגד כל חלק בי.
"למה אתה לא יכול להתנגד גם?"
"כי יצליפו בך, ואת ילדה קטנה."
"אני לא קטנה," היא לחשה וקולה נשבר, דמעה זלגה מעיניה ונישקתי את הדמעה. היא בחנה אותי, שיניה נקשו.
היא צודקת, קר כאן מאוד. "הם יתעללו בך אם אני לא אסכים?"
"כן."
"זה יכאב לך?" הנהנתי. "אבל לא אכפת לי, סקרלט."
"ומה אם אני לא רוצה שתסבול?"
"סקרלט, אני הבטחתי לא לאנוס אף אחת אף פעם, אני אנסתי יותר מדי בנות כבר.. אני לא רוצה שאת תהיי הבאה,"
"בסדר." היא הנהנה. "מה יש לך בכיס?" שאלה בשקט ובחנה אותי. הרמתי את גבותיי בבלבול.
היא פערה את פיה ואז נשכה את שפתיה. "זה ה..הזה שלך?"
"הזה שלי?" שאלתי בגיחוך.
אני יודע שהיא קטנה, אבל כל מגע קטן גורם לזין שלי לעמוד כי כבר התרגלתי לזה.
אני צריך שיעמוד לי רוב הזמן וזו הדרך היחידה לעשות את זה, והיא גם יפהפייה בטירוף. "אתה יודע.. הזין שלך," היא לחשה את זה והסמיקה בטירוף. "כן, סקרלט."
"אני אף פעם לא ראיתי או הרגשתי את זה.."
"עדיף שלא תראי."
"זה מרגיש ענקי,"
"זה כן, זה יכאיב לך, בגלל זה אני אומר לך להתנגד לזה," היא הנהנה ונצמדה אליי עוד.
הדלת נפתחה.
"טוב, די עם השטויות, תורידי את הבגדים." אריק התפרץ, זועם לגמרי.
נעצתי בה מבט. "זה בסדר," לחשתי לה ונישקתי את מצחה.
הוא תפס אותה והוריד אותה ממני.
היא נחתה על הרצפה. "אני לא רוצה לעשות את זה, אדוני."
"תורידי את הבגדים המזוינים!"
"אני לא רוצה." היא לחשה.
הוא כיוון אליי את האקדח שלו וסקרלט יבבה.
נעצתי בה מבט והנדתי בראשי. היא לא יכולה לוותר. אני לא מוכן שהיא תיאנס. היא קטנה מדי, זה לא מגיע לה.
"את רוצה שאני אירה בו, סקרלט? את רוצה שהוא ימות בגללך?" היא הנידה בראשה. "אז תתפשטי!" הוא צרח בזעם.
היא הורידה את הבגדים שלה, נשארה רק עם תחתונים וגוזייה.
"סקרלט." הזהרתי. "אם את-" אריק הצמיד את האקדח לראשי והיא השתנקה.
היא הורידה את שאר הפריטים שעל גופה ונשארה עירומה לגמרי.
הידקתי את לסתי. "תזחלי לכאן." בחנתי אותה, עיניה נוצצות מדמעות ופחד, גופה הקטן רועד. "אל תעשי את זה, סקרלט."
"הוא ירה בך, לאונרדו." היא לחשה. "הוא לא."
"את באמת מוכנה לקחת סיכון?" אריק לחש בארס.
נעצתי בה מבט וסימנתי לה שזה בסדר. "אני.. אני לא חושבת שאתה תעשה את זה," הוא הידק את לסתו וקשר את ידיי לשלשלאות.
ג'יימס נכנס לחדר עם שוט וסקרלט בחנה אותו בפחד.
לא לקח עד שהם התחילו להצליף בי.
