ידי הקטנה ממניכה את קול הרדיו הרועש בו השדרן מבשר על סוף השבוע הנעים העתיד לבוא . החורף הכבד עבר וההצפות של קודם אינן נראות עוד בשטח, האדמה יבשה ועליי העץ הנושרים אבדו כבר מזמן כשפנינו ועינינו נשואות אל האביב החם שבפתח .
קולות הריצה וצחקוקי הילדים מהרציף הסמוך ממלאים את דאונטאון כולה ומעילים בי חיוך דקיק כשעוד יותר אני נזכרת בפניו של ג'ורג' המאושר כשקיבל את הכדור החדש שכל כך רצה .
אך עם כל הרוגע והכיף שמסביב , סבב הלחימה בזירה הנוראית עוד חיי ונושם לו . בכל כמה ימים עולים אנשים חדשים בשביל להילחם ולזכות בכסף ובכל כמה שעות יוצא אדם אחר אל עבודתו כדי לממן את שארית חייו כאן .
המציאות ההזויה הזאת הפכה לשגירה עמוסה בכל מה שקיוונו להתרחק ממנו .
רק אתמול ג'ייקוב וחבורתו כמעט רצחו בידיהם את אחד האנשים אשר סירב לעלות אל זירת המוות הזאת , והכל בשם הבידור והכסף שהיא מייצרת כמו מים . לעזאזל , מה אנשים לא יעשו בשביל כסף ?
" לא ככה זואי !"
קולו של ג'ורג' מפר את הצחוק של הילדים הרבים ברציף הקרוב ולכן בין רגע אני נוטשת את המטלית הלחה ומשקיפה מבעד לחלון הקרון שעד כה היה מכוסה בבדים שחורים רבים כדי לאטום אותו מן הגשם עד כמה שאפשר .
הרציף הקרוב נגלה לעיניי בזמן שפנסיו מהבהבים להם בקצב .
שלל ילדים מקיפים במעגל דקיק את הזוג הצעיר , את זואי הקטנה וג'ורג' אשר מבט כועס נעול על עיניו המתוקות של הילד .
כדורו החדש מוחזק בין ידיו ולסתו הקטנה מוחזקת תחת שיניו בכעס .
למה הוא כועס ? מחשבה קטנה רצה במוחי אך לאחר כמה לחשושים בין הילדים מגיע ג'ורג' לכיוון הקרון , מוציא את קופסת העץ הכבדה אשר מתחת למיטתו ובגבות קטנות מחוברות בכעס הוא שולף זוג מספריים חדים וגליל דבק חזק ועבה בצבע כסף יחד עם פעמון זהב קטן .
" ג'ורג'י ? הכל בסדר ?"
אני מתקדמת אל עבר דמותו הקטנה אשר מזעיפה לעברי פנים כועסות .
" הילדים הסתומטים האלה צוחקים על זואי !"
הוא ממלמל בזעם עצור תחת שפתיו הקטנות . לצדו חתוכות רצועות מהדבק הקשיח וכשבין רגליו מוחזק הכדור הוא אוחז את המספריים החדים בין ידיו ומרים אותם מעלה .
" אומרים סתומים ."
ציינה אן מאחוריי וגרמה לעיניי לשרוף את דמותה באש בוערת . ברצינות אן !?!
" ג'ורג' !! ג'ורג' חכה רגע !"
אני ממניכה את גופי לעברו ויורדת על ברכיי לכיוונו בזמן ששערו המתולתל מסתיר מעט את עיניו הכעוסות ומספריו מונפות אל על .
" מה קרה ? תספר לי ."
אני דורשת בשקט ושולחת יד כדי לנחמו אך הוא הודף אותי בגסות .
" את אמרת בעצמך שאסור לצחוק על מישהו אחר כשקשה לו , ולזואי קשה לשמוע וקשה לראות ! אז למה כולם צוחקים עליה אם זה אסור ?!"
קולו של הילד הקטן עולה ועולה ועיניו המתוקות רושפות בזעם כשצבע אדמדם חומק אל פניו השזופות .
" את משקרת עליי ? את צוחקת עליי כמו כל הילדים כי אין לי הורים וקשה לי לבד למרות שאסור ? "
הדמעות המרות מעטרות את פניו השזופות וידיו הרועדות משקפות את רגשותיו ופי נשאר פעור למראה .
ל-למה שג'ורג' יחשוב ככה ? למה שמישהו מחבריו ידבר אליו ככה בכלל ?
