שאיפה ונשיפה. שאיפה ונשיפה. אני מנסה לנשום בכוח אבל באמת שדבר אינו נכנס לראותיי, דבר מלבד ריח חריף של זיעה ואבק דחוס. אני גומעת את רוקי בחוסר נוחות כשעייפתי מלעמוד על קצות אצבעות רגליי כדי לצפות בקרב הארור המתרחש בזירה. "תחסל אותו!" קריאות עידוד, צעקות, וצרחות נשמעות בכל מקום. רעש כל כך חזק שורר ברציף האסור עד שאני בטוחה שהמשטרה לא תצטרך לעבוד קשה מידי בכדי למצוא את העיר התחתית המשכנת בתוכה עשרות משפחות כשאחת מן המשפחות הללו שייכת לי. משפחה שלא כל כך מדברת איתי אם לומר את האמת. לוקה כועס על כך שלא הודעתי לו אתמול שלא אחזור הביתה, הוא חיפש אותי ואת ג'ורג' בכל חור אפשרי וכשראה אותנו בערב שלאחר מכן, הוא התפוצץ כמו בלון נפוח וצרח כל שביב של קול שהופק מגרונו החוצה. ועכשיו, עכשיו הוא לא מדבר איתי. משתמש רק בפרצופים זעופים והבעות פנים שעושות לי מצפון נוראי. אני מנידה את ראשי בשלילה ומנסה שוב לעמוד על קצות אצבעות רגליי, לצד לוקה שלא מחליף איתי מילה, בכדי לצפות בקרב המתרחש. צ'אד הכריח אותי לצפות בכל קרב ומאז המנהג הארור הזה טבוע בי. הוא עשה זאת בטענה שרק כשאצפה ביריבים שלי נלחמים אדע איך להביס אותם. העצה היחידה שבאמת הועילה והוכיחה את עצמה בכל פעם מחדש כשנאלצתי להילחם בתוך זירת הגומי הכואבת.
ולחשוב שכולם נלחמים שם בשביל כמה דולרים מחורבנים וכדי להמשיך לחיות ביום שלמחרת. אני מזעיפה את פניי בגועל כשקולות חנק מציפים את הרציף. רומן, חבר טוב של אנסטסיה נלחם כעת על חייו וחיי חבריו בזירה הארורה ונגדו נלחם לא אחר מאשר אלברטו, חבר טוב של ג'ייקוב ובעל תרגילי היאבקות נוראיים בשרוול. רומן, השייך לקבוצה הכחולה לפי הטלת המטבע, שכוב על גבו ובעזרת ידיו החסונות הוא חונק את אלברטו, לא מתיר שום צל של ספק למי הניצחון שייך כשפניו של יריבו הופכות לבנות כסיד. "איפה השופט העיוור הזה?! תסיים את הקרב כמו גבר אלברטו!" אחד מחייליו של אית'ן וג'ייקוב החל לצעוק בזעם היסטרי כשחברו בזירה מאבד את הכרתו, אך אז כמו שעון שווייצרי מקולקל עולה השופט לבוש חולצה כחולה המוכתמת בכתמי שמן טריים, בצעדים מעורפלים הוא מוצא את מקומו על הבמה, אוחז במשרוקית המתכת אשר תלויה על צווארו ובשריקה מחרישת אוזניים הוא גורם לכל הצופים לשתוק בדום. "הסיבוב השלישי שייך לקבוצה הכתומה." קולו הסבוך נשמע למרחק, היה נדמה כי אפשר אפילו להריח דרך דבריו את כמות הסיגריות שעישן היום. אני נאנחת בייאוש ואת ראשי מנסה לקרוב מתחת לאדמה בכדי לא לצפות ברגע כה משפיל. בטח ג'ייקוב שיחד אותו, הבטיח לו סיגריות שייגרמו לו להזות עבור קרב בודד. בגלל זה הולך השופט בעקמומיות ומחייך כאילו ראה חד קרן מפליץ קשת בענן. גבותיי מתכווצות בכעס ואצבעות ידיי הופכות לכדורים חסרי אור. זה כל כך לא הוגן! זה פשוט מרתיח כל וריד שבגופי עד שאני רוצה לירות בשופט המטומטם. הוא מוכר כאן משפחות שלמות עבוד דאבונו האישי, זה פשוט לא פייר!