זה כאב, אבל כבר התרגלתי לכאב הזה. באיזשהו מקום הוא גם מגיע לי.. הפרתי את ההבטחה היחידה שקיימתי אי פעם, אנסתי ופגעתי בנשים. הפרתי את משמעות הקעקוע של המשפחה, אני עשיתי את זה רק בגלל זה. אחת מהמשמעויות הכי חשובות של הקעקוע הזה - שיש לי, לאיידן ולדומיניק - היא שלא נאנוס מישהי אף פעם.
זה חשוב בעיקר לי ולדומיניק, אבל לאיידן זה גם חשוב מאוד.
עוד הצלפה ועוד הצלפה עד שסקרלט רצה לכיווני וניסתה לעצור אותו, אבל השוט נחת על גבה והיא צרחה בכאב ונפלה על הרצפה. "תפסיק.. תפסיק להצליף בו, אדוני.. אני אעשה הכל. בבקשה תפסיק." הידקתי את לסתי. למה היא עשתה את זה לעזאזל?
"סקרלט." לחשתי. "תסתכלי עליי, סקרלט תראי לי אותך." היא הרימה את מבטה המפוחד עליי. "אמרתי לך לא לעשות את זה,"
"אני לא יכולה לראות אותך ככה, לאונ..לאונרדו.." עיניה מלאות דמעות.
"את מבינה מה יקרה עכשיו?" שאלתי אותה בזמן שאריק שחרר אותי מהשלשלאות.
רציתי שהוא יהרוג אותי, תכננתי שיהרוג אותי.. שאני לא אצטרך לאנוס אותה או כל אחת אחרת.
"אני.. אני אהיה בסדר, זה בסדר."
"זה לא!" צעקתי והטחתי את ידי בקיר.
היא נצמדה אליי וחיבקה אותי. "תעשה את זה, לאונרדו.. בבקשה, אני לא רוצה שהם יפגעו בך."
"ואני לא רוצה לאנוס אותך! את מבינה מה המשמעות של אונס?!"
"אני יודעת מה זה אונס, לאונרדו. אבל אני לא יכולה לראות אותך ככה."
"את רק ילדה." לחשתי לה.
ליטפתי את הלחי שלה. אריק תפס אותה והעיף אותה למיטה. "תשכבי על המיטה כמו זונה טובה," הוא פקד. היא בחנה אותי והנהנה ומיד לאחר מכן נשכבה על המיטה.
"קדימה, לאונרדו." אריק אמר והנדתי בראשי. "אני לא אונס אותה."
"היא מסכימה לזה, זה לא אונס."
"היא מסכימה לזה כי היא לא רוצה שיפגעו בי! לא בגלל שהיא באמת רוצה את זה!"
"לאונרדו.. פשוט תעשה את זה, בבקשה, אני לא רוצה שיפגעו בך." בחנתי אותה. "אם יקרה לך משהו בגלל שלא הסכמתי לך לעשות את זה, אני לא אסלח לעצמי."
"בסדר," לחשתי.
אם לא אסכים אם יתעללו בה, אולי זה עדיף, אבל אחרי פעם אחת של אונס, היא תבין שעדיף לה לתת לי למות. ואז היא תעשה את זה. היא תתעלם מהזעקות שלי ותתן לי למות.
סקרלט:
שפקחתי את עיניי, אריק כבר לא היה שם. לאונרדו ישב לידי עם דמעות בעיניו, ראשו היה צמוד לקיר.
כל המזרן הדק היה מרוח דם. דם שלי.
"כמה פעמים התעלפתי?" שאלתי אותו בשקט והוא העביר את מבטו אליי. "הפסקתי לספור אחרי הפעם השלישית," מלמל.
"זה כאב."
"אני יודע."
"כמה זמן אתה עושה את זה?"
"אני לא בטוח.. אני כאן בערך שש שנים, אבל זה התחיל רק חודש אחרי, שהם הבינו ששום דבר חוץ מזה לא יפגע בי ממש." התקרבתי אליו והוא התרחק וקם מהמיטה. "למה אתה מתרחק?"