המילים נוזלות מפי כמו מים ואני לא מוצאת את הדרך שוב לדבר . א-אני לא משקרת לו , אני משתדלת שלא להסתיר ממנו דברים חשובים ומהותיים אלא אם כן הם יפגעו בו .
א-אבל אני לא משקרת .
" ג'ורג' !?"
קולי חוזר באדרנלין מהול זעם .
המספריים החדים שבידו קורעות את תפרי הכדור החדש שהחליף את ארוחת הבוקר שלי בשניה אחת ועיניי נמלאו כעס .
" מה אתה חושב שאתה עושה לעזאזל ?! תפסיק לעשית בעיות!!"
הזעם שבי מילא כל וריד ונים שנמצא בגופי , עיניי ראו שחור מרוב רעב . הקללות יצאו מפי כמו צרור בלא הרבה מחשבה . לא אכלתי כמעט שלושה ימיים והגוף שלי מתחרפן עוד יותר כשהמחשבה על בזבוז הכסף הטהור בשביל הכדור הזה נדחפה אל ראשי .
יכולתי לאכול ארוחה עשירה ומלאה במקום לקנות את הכדור הזה ולגווע ברעב , לעזאזל !
אך כל שהילד הקטן הזה עושה הוא להכניס את הפעמון הקטנטן אל תוך הכדור ולסגור אותו בכמה מרצועות הדבק שגזר קודם לכן .
כעת, הוא לא צועק ולא מתרעם כקודם , הוא רק מחייך חיוך מר ועצוב ובעיניו הגדולות נטושות הזעם הוא מביט בי .
" אני לא מייצר בעיות , אני פותר אותן !"
הכריז ג'ורג' בגאווה כועסת ונעמד על רגליו בהפגנתיות מוחלטת . לשבריר שניה הוא מנער את הכדור העגול וקול הפעמון שבו נשמע בעוצמה קנאית .
" עכשיו זואי תשמע את הכדור ותוכל לשחק איתנו ואף אחד לא יוכל לצחוק עליה יותר !"
רגליי קפאו במקומן לצד ג'ורג' הקטן ופי נפער לאיטו בשקט .
כל זה כי אכפת לו מזואי ? כל זה כדי לאפשר לה לשחק כמו כולם ?
הרי זואי כבדת משקל ועיוורת , היא בקושי שומעת את רפאל השמור עליה . אבל ג'ורג' בסך הכל רצה לתת לה להרגיש כמו כולם , הוא מצא פתרון לצרה שצצה .
אני לא מאמינה ...
" אני הכי גאה בך בעולם ג'ורג' !"
ידיי עטפו אץ הילדון לחיבוק חם ושמחתי על כך שהרפה את גופו וקיבל את זרועותיי הפתוחות באהבה .
ריחו הסתחרר עם חטיפי השוקולד שנתן לו דונאטו בפעם האחרונה בה נפגשו ושערו המתולתל נפל בתלתלים זוהרים סביב פניו .
" ותמיד תזכור ג'ורג'י - "
כפות ידיי מערסלות את פניו , תוחמות את לחייו בין ידיי הקטנות .
" זה שאין לך הורים לא אומר שאתה פחות טוב , זה לא אומר שאם קשה אז מוותרים . "
אני מחייכת אליו חיוך חם וצופה בשלו הגדל גם כן מבעד לניסיון הזעם שלו לצוף שוב .
" זה רק הופך אותך לבלתי מנוצח ג'ורג' ! "
הוא מהנהן במרץ ומגדיל את שריריו הבלתי נראים כמו שעושה תמיד .
אני נושקת לראשו באהבה עצומה ומחווה את ידי אל הדלת הפתוחה אשר לצידה יושבת זואי הקטנה יחד עם מקל דקיק העוזר לה בהליכתה העיוורת .
" לך תראה להם שאין שום מגבלה בעולם הזה , תראה להם שהבלתי מנוצחים הם דווקא אלו שבהתחלה קשה להם אבל אז הם מתגברים !"
ג'ורג' מחייך אליי חיוך חושף שיניים קדמיות חסרות ומתקדם אל עבר הדלת עם הכדור המפיק צלילי פעמון .
הוא נעצר על כפות רגליו לצידה של זואי , מתכופף על ברך אחת לעברה ואוחז את פניה כפי שעשיתי עבורו קודם .
הוא מפנה מעט את פניה ולוחש באוזנה בקול חלוש .
" בואי נראה להם איך גיבורים עפים !"
*
" מישהי כאן נראת מאושרת ."
