"תשמרו על התיקים שלכם קרובים אליכם ואל תאחרו לשעת המפגש! שלא נצטרך לחפש אותכם!" קראה ליאת לפני ששיחררה אותנו לזמן מנוחה במגדל דוד. קורל מיד גררה אותי אחריה לתצפית הכי גבוהה כדי שאצלם אותה ואת בר. כוונתי עליהם את הטלפון בשעמום, מכווצת את עיניי בפגיעות מהשמש, בזמן שבר מחבק את קורל ממול המצלמה. גלגלתי עיניים כשזה נמשך ונמשך דקות ארוכות.
בסוף היא נפנפה בידה בסיפוק. הסתכלתי על התמונות שיצאו, קורל היפהפייה עם שיערה הבלונדיני הארוך עף ברוח ובר, גבוהה ממנה רק בכמה סנטימטרים וגדול ממנה בהרבה, מנשק את לחיה באהבה. "זאת חמודה." שפטתי. בר חייך אלי במבוכה ואני חיבקתי אותו, עוטפת את ידי מסביב תיק הגב שלו. הוא עטף את ידיו סביבי בהיסוס ואז השעין את ראשו על ראשי בהתמסרות. פחדתי שהוא עוד כועס עלי. אתמול סיכמנו את השיחה בזה שדין ואני משלימים ואז התפצלנו כולנו לחדרים, אבל הכל היה מביך עדיין. "הכל בסדר." הוא הבטיח לי.
חייכתי אליו במבוכה והסטתי חתיכה משיערי השחור אל מאחורי אוזני. הרוח דפקה על גבי כשהתקרבתי לקצה המרפסת כדי להתסכל על הנוף שבו בר וקורל הצטלמו.
עיר עתיקה התפרשה תחתיי. כל הכיתה הייתה אדישה למראה המוכר של אחד מהאתרים הכי מבוקרים אבל אני מעולם לא ביקרתי שם, או בירושלים לצורך העניין. הרגשתי קצת כמו בטיסה בחו"ל, שגם את זה אף פעם לא עשיתי, אז אין לדעת באמת. בקושי הייתי יוצאת מהקיבוץ חוץ מלבית- הספר. פתאום חשבתי על העתיד, אחרי הצבא ושאולי אני ארצה לטוס לטיול גדול. ידעתי שיש אנשים שטסים למקסיקו או לתאילנד, פתאום זה נראה לי כמו חלום. המחשבה תפסה אותי לא מוכנה כי מעולם לא הייתי מהסוג המהרהר על העתיד. חייתי בהווה ובעיקר בעבר, בעצם. עוד שנתיים הייתי צפויה להיות חיילת, אבל מעולם לא שאפתי באמת להגיע לשם. נתתי לדברים להתגלגל בדרכם. לחלום להגיע לאנשהו ולהתרסק בדרך נראה מכאיב מידיי, אז ויתרתי מראש.
"היי," אמר דין ממאחורי פתאום.
הסתכלתי עליו בהפתעה. כתפיו היו קפוצות והוא נשען עם מרפקיו על המעקה מולנו.
"היי." השבתי במבוכה וסקרתי אותו בבילבול.
הוא החווה עם ראשו לעבר נקודה מאחורינו, שם נבו ובר עמדו ובהו בנו בציפייה. "הם שלחו אותי לדבר איתך." הוא הסביר.
ברור שהוא לא ניגש אלי מרצונו. נסיתי להסתיר את האכזבה מפניי. "לדבר על מה?" כיווצתי עיניי בבילבול.
"לא יודע. משהו נורמלי, כנראה." הוא הגה במשיכת כתף. הוא נראה מותש כמו שאני הרגשתי. לחיו עמוסים בנמשים חדשים כמו כל פעם שעמד בשמש ושפתיו אדומות מיובש.
הידקתי את שפתיי זו לזו במבוכה. פעם דין היה הדבר הכי רגיל שיכולתי להעלות אבל עכשיו לא היה שום דבר נורמלי בלהיות אחד ליד השניה. זה כאב.
"אני מתגעגעת אליך." אמרתי לפני שיכולתי לעצור את זה. הוא פנה להביט בי בסקירה, מבטו אטום. "לחבר הכי טוב שלי." הבהרתי בבקשה.
"אני יודע," הוא הבהיר בקול עצור, קולו נמוך מתמיד. הוא העביר את כף ידו אחורה בתלתיו.