"כי את כמו אש מבחינתי, אם איגע בך זה ישרוף."
"אתה תצטרך לגעת בי בסופו של דבר.."
"אני לא. כי בפעם הבאה את תתני לי למות, כי זה מה שאני מבקש." היא הנידה בראשה. "אני לא.. האונס הזה לא-" הרגשתי את בטני מתהפכת ואת כל מה שהיה לי בקיבה עולה למעלה.
לאונרדו נאנח והתקרב אליי, הוא תפס את שיערי והרחיק אותו מפניי בזמן שהקאתי על הרצפה.
הסתובבתי אליו ובחנתי אותו. "אני מצטערת,"
"זה בסדר. המילה הזאת גרמה לבנות להתאבד כאן."
"אתה חושב שאני אתאבד כאן?" שאלתי בשקט והוא הניד בראשו. העיניים החומות שלו בוהות בשלי, נוצצות ויפהפיות.
"את חזקה, סקרלט."
"איך אתה יודע?"
"אני רואה את זה בעיניים הכחולות-ירוקות שלך."
"אתה הראשון ששמת לב לזה שהן לא רק כחולות,"
"יש לי עין חדה, ילדונת." עיקמתי את אפי. "אני לא ילדונת, לאו."
"אני חושב שאת כן."
"אתה אידיוט." לחשתי והוא התיישב לידי בחזרה.
"אני יודע."
"אני עייפה," הוא נשכב על המיטה והשכיב אותי עליו. "יותר נוח עליי.. אני מעדיף שלא תשני על זה."
"אבל הדם שלי-"
"הזין שלי מרוח בדם שלך, סקרלט, לא אכפת לי לשכב על זה. פשוט לכי לישון."
הנהנתי ועצמתי את עיניי.
התעוררתי בפעם החמישית בשביל להקיא עוד פעם, מה שקרה חוזר וחוזר בראש לי.
אני לא מסוגלת לעשות את זה.
למה דווקא אני? מה עשיתי רע?
בחנתי את לאונרדו, יש לו צלקות על המפרקים. "אתה עשית את זה לעצמך?" שאלתי והתיישבתי בקצה המיטה. "כן," הוא לחש. "למה?"
"כי זה הגיע לי, ומעבר לזה שזה הגיע לי, הגיע לי למות."
"אני לא מאמינה שהגיעה לך למות. אתה לא עושה את זה מרצונך." הוא ליקק את שפתיו והניד בראשו. "אני לא. אבל זו שבועה, ואני הפרתי את השבועה הזאת."
"זה מה שכתוב לך על הגב בשפה הזאת?"
"כן.." הוא מלמל. "למה יש את השבועה הזאת?"
"אבא שלי היה אונס את אמא שלי, הוא היה מתעלל בה באופן קבוע."
"אה.. אני מצטערת," לחשתי. "אין לך על מה. את לא אשמה בזה."
הוא בחן אותי מהצד השני של המיטה.
"כמה אחים יש לך?"
"שניים. דומיניק ומיה,"
"מיה זה שם יפה," הוא גיחך והעביר את ידו בשיערו. "אני בחרתי אותו. אבא ואמא שאלו אותי ועניתי מיה, אהבתי את השם הזה. עד היום זה השם האהוב עליי."
"השם האהוב עליי זה ולנטינה, הלוואי היו לי קוראים לי ככה." הוא הניד בראשו. "השם הזה לא מתאים לך, אבל אולי לילדה שלך זה יתאים."
"בקצב הזה לא תהיה לי ילדה." מלמלתי. "תפסיקי, סקרלט.. תהיה לך ילדה. אנחנו נצא מכאן."
"איך אתה בטוח?"
"אני אופטימי,"
"אתה כאן שש שנים." אמרתי והתקרבתי אליו. "אבל אני לא מת, אז כנראה שמישהו למעלה רוצה שאני אמשיך לחיות. לדעתי הוא רוצה שגם את תחיי." הוא הרים אותי עליו וחיבק אותי. "יש לך גם אחים?"