קולה המקניט של קים הפר את שלוות ראשי מן האופוריה אשר שרה בה .
אני מגחכת לעצמי בשקט , מתעלמת בהפגנתיות וממשיכה לפנות את השולחנות המבולגנים .
ריחות שובבים מתגנבים אל אפי , מריבות של שוקולד חם ובצק שמרים עשיר גורמים לבטני לבעבע במחאה חסרת תקדים אך אני עוצרת במקומי ונוזפת בה בשקט .
איך לא אהיה מאושרת ? היום ג'ורג' לימד את זואי איך לשחק בכדור החדש 'שהכין' עבורה . הוא לימד אותה לבעוט לשער הפחים המאולתר ואפילו איך לתפוס כדור שנזרק לעברה ממרחק רב .
המלאך הזה שווה בהחלט את הנפילה מגן עדן . אני מצחקקת בראשי ומנידה את המחשבות לבחוץ כשרגליי עושות את מסען אל עבר שולחנו של לא אחר משחור העיניים .
" גברת פולט ."
מנסה להקניט אותי דונאטו תחת זיפיו הקטנים אשר צמחו . הוא ממש לא יהיה מה שיהרוס לי את היום הזה .
" הו , שלום גם לך אדון לומבראנו, הפכת ללקוח קבוע ?"
קולי ממלמל את המילים בבהירות כשאני מגישה לעברו את התפריט שידע בעל - פה .
" אם להיות לקוח קבוע זה מה שאצטרך להיות כדי לראות אותך כאן , אז כן ."
הוא אומר ברצינות מלאה אשר מעלה במהירות סומק דק על פניי . לעזאזל . המבוכה מאז שנישק אותי בפארק הסמוך באישון לילה לא עוזבת אותי לרגע.
אני מנקה את גרוני בשיעול קל בתקווה שזה מה שיעביר את הסומק הנאלח מפניי וממשיכה בשיחה הנדושה הזאת .
" מה תרצה להזמין ?"
אני מגיעה לעיקר ומתחננת בכל ליבי שאעלם ממבטו הצורב כמה שיותר מהר .
" קפה שחור בתור התחלה , ואם עדיין לא אכלת ארוחת בוקר תצטרפי אליי ."
הוא קובע לפתע ומבטי עולה במהירות אל עיניו . מה לעזאזל -
" אני עובדת דונאטו , אני לא יכולה פשוט ל-"
" אין דבר כזה לא יכולה ."
הוא קוטע את דבריי בחדות ומציב בפניי עבודה בזמן שנעמד על רגליו וגובהו העצום גורם לי להרגיש נמוכת קומה. חולצתו האין סופית נטולת שרוולים וצבעה בורדו על גבול היין המר. מכנסיו מחויטים ללא שביב של קרע ואיך אפשר בלא שרשרת המצפון שלצווארו ושעונו הבוהק .
" שהקפה יהיה מוכן בינתיים , אלך לדבר עם מרקוס שישחרר אותך לכמה דקות ."
למה לעזאזל נראה לו שהוא יכול פשוט לשחרר אותי אמצע עבודה כשאני צריכה כל סנט עלוב ממנה ?
"ממש לא !"
אני דוחפת אותו קלות וגורמת לו לחזור לשבת על הכיסא . הוא לא התכוון בכלל להילחם בעוצמת ידיי החלשות אלא פשוט נתן לי מראש להביס אותו בקרב , אך לא נראה כי כך גם יקרה במלחמה .
" אתה נשאר כאן ואני הולכת להביא לך את הקפה ופה זה נגמר ."
אני קובעת הפעם ומציתה עיניי זעם אל שחור העיניים שלא מתרגש מכך כלל .
" אנחנו עוד נראה לגבי זה ."
הוא מחייך חיוך יודע סוד ומוציא את הטלפון הנייד שלו מתוך כיס מכנסיו . אני לא יודעת מה עובר על הבחור המסתורי הזה אבל זה בהחלט מוש- מוזר , זה בהחלט מוזר . כן .
אני מנידה את ראשי המסובך ומצמצמת את המרחק ביני ובין מכונת האספרסו הקטנה שם נמצאת אריזתו של הקפה המבוקש .
" היי .."
אני ממלמלת לעברה של ג'ו , אחת המלצריות שיצאה להפסקה , והיא בתגובה מחזירה לי חיוך בודד כשעיניה נעוצות על לא אחר מדוני .
היא מכירה אותו ?