שמחתי שחן לא בחיים שלי יותר, אבל זה לא שינה כלום ביני לבין דין. הריב בנינו אמנם התחיל כשחזר לחן אבל עדיין היו את כל הטעויות שעשינו מאז ובעצם, גם לפני. אחרי כל מה שעשה בשבילי החודש, אני הבנתי שאני עוד כן סומכת עליו, אפילו עם הבגידה שלו בי. ידעתי שאין בן אדם בעולם שהייתי נופלת אחורה לזרועותיו ביותר קלות מאשר דין.
הוא, לעומת זאת, נפגע יותר מידי ורק רצה להתרחק. לא יכולתי להאשים אותו. הוא רצה יותר ממה שיכולתי להביא לו, הוא רצה שאני אהיה החברה הכי טובה שמגיעה לו. לא אחת שבורחת כשהכל נהיה קשה. אבל כזאת אני הייתי.
"אתה לא חושב שאפשר לחזור לזה?" תהיתי בעלבון. לא האמנתי שככה הכל נהיה.
"היינו החברים הכי טובים יותר מעשור, זה מה שטבעי לי. אני עוצר את עצמי מלהתקרב אליך בחזרה כי אני כבר גמור. אני לא יכול לחזור כשאני יודע איך זה יגמר."
"איך אתה חושב שזה יגמר?" תהיתי.
"זה תמיד את, לריאן. הכל סביבך. זה תמיד אני רוקד לפי החליל שלך, כשאת רוצה את נמצאת, כשאת רוצה את נעלמת.״ הפטיר בכעס, ״וגם אם פיזית את שם, את פשוט נעלמת. ואני יודע שאת מתמודדת עם הרבה אבל את לא יודעת איך זה כואב כל פעם שאת לא שם לאנשים מסביב שצריכים אותך. לי." הוא סיפר לי, בוהה בעיר העתיקה מולנו. תהיתי כמה לבבות הספיקו להשבר בנקודה הזאת שבה אני עמדתי.
"דין, אתה זה שנעלמת הפעם." הזכרתי לו בכעס מהול בעצב. הוא היה האחד שדחף אותי אחורה, הרבה אחרי שאני דחפתי אותו.
"אולי רציתי להחזיר לך," הוא התפרץ ברגע, "אלוהים יודע כמה כואב לי בסביבתך, אולי רציתי שאת תסבלי בגללי רק פעם אחת." הוא אמר בטינה.
פי נפער. כמה כואב לי בסביבתך. בחיים לא חשבתי שאני כל-כך נוראית בשבילו. "זה כואב גם כשאתה נותן את כל מה שאתה יכול וזה עדיין לא מספיק, דין." החזרתי לו והסטתי את שערי לאחור בכעס.
הרוח הכועסת החזירה אותו בחזרה קדימה. תלתליו של דין רעדו ברוח הקרה. הוא התסכל עלי באותו מבט פגוע.
נשפתי בתסכול. "לא התכוונתי להרוס לך עם חן. בחיים לא הייתי חושבת על להרוס לך משהו שעושה אותך כל-כך שמח." הבהרתי בכנות, למרות שזה שבר לי את הלב שהיא הייתה האחת שעושה אותו שמח. זה שיחק לי עם הראש, שהוא הכל בשבילי והיא הכל בשבילו. לא הבנתי איך הגורל יכול להיות כל-כך אכזר.
הוא הסיט מבט ממני ברגע. שנאתי את זה שאני לא רואה על מה הוא חושב, כמו שתמיד אני הייתי שקופה עבורו. "אני נפרדתי ממנה." הוא סיפר בקול נמוך.
כיווץ נוצר בין גבותי. "ברצינות? היא אומרת לכולם שהיא נפרדה ממך," הודעתי לו.
"זה אני סיפרתי לכולם. אין לי מה לקחת על זה קרדיט." הוא משך את כתפיו באדישות.
"למה נפרדת ממנה?" שאלתי בהתרגשות כשתהיתי אם הבנתי את הכל מכיוון לא נכון.
הוא הזדקף פתאום והביט בי באותו המבט שלא ראיתי כבר חודשים, המבט הזה שליאב דיבר עליו, שנתן לי להרגיש שאני כל העולם שלו. הוא נראה נסער ושדות שלמים נשרפו מאחורי עיניו כשהביט בי. הבטתי בו בבליעת רוק. "איך את לא מבינה את זה?״ הוא התפרץ, ״היא דחפה אותך למים, באמצע החורף, כשהיית יכולה לשבור רגל.״ הוא הנד בראשו, ״הרגשתי רע על מה שעשיתי לה, בגלל זה נסיתי לדבר איתה אתמול. אבל זהו, הרגשתי אשם אבל לא היה לי אכפת חוץ מזה. ואת זה אני שונא, אני שונא את זה שאת תמיד חשובה יותר מהכל. זה היה ככה מאז שהיינו ילדים. אני נותן הכל ומקבל שיט בחזרה. נמאס לי מזה, לרי. וזה מה שהורג אותי באמת, שלא משנה מה אני אעשה את תיהי מקום ראשון. אפילו מעלי.