לסתותיי נשחקות זו בזו בעודי צופה ברומן, בחזהו העולה ויורד במאמץ, בזיעה הנוטפת מפניו מטה ובעיקר במבטו המיואש אשר ידע מה הולך לקרות בעוד רגע. זה לא יכול להיות! מישהו צריך ללמד את השופט הזה לקח! רגליי רוקעות באדמת הרציף בעקשנות ובהחלטה של רגע מנסה לפלס את דרכי בין ההמון היישר אל עבר השופט בחמדן בכדי ללמד אותו לקח כי באותה הדרך מה רומן הפסיד כך יכולים היו לוקה או אפילו ג'ורג' להפסיד בזירה הארורה הזאת. לא אתן לזה לקרות, לא אתן להם לסלף את האמת! אך כשאני מנסה להתקדם בין האנשים הדחוסים יד חזקה מושכת אותי לאחור, גורמת לי להיתקע בחזה קשיח בעל ריח מוכר. אחד כזה שגורם לי לגלגל עיניים ולרטון בכעס. "תפסיקי לעשות בעיות." קולו העמוק של לוקה נשמע בכעס וידו הגדולה אוחזת בי בלי לדעת רחמים מה הם. "אז עכשיו אתה כן מדבר איתי?" אני מסננת בכעס ומתנגדת לאחיזת החנק שלו על אמת ידי. "תשחרר אותי כבר!" הזעם מסנוור את עיניי כשהכאב חוצה את הגבול ולוקה רק עומד איתן, לא מניד עפעף, רק מיישר מבטו אל השופט המכריע את הכף לטובת אלברטו ומכריז על הניצחון אותו יכולתי למנוע. "אני אשחרר אותך ברגע שתפסיקי להתנהג כמו ילדה מטומטמת שצריך לרסן ולהציב לה גבולות." הוא כועס ויורק את מילותיו בחזרה תחת שלל מחיאות הכפיים ותשואות העידוד הנשמעות מסביב, רובן תחת שלטונו הדיקטטורי של ג'ייקוב. עיניי נפערות ומוחי מגלגל שלל תשובות אפשריות שלא הצליחו לצאת מפי כששיירה מלאת אנשים כמעט רמסה אותי למוות בדרכה אל הרציפים העליונים לאחר תום הקרבות. ידיים גדולות נכרכות סביב מותניי ומושכות בי קרוב בעוד האחיזה בידי נעלמת, מותירה אחריה צל של כאב מהול כעס. לוקה משך בי לאחור ומנע מעשרות אנשים למחוץ אותי למוות, מראה במעשיו שעדיין אכפת לו ממני. אני נאנחת בין זרועותיו החסונות בייאוש ומבינה שאצטרך ליישר את ההדורים גם עם אוהב הבירות שגר איתי יחד בקרון, ולא אני ממש לא מדברת על ג'ורג'. אט אט המולת האנשים שוכחת והרציף הופך ריק מאנשים וריק מריח של זיעה מסריחה ובזאת משחרר לאיטו לוקה את ידיו ממני ונושם עמוק כדי להירגע.
לצערי השקט מדבר במקומנו, לוחש את המילים שהאגו לא נותן לנו לומר ופורם את הקשרים הסבוכים שהיה קשה להתיר. "להגיד שאני מצטערת על אתמול, לא יעזור?" אני ממלמלת בשקט ונופשת אוויר חם החוצה כשלוקה פורם את החיבוק הקצר שלא פיצה על היד הכואבת שלי. "כשתתחילי להתנהג כמו בחורה אחראית, נדבר." קולו הכעוס גורם לי לנשוף החוצה בתסכול ולהסתרך אחר צעדיו המהירים העולים את גרמי המדרגות בזריזות מטורפת ועצבנית. "די לוקה, זה לא הוגן!" שפתיי מסננות בכעס בעודי מדביקה את צעדיו הבלתי נגמרים על מדרגות האבן הענקיות, מלאות הירוקת והאבק. "כשלורה נעלמת בלילות וחוזרת רק בבוקר אתה מתנהג כאילו דבר לא קרה, אבל אם אני נעלמת ליותר מחמש דקות אתה מתהפך כמו סטייק רקוב!" אני מטיחה בו את האמת שבי בזעם. הכעס שלו מיותר בעיניי, הוא כועס רק בגלל שלא הודעתי להוד מעלתו שלא אחזור הלילה הביתה וזה מתסכל אותי לגמרי! לא ידעתי שהוא זה שמחליף את האבא הרודן שהיה לי וללא ידיעתי.