ידיי מערבבות בין חצי כפית הסוכר שביקש לבין הגוש הבוצי של הקפה תחת המים החמים והריח פשוט סומר את עורי ומסמא את עיניי . הרעב הזה עוד יחרפן אותי בסוף .
אני מערבבת את הקפה השחור של דונאטו ומשליכה את הכפית הקטנה לכיור בזמן שמבטו נשקף אליי מן מראת החזית הגדולה המסתתרת מאחורי ג'ו .
השחור שבעיניו עוקב אחר צעדיי בקפידה וליבי בתגובה הורג אותי מבפנים בדפיקותיו .
" ג'ו ."
אני מנסה את מזלי העגום בתקווה שתסכים לבקשתי על אף חוסר התקשורת שבינינו . לכל הרוחות אם קים הייתה עובדת היום זה היה הרבה יותר קל . אני רוטנת בשקט . המבוכה אופפת אותי יותר משאוכל לשאת בעוד תחושת הפרפרים הזרה מקיפה את בטני בחוזקה . לא אוכל להמשיך לעבודה ככה תחת מבטו של דונאטו העקשן .
" יש מצב - א-אולי את - "
" להחליף איתך שולחן ?"
היא קטעה את דבריי ואמרה את המובן מאליו תחת מבטי המתחנן. הנהנתי נמרצות בחיוך נבוך וסומק מלא על פניי כמו עגבנייה מעוכה . לעזאזל עם הרגשות האלה כבר .
" את לוקחת את תשע ועשר ?"
היא מרימה גבה משורטטת אל עבר שולחנותיה המצוינים ואני נאנחת בידיעה שזה או להתמודד מול דומאטו והמבוכה הרב פעמית שאחוזה בי כשאני לצידו או לשרת זוג קשישים נחמד ושולחן אחד יותר ממה שאני אמורה לעבוד היום . אוף מה אעשה כבר ?! ראשי עובר בין השולחנות בזן שהקפה הרותח מתקרר לו בין ידיי .
כן , לא , כן , לא , כן , ל- .
" עשינו עסק !"
אני ממלמלת בחיוך רחב ידיים וגוזרת את גזר הדין המר - מתוק .
ג'ו מגחכת במרירות ולוקחת את הקפה החם ממני ועושה את דרכה אל עבר שולחנו של דונאטו בעל המבט הלא מבין . חיוכי גדל ואף נשיפת הקלה בורחת מבין שפתיי . לפחות אל מול צרה אחת לא אצטרך לעמוד ולהתמודד היום !
" היי , מה תרצו להזמין ?"
*
" כן כן , יש מעל מגירת הנעליים איפה שלוקה עשה סדק כשחבט בקיר -
כן, בדיוק , יש שם שטר של עשר או אפילו עשרים ."
אני ממלמלת אל תוך שפורפרת הטלפון הציבורי שנמצא מאחורי מסעדתו של מרקוס .
האוויר הקר שוטף את עורי החם שעובד שעות נוספות על שישה שולחנות ועוד אחד נוסף בשל הדיל עם ג'ו , רגליי כבר כבדות וראשי רק רוצה לעצום את עיניו וליפול לשינה עמוקה וטובה .
" רגע -- "
ממלמלת לורה בקול חנוק כשלבטח את ידה היא משחילה בין ברזלי הקיר הסדוק המחובר לקרון .
" יש ! יש ! יש ! יש !! אין עלייך ארי !!"
היא צוהלת בשמחה וכמעט רוצחת את אוזני הקטנה המחוברת לשפורפרת . כמה אירוני זה שעד לפני קצת יותר מחודש היא באמת רצתה לרצוח אותי על מה שנגרם לאחיה הגדול בגללי .
" כמה היה שם ?"
שאלתי אודות השטר המוחבא בידיעה שאני זאת שהסתרתי אותו ואת סכומו אני כמובן יודעת . זהו אותו שטר ראשון שנתן לי דונאטו כשקרע את מעילו של טוני מעליי ומאז שמרתי אותו שם עם כמה מטבעות נוספים עם הזמן .
" מ-מאה !?!? יש פה פאקינג מאה ארי !!"
רקיעותיה על רצפת המתכת חורכים את אוזניי ולכן אני מרחיקה אותה ממני ופולטת לאוויר שלל קללות עסיסיות על הטמטום של לורה לפעמים .
" אני אהיה חייבת לך לנצח , אריקה! אחרי כל כך הרבה זמן בלי אוכל אני כבר חשבתי שאשתגע!"