"הייתה לי אחותך אחת,"
"הייתה לך?" הוא שאל בבלבול. "אנחנו נסענו לסבתא שלנו ומישהו התנגש בנו.. אני היחידה ששרדתי. אני גרה מאז עם סבתא שלי, היא לא אוהבת אותי במיוחד, אבל.. טוב.. אין לי ממש ברירה," הוא ליטף את גבי החשוף. עד לפני כמה שעות הייתי בטוחה שלהיות עירומה מול בן אדם שאני בקושי מכירה זה מוזר, אבל זה לא. אני מרגישה בטוחה בידיו.
"קר לי." לחשתי לו והוא גיחך. "מתרגלים, מלאך קטן." כיווצתי את מצחי והרמתי את מבטי אליו. "מלאך?" שאלתי בבלבול. "את מלאך קטן," הוא אמר. "את מאירה לי את המקום הזה,"
"למה אני?"
"אני לא יודע.. יש בך משהו מיוחד,"
"אני מניחה שתודה," לחשתי לו והוא נישק את ראשי. "איך קראו לאחותך?" הוא שאל. "ליילה,"
"ולאמא שלך?"
"דליילה. לסבתא קוראים לאה."
"מי מהן נולדה בישראל? סבתא שלך?"
"כן, היא עברה לכאן לפני שנכנסה להיריון עם אמא," הוא הנהן ועצמתי את עיניי. "מתי לדעתך הם יכנסו לכאן עוד פעם?"
"הם לא. ג'יימס לא יתן לאריק לעשות את זה עוד פעם היום, הוא עצבני עליו כי הוא הרביץ לאחותו והוא לא יכול להגן עליה."
"הוא לא נותן לו?" שאלתי והוא הניד בראשו. "הוא לא."
"למה הוא נגע בעצמו שעשית לי את זה?"
"אריק?"
"כן." לחשתי ובחנתי אותו. "זה מספק אותו, זה מספק אותו שאני אונס ילדות קטנ-" הדלת נפתחה וג'יימס עמד שם ובחן אותנו.
לאונרדו חיבק אותי חזק יותר ועשה כל מאמץ בלהסתיר את גופי. "הוא הלך, תירגע." הוא אמר וזרק לעברנו שני בקבוקי מים ואוכל והתיישב על הרצפה מולנו. "אני לא רוצה בזה," הוא אמר לנו. "הוא מכריח אותי. הוא ירצח את אחותי אם לא אעזור לו."
לאונרדו פתח את אחד מבקבוקי המים ועזר לי לשתות. הגרון שלי היה יבש כל כך, רק עכשיו אני מבינה כמה.
הוא שתה גם מהבקבוק וירדתי ממנו. "אני מצטער כל כך, סקרלט, אבא שלי כזה אידיוט. הלוואי שהייתי יכול לרצוח אותו."
"אתה יכול."
"לא עד שאדע שרוז בטוחה."
"רוז?" סקרלט שאלה. "אחותי. אם אני אנסה לרצוח אותו ולא אצליח, היא ואתם תהיו אלה שיסבלו ואני לא רוצה בזה."
"למה אתה לא בורח?"
"אני כן. אני בורח לסמים, אבל רוב הזמן אין לי את האפשרות לעשות את זה."
לקחתי את האוכל והתחלתי לאכול.
אכלתי מהר, אפילו מהר מאוד והמבטים שלהם ננעצו בי. "מה? אני רעבה?" משכתי בכתפיי. "תאכלי." לאונרדו אמר. "את צריכה את זה."
"תאכל גם אתה."
"אני בסדר, יותר חשוב לי שאת תאכלי. את צריכה את זה יותר ממני." בחנתי אותו והנדתי בראשי. "תאכל."