״היא יודעת את זה גם, בגלל זה היא שנאה אותך תמיד. אבל אמרתי לך, לא משנה שאנחנו לא חברים יותר, לא משנה כמה אני רוצה להפסיק, אני עדיין לא אתן שתפגעי," הוא הבהיר, נועץ בי עיניים במבט מוכיח, "היא לא שווה שתחטפי צינון אפילו." סינן.
העיניים שלו היו מלאות רגש אך אני פשוט נכבתי.
זה היה מסוג הדברים שלא היה לי איך להשיב עליהם. הוא היה מאוהב בה אבל עדיין לא היה מוכן שאני אפגע מזה. זה היה מסוג הדברים שדין היה עושה בשבילי. הוא הביא לי עולם שלם עטוף באריזת מתנה, אז ברור שהוא ציפה להחזר ראוי.
הייתי אנוכית בעיניו כי שמתי את עצמי במקום הראשון ואותו רק בשני. הוא תמיד ידע שאני אחתוך אותו מהחיים שלי בשניה אם הוא יגרום לי להרגיש רע, וזה היה נכון, ועכשיו זה גם הוכח. ככה הייתי, גדלתי להבין שצריך לשים את עצמי תמיד במקום הראשון – כדי לשרוד, כי כל השאר נעלמים, וזה לא משנה בכלל כמה מאוהבת הייתי בדין, זאת מי שהייתי. זה פגע בו אבל מה שהוא לא הבין זה שאני מעולם לא הייתי מבקשת ממנו שיוריד מעצמו בשבילי, שיפגע בשבילי. ״אתה טיפש.״ פלטתי בתיסכול ובהיתי קדימה בעיר העתיקה. כל האוויר יצא מהריאות שלי. הרגשתי את הצבע אוזל מפניי. כל החודשים האחרונים רציתי להתקרב לדין ופתאום נזכרתי למה אני צריכה להתרחק. הוא נשרף באש בשבילי, אבל רצה שאקפוף אחריו להשרף ביחד איתו.
לא הצלחתי להחליט מה יותר אנוכי – אני, לא מוכנה להביא לו את הכל, אבל גם לא מבקשת כלום בתמורה; או הוא, מביא לי את כל מה שיש לו אבל גם מצפה שאחזיר לו את הכל בחזרה.
.
היי.
אני יודעת שקצר לא להרוג אותי. פרק חשוב ורציתי לעצור בנקודה מתאימה שתעכלו הכל. הפרק הבא יפצה על האורך.
אני חייבת לומר שמבחינתי כל הרעיון של הסיפור התחיל מכאן. רציתי ליצור דמויות שרואות את עצם החברות באופן ממש שונה, אחד חושב שצריך להקריב הכל, אחת חושבת שצריך לדאוג לעצמנו קודם.
אני יודעת שהתעצבנתן מאוד על דין וזה הגיוני כי אחרי הכל אתן רואות את הסיפור מהעיניים של לרי, אבל תנסו לחשוב רגע עליו. אמרתי כבר הרבה פעמים שהיא תמיד נעלמה להם ושמה אותם במקום האחרון, בעוד שהוא תמיד הביא לה את כל העולם. נכון, היו לה הסיבות שלה והוא גם טועה. אבל אחרי הכל זה לא טבעי לצפות בחזרה למה שאתה מקבל? בגלל זה זה מעניין בעיניי, כי אין פה טועים או צודקים, זה פשוט מי שהם.
אז זה מה שאני חושבת. מה אתן חושבות?
רוצה לאחל לכן יום העצמאות שמח! מאחלת לך סופ״ש מדהים.
החלטתי לשנות את האופן שבו המטרות יעבדו נכון לעכשיו. ננסה משהו חדש. גם מטרות וגם ימים קבועים.
במידה ותגיעו למטרה, יעלה פרק כל יום ראשון ורביעי. מה אומרות? ככה תוכלו להפסיק לשאול אותי מתי פרק😉
אז תנסו להגיע ל285 עד יום ראשון! אוהבת🤍