היא ממלמלת אל תוך השפורפרת , מתקשרת איתי דרך הטלפון הנייד היחיד שעוד נותר לנו מאז צ'אד עזב . דרך הטלפון של לוקה שעוד נותר חיי .
אני מחייכת לדבריה חיוך עגום , שיקרתי להם שכבר אכלתי היום ואפילו גם אתמול , לא ציפיתי שלא אעשה טיפים בימים האלה ולכן לא אוכל לקנות לי אוכל מספק לשאר השבוע .
" תהני לורה , אני חייבת לחזור ההפסקה שלי הסתיימה ."
אני נאנחת בחוסר כוח , עוד שלוש שעות מלאות של שירות אנשים וריצה אין סופית עד שיגיע הזמן ללכת הביתה .
" בטח בטח , אחזיר לך את העודף ! ושוב תודה ארי את הצלה!"
צוהלת לה לורה מצדו השני של הקו וממהרת לנתק כשקולו של אחיה נשמע כנגדה . אני מניחה את השפורפרת הכבדה במקומה ומשעינה את ראשי כנגד תא הזכוכית המקיף את הטלפון הישן .
עיניי משוועות להיעצם וגרוני צמא למים .שנאתי את התקופות בהן עבדנו מסביב לשעון כאילו ואין דבר טוב יותר לעשות מלנוח או אפילו ללכת לאגם הסמוך לעיירה הקטנה שבדרך .
לאחר לקיחת כמה נשימות עמוקות , אני אוגרת כוח בלתי נראה וחוזרת אל המסעדה רק בכדי לסיים את היום הארוך הזה ולגרום לו להגיע לקיצו כמה שיותר מהר .
עקב שעת הצהריים , עשרות אנשים תופסים את מקומם סביב שולחנות העץ הממורקים ותחת נברשת המנורות היוקרתית נחים שלל אגרטלי פרחים צבעוניים הממלאים את המקום בטקסטורה נהדרת .
" הזמנתי רק קפה , ג'ו ! החשבון לא יכול להיות חמישים ושישה דולרים !"
קול זועף ומוכר חודר אל תוך אוזניי כמו רעם ביום בהיר ובכך אני מסיטה את מבטי אליו . אל שחור העיניים העומד אל מול הבחורה בעל השיער השחור וגוף צנום ובריא . עומדת על שתי רגליה ועיניה התכולות נישאות אל מבטו הכועס של דונאטו .
" רשום בהזמנה שלקחת גם סלט וארוחת בוקר דונאטו, אתה תשלם על מה שהזמנת !"
קולה הצעקני של ג'ו מחורר את אוזניי ונראה שגם את עיניי הסועדים שסביב .
" איפה מרקוס ? תקראי לו לכאן !"
דרש דונאטו בקול חזק וברור , האדישות והזעים ניכרו בטונו ובנראותו היטב אך כל שעשתה ג'ו זה לגחך בעצבנות ולזקוף את גבתה בשעשוע .
" מרקוס לא כאן , אני האחראית היום ."
היא קובעת מול דונאטו המהדק את אגרופיו יותר ויותר כשעיניה המתגרות מתווכחות מולו באתגר .
לעזאזל , מה הולך שם ?!
אני ממהרת בין כל המולת האנשים , חותכת את התור הישיר אל הקופה והדלפק ומתייצבת לצד השניים שנראים כי עומדים לשרוף את המקום .
" מה קורה כאן ? על מה הצעקות ?"
קולי בקושי עולה לדרגת צעקותיה הרעות של ג'ו בעודה שולחת לעברי מבט מתריס .
" אל תדחפי את האף למקומות שלא לך , חתולת רחוב מסריחה !"
ג'ו החמודה נעלמת ובמקומה נכנסת ג'ו השטנית והמרשעת .
בסיום דבריה גופו של דונאטו כאילו וגדל , נמתח במקומו וקומתו הגבוהה נראית אין סופית.
" איך קראת לה עכשיו ?"
דונאטו מחל לתקוף בקולו התוקפני אך אני ממהרת לעמוד במקומו ולהדוף אותו לאחור .
ההבדל בין משמעות הכינוי שנתנו לי השניים היא רבה מתמיד. דונאטו משתמש בו כחיבה וג'ו לעומתו משתמשת בו כעלבון גמור .
אני מנידה את ראשי מן מחשבותיי הכועסות שמחלחלות אל תוכי ובמקום להתפוצץ כהר געש אני חוטפת את הקבלה מידיה ל ג'ו ומביטה בה בחוסר הבנה .