"סקרלט, מלאך.. אני מסתדר בלי אוכל,"
"כן.. יש לך המון שרירים, אתה בטח יכול לשרוד שבועות בלי אוכל." הוא הנהן ולגם מהמים. "נכון,"
"אבל אני עדיין רוצה שתאכל."
"תשאירי לי קצת בסוף, בסדר?"
"כן." לחשתי והמשכתי לאכול.
☀︎︎
"לאונרדו זה כואב לי! לאונרדו.. לאונרדו בבקשה תעשה את זה! אני רוצה שהוא יפסיק!" צרחתי.
השוט פגע בגבי עוד פעם ועיניי התגלגלו לאחור. אני עומדת להתעלף..
"לאונרדו," בכיתי. "בבקשה,"
"אני לא עושה את זה."
"אני מבקשת.. אני מבקשת את זה ממך! בבקשה! בבקשה לאונרדו כואב לי, כואב לי.." הוא בחן אותי.
"כואב לי, לאונרדו.. כואב לי כל כך. פשוט תסכים, תעשה את זה, אני.. אני מתחננת."
"סקרלט, אין מצב, אני לא-"
"בבקשה," לחשתי.
הוא התכוון להצליף בי עוד פעם אבל לאונרדו התקרב אליי.
הוא ניגב את הדמעות שלי והצמיד את מצחו לשלי. "אני לא רוצה.. אני לא מסוגל, סקרלט. עם כמה שזה כואב לך, זה כואב לי יותר.." לחשתי לה. "אני מתח-" השוט פגע בגבי עוד פעם.
ראיתי שחור.
לא ראיתי כלום, לא הרגשתי כלום.
התעוררתי כשהרגשתי מים נשפכים עליי.
לאונרדו הרים אותי עליו. "אתה תעשה את זה?"
"כן." הוא מלמל בזעם.
הוא השכיב אותי על המיטה הלא נוחה והעביר את ידו על הזין שלו.
זו הדרך היחידה לגרום לכך שיעמוד לו.
הוא חדר לתוכי בפעם אחת וזעקתי בכאב. "אתה מכאיב לי," לחשתי לו והוא הנהן. "אני יודע, סקרלט.. אני מצטער מלאך שלי." הוא נישק את מצחי.
הוא יצא ונכנס אליי.
אני רציתי את זה.
אני רציתי שהוא יעשה את זה בשביל שלא יכאב לי כל כך, אבל אני מרגישה עכשיו חסרת אונים.
"תתרכזי בי, מלאך קטן." לאונרדו לחש לי.
"כואב לי," יבבתי והרגשתי שהבטן שלי מתהפכת. "אני מצטער כל כך, אמרתי לך שהיית צריכה לתת לי למות."
"אתה לא עושה את זה מרצונך. אני לא ביקשתי שתעשה את זה מרצוני." הוא ניגב את הדמעות שלי ויצא ונכנס ממני פעם נוספת. "חזק יותר, לאונרדו. זה אפילו לא מעמיד לי את הזין," אריק נאנח.
"לך תזדיין." לאונרדו נהם. "כן, תשתמש באנרגיות האכזריות האלה ותחנך אותה להיות כלבה טובה, אתה זיון טוב.. שלא תבכה בגלל זה כמו ילדה קטנה."
"היא באמת ילדה קטנה." הוא אמר.
תפסתי את פניו בידיי וליטפתי את הזיפים שלו. "תירגע, אני לא רוצה ששתעצבן, בבקשה, לאונרדו." הוא נשם עמוק והנהן. "אני מצטער, זה ממש יכאב לך עכשיו."
"זה בסדר."
--
לא רציתי לעשות פרולוג פעמיים, ולכן יש כאן גם מנקודת המבט של לאונרדו וגם מנקודת המבט של סקרלט💗
☀︎︎☀︎︎
מזכירה לכן שג'יימס עבד עם אריק ועזר לשחרר את לאונרדו וסקרלט (זה מוזכר בספר הראשון)❤️🔥