סלט ? ברצינות סלט ? מהמעט שהכרתי דונאטו אוכל כל דבר שחי חוץ מדברים שגדלים באדמה.
" דונאטו לא מזמין סלטים ג'ו , למה זייפת את החשבון ?"
אני מביטה בה ברצינות מהולה זעם עצור ומחכה לתשובתה שלא מגיעה .
שיערה השחור והקצר מתנופף לאיטו תחת רעש המזגן הנמצא בקרבת המקום ועיניה התכולות שורפות אותי באש צורבת .
" לא זייפתי , אריקה! הוא הזמין והוא גם ישלם ! "
היא רוטנת בכעס ומשלבת את ידיה תחת חזה בזעם מלא שיגעון גדלות . אני לא מבינה למה לכל הרוחות היא מתווכחת לחינם !? דונאטו לא שקרן , הוא לא יזמין סלט ובטח שלא יריב על מחיר הזמנותיו בלא עוול בכפו .
" מרקוס יפטר אותך אם לא תפסיקי עם השטויות האלה ג'ו! את עובדת כאן כבר חצי שנה לא חבל !?"
אני מוכיחה אותה על מעשיה ותוקפת בכל הכוח את המוח הקטן שלה .
רגליה הדקות עושות את דרכן לכיווני כשאני נטועה בין מרצפות המקום ובין גופו של דונאטו העומד מאחוריי .
" אני דווקא חושבת שיותר יעניין את מרקוס לדעת מי גנב שקית מלאה לחמניות מהמחסן לפני שבוע על פני חישוב בהזמנה מזורגגת , לא חושבת ?"
גופי נתקף חרדה ורגליי כמעט מאבדות את אחיזתן בקרקע אני מרגישה את צבע פניי אוזל ואת ידיי מתכווצות בלחץ .
ה-היא ראתה אותי ?
לא היה מה לזואי וג'ורג' באחד הערבים וכל החנויות הסמוכות היו סגורות . מה היה עליי לעשות , לתת להם לישון רעבים שוב ? לא הספיק הלילה שעבר קודם לכן ?
רוקי יורד בגרוני בצריבה כואבת כשחיוך מלא גאווה חומק אל פניה השזופות בחום של ג'ו . אם היא ראתה והיא תגלה למישהו זה הסוף שלי .
" אני די בטוח שמרקוס קיבל את התשלום עליהם , את יותר ממוזמנת לשאול אותו ."
קולו של דונאטו חורץ את הגורל וידו הגדולה , בולטת הורידים והשרירים , מצביעה לכיוונו של מרקוס אשר יוצר ממשרדו הדור בחליפת עסקים יוקרתית .
לרגע אני משוועת שליבי ייעצר מדפיקותיו אך אז ידה של ג'ו אוחזת בשלי , סוגרת על מפרק הכף בחוזקה ומושכת בה מטה עד שגופי כמעט מוטח בשלה .
" אף פאקינג מילה , אריקה ! "
היא ממלמלת בכעס עצור ומכאיבה לי עוד יותר תחת אחיזתה המרשעת ותחת מבטו הזועם של דונאטו המנסה לשלוט בכעסיו .
" אם היא לא תדבר , אני אדבר ."
צמרמורת חזקה עוברת במורד גבי וכאילו קולו מצליח להסיח את דעתי מהכאב בעודו עושה את דרכו הקצרה לעברינו .
" ושלא יהיה לך ספק , אני ממש לא אעצור בזה שזייפת את החשבון הקטן שלי ."
עינו שחורות מתמיד ולסתותיו חשוקות זו בזו בעוצמה מפחידה ומרתיעת אדם .
ליבי המפרפר בחזי מכאיב לי כמעט כמו אחיזתה של ג'ו אשר השתבשה עליה דעתה ובין רגע אחיזתה בי משתחררת ודונאטו מושך אותי לעברו .
פורש עליי את הגנתו הבלתי נראית ושומר אותי הרחק מן הסכנה הגלויה לעיין .
אך ברגע בו עיניו יורדות אל מפרק כף ידי הפועמת בכאב ומבט אכזרי ניצת בהן כנקמה ג'ו נדלקת מחדש כמו לבה בהר געש שלא נגמר .
" הו , עכשיו אני מבינה - "
מגחכת לה ג'ו בשטניות אין סופית .
" שכבת עם החבר של הבוס אז הפכת להיות גנבת קטנה עם רישיון ."
היא יורקת לעברי בזעם וגורמת לעיניי להיפער בתדהמה .
המולת האנשים הסובבת אותנו מגחכת בקולי קולות וצבע פניי עוזב את גופי מרוב הבושה שעטפה את חיי .
למה לה להגיד את זה לכל הרוחות !? זה בכלל לא נכון !!
דונאטו מתקדם לעברה בכעס אך ידיי בולמת אותו בדיוק כשווריד הזעם שבצווארו החל לבלוט . זה היה מן סימן שכזה על גופו שהוא עומד לאבד כל שליטה אפשרית ואני ממש לא רוצה להיות בסיטואציה הזאת . לא כאן . לא עכשיו , אף פעם!
אני מושכת בו לאחור ונעמדת שוב מול ג'ו המביטה בי כאילו ומשהו שלא מהעולם הזה נכנס בה .
" אני לא שכבתי עם דונאטו , לא עם פאקינג מרקוס ולא פאקינג עם מישהו אחר בשביל כל דבר , ג'ו !! בניגוד אלייך יש לי קצת יותר כבוד עצמי ואני לא מנסה להוסיף כסף לקופה ולהתקדם על חשבונם של אחרים !!"
קולי הכועס כבר לא עומד בזה , במיוחד לא לאור העובדה שעשרות אנשים מכל קצוות המסעדה נועצים את עיניהם בנו ללא הפסקה .
" את יכולה לזייף את החשבוניות , את יכולה לזייף את המספרים על השולחן אבל את האמת לעולם לא תצליחי ." אני מטיחה בה בכל שביב של זעם שנאגר בי במשך כל כך הרבה זמן ,בעוד עיניה התכולות חסרות הבעה אך ריצודן המהיר מסגיר את דמעותיה המרות המתחבאות בתוכה . זה פאקינג לא מספיק . היא השפילה אותי מול עשרות אנשים , היא קראה לדונאטו שקרן מול כולם , היא הכפישה את שמי לשווא . זה לא פאקינג מספיק !!
" ואת יודעת מה ?"
חיוך יודע סוד , שטני ואכזרי עולה על פניי בגאון אימתני .
" לפחות בדבר אחד צדקת ."
אני מרחקת לאחור צעד בודד , ועוד שניים , באיטיות מופלאה לעיניהם של כל הסובבים .
" אולי לא שכבתי עם החבר של הבוס, אבל הוא עדיין שייך לי."
אני תופסת במהירות את עורפו של דונאטו ומדביקה את שפתינו יחדיו .
ידיו לא מאחרות ומטפסות מהר על גופי , אוחזות בצדי מותניי והיישר אל גבי ומדביקות אותי אליו באש בלתי נגמרת . נהמה חייתית משתלטת על גרונו של דונאטו כשידיי עולות לעורפו החם ומקרבות אותו אליי עוד יותר .
שריקות , צעקות ושלל אהדות נבלעות אל תוך אווירת המסעדה שהפכה גועשת בזה הרגע . מפיות עטרו את האוויר ברגע בו פקחתי את עיניי ותיבת הפרפרים בי החלה להשתולל ולהגיע אף לתוך ליבי השלם .
שפתיו נתקות ממני , גומעות במקצת את האוויר החם שעוד נותר בין שנינו וכשמבטינו אף מעז להצטלב , דונאטו מחייך חיוך חם ואף מרוצה . ידו עולה אל עורפי ומלטפת את שיער ראשי בנועם על יד אוזני .
" לא חתולת רחוב יותר, פאקינג לביאה לוחמת !"
קולו מלטף את עורי הסומר בשניות וחיוך גדול נפער על פניי במבוכה הרסנית .
ידיו עודן סביבי ועיניו מביטות בי בהערצה משונה אשר הזכירה לי את מבטי על ג'ורג' הקטן כשביצע את מעשה החסד שלו .
ריח הבושם המעורב שלו חודר אל אפי ומשמש לי כסם יוצא דופן , יותר טוב מכל מה שלקחתי עד היום ועוד אקח . הבטיחות והחום שמוקרנים מבין ידיו משרים אווירת חוסן וביטחון שלא הרגשתי מזה שנים .
משהו בו ממכר , משהו בו אסור ומותר וטורף באותו הרע , באותה הנשימה . לעזאזל , אם לא הגאווה המטופשת שלי לא הייתי מנשקת אותו לעולם ! במיוחד לא ככה אל מול עשרות אנשים .
אך מבין מחשבותיי הסואנות , קולות התרועה וההמולה חודלים לאיטם . כל שנותר הוא רעש תקתוקי נעליים על רצפת האבן המבריקה . מרקוס נותר עומד מלפנינו באשרת פנים חסויה מתמיד כשרק זעם ניכר בעיניו הטובות .
" מ-מרקוס א-אני - "
החלה ג'ו לומר בשקט מופתי , מסתכן כל כך ואכזרי כל כך תחת דמותה הבעייתית .
" לא ."
הוא מבטל את דבריה בנחרצות ומעיף מבט סולד לעברה .
" קחי את הדברים שלך ועופי מכאן - "
" מ-מה ?! לא , רגע מרקוס חכה שניה - "
היא קוטעת את דבריו וממהרת להתנצל עשרות אם לא מאות פעמים בטענה שהיא עובדת ותיקה ואין צורך לפטר מלבד הערת משמעת קטנה על כל שאירע היום .
אך מרקוס אינו מקשיב , הוא בדעתו הנחרצת .
" לא אומר זאת שוב , קחי את הדברים שלך ולכי מכאן לפני שאערב את המשטרה בסיפור ."
קולו הכועס עולה רמה וכפות ידיו נאספות לאגרופים חשוכים ובין רגע , ג'ו מבינה את הרמז מלא האיומים ונסה כל עוד נפשה בה .
האוויר הכלוא היה בתוכי משתחרר בנועם והקלה שלא ידעתי מהי שווה אל גופי אל מול עיניו המתרגלות של מרקוס ותחת זרועותיו המגנות של דונאטו לומבראנו .
מרקוס מסדר את החליפה שלגופו , את כפתוריה הוא משחיל למקומם וכשמסיים וכמעט ולא נותר איש קרוב אלינו , הוא מיישר את מבטו אליי ואל דונאטו לפני שמתחיל לדבר בעוד ידו של דוני מחממות את בטני אכולת הפרפרים וראשי עודנו מסוחרר מן הנשיקה המטורפת שקרתה ומריח הבושם שלו שכובש אותי בכל פעם מחדש .
" אני רק אומר שאני רוצה אחיינים מהר , כן ?"
עיניי נפערות בהלם ואם קודם הייתי סמוקה לבטח עכשיו אני יכולה להחליף את כל העגבניות שבסופר הקרוב . מרקוס מצחקק לו באהדה רצינית ולאחר שסיים לסדר את חליפתו הוא מפנה את גבו אלינו ומותיר אותנו עם הפצצה אשר הטיל בזמן שדונאטו עושה דבר מלבד לגחך צחוק קטן ולהניד ראשו מיד בשלילה .
" אחיינים תגיד לאחים שלך , אידיוט ."
הוא מגלגל את עיניו בחוסר עניין ומשליך על עורפו של מרקוס כוס חד פעמית אשר פוגעת בעורפו בשניות .
אני מחניקה צחוק קטן ומטורף כשפרצופו של הבוס הגדול הופכות רצחניות מתמיד אך הוא נס על נפשו כשדונאטו שלף לעברו פרצוף דומה . אני - אני לכל הרוחות , אני לא רוצה שברגע הזה יגמר לעולם .
" אני רוצה לראות את הלביאה הזאת תמיד , הבנת אותי ? ."
קולו הקרוב לאוזני משתיק כל מחשבה שעברה במוחי בזה הרגע ושוב נותרתי ריקה ממילים וכוונות .
" גם אם היא תשגע אותך ?"
אני שואלת בשקט , נזכרת בנשיקה שהדבקתי לשפתיו בהלם מוחלט .
" בעיקר אם היא תשגע אותי ."
_______________
23.5.22
11.10.23
אהובות שלי, כולנו מבינות שהמצב בחוץ שונה מכל מה שאי פעם הכרנו. חברים שהכרנו ולא יחזרו לעולם, משפחה, דודים או אפילו השכנים...
אלו זוועות שלא יהיה ניתן למחוק מן הזיכרון ומספרי ההיסטוריה לעולם.
בבקשה מכן, שמרו על עצמכן והקשיבו להוראות של פיקוד העורף וההורים.
תעזרו עם האחים הקטנים גם אם זה קשה מאוד והמצב הביטחוני שבחוץ לא תורם להרגשת הפחד וחוסר הביטחון להיעלם.
תתפללו לשלום החיילים, החטופים ופצועים בכל גזרה בארץ.
בעזרת ה' מאחלת לכולנו שהכל יגמר בקרוב, בשלום, במחיקת האויבים שלנו מעל פני כדור הארץ ושכולם ישובו לביתם בשלום.💕