בין רגע ראשי נתקע בחזהו כשהפסיק לוקה את צעדיו הארורים. עיניי היער שלו סואנות כמו סופה טבעית בלתי נגמרת, גבותיו מכווצות בכעס ולסתותיו נשחקות זו בו. לעזאזל, הוא נראה כל כך כועס. "תסלחי לי שאני חושב שלורה יכולה להסתדר נהדר לבד אבל אם את נעלמת לחמש דקות העולם מסוגל לקרוס לתוך עצמו!" קולו הכועס סודק את ליבי, שובר חומה אחר חומה במילותיו וגורם לי לרצות לברוח לקרון ולהסתגר שם ליום - יומיים. "זה - זה לא נכון." אני מלמלת בשקט וכועסת על תגובתי המסכנה. ידיי נסגרות לאגרופים חשוכים וציפורני אצבעותיי חותכים את עורי החיוור בזעם עצמי. לוקה נושף בזלזול וכשעיניו סוקרות את גופי הקטן אני מבינה שהוא לא באמת מעוניין בסליחתי ואני מבזבזת כאן את זמני. שפתיי נושכות את פנים לחיי כשבהחלטה של רגע אני פוצה את פי מבלי לחשוב, רק כדי לפגוע ולהיעלם מכאן לכמה שעות, ימים, שנים. "את הדאגה שלך לעולם אתה יודע לאן אתה יכול לדחוף." אני מסננת בכעס, עוקפת את היצור המעצבן ועולה את גרמי המדרגות לבדי. רגלי מכות את מדרגות האבן, מרגישות ברוח הקרירה מצליפה בי כנקמה לכך. נמאס לי לרצות את כולם, לוקה הוא לא אבא שלי או אחד מאחיי כדי שאבקש את רשותו להיעלם לילה בודד או יותר. אני בחורה בת תשע עשרה, מספיק בוגרת כדי לקבל החלטות שגויות ונכונות בעצמי. "לעזאזל." אני שומעת את לוקה מסנן בייסורים מאחור וכמובן שאת רגליו הרצות במעלה הרציפים מאחוריי, מנסה להדביק את הקצב אך כשחיוך ערמומי נס על פניי אני פותחת בריצה מהירה אל הקרון שלנו ונועלת את דלתו בזריזות. אני לא הולכת להתנצל, סיימתי לעשות זאת, הגיע הזמן לקצת שינוי.
***
אני ממלמלת בשקט את מילות השיר המוכרות תוך שאני גורפת את המים המלוכלכים החוצה, מנקה את מרצפות המסעדה ביסודיות ונהנית מארומת מהמוזיקה המתנגנת ברקע. יחד עם מקל העץ אחוז הסחבות אני כמעט ורוקדת להנאתי במלוא החופשיות, מכירה היטב את מילות השיר וכמעט מצטערת על חוסר קליטת האינטרנט שבעיר התחתית הגורעת מאיתנו את השירים היפים שיש לעולם להציע.
"אוהבת את המוזיקה ?" קולו המוכר של שחור העיניים גורם לידיי להפסיק לעבוד, לסומק עמוק להתפזר על חיי ולחייך חיוך דבילי אף יותר למשמע קולו ודבריו . אבל כן, בהחלט אהבתי את המוזיקה, את השיר המתנגן לו ברקע. אהבתי לשמוע את קצב התופים המשוגע מתחלף עם רעש הכינור הגדול . אהבתי פשוט את הכל. ולכן אני מהנהנת לדבריו של דונאטו בחיוך ביישן וממשיכה לזמזם את השיר המוכר שוב ושוב בזמן שידיי אוחזות במקל העץ הכבד ועיניי סורקות את הבחור המסתורי שנכנס לחיי בהחלטה של רגע. מבטי עובר על חולצתו הדקה שנצבעה בזית וציור בודד של אקדח נראה בצידו של ליבו. מכנסיו המחויטים שחורים כעיניו ושערו נותר ברעמה המשגעת את עיניי. שררת המצפן שלו עדיין ענודה סביב צווארו כשלאצבעותיו שתי טבעות , כסף וזהב, ואיך אפשר לשכוח את שעונו המנצנץ סביב מפרק כף ידו .
" איך עבר הלילה?"
דונאטו שואל בעודו מתיישב סביב אחד שולחנות שכבר הספקתי לנקות . משעין רגליו כמו בוס גדול ומעלעל בתפריט שידע מראש.
חום זעיר התפשט בליבי, לרגע ארוך עולה מתפזרת בי תחושה נעימה. אולי חשוב לדונאטו לדעת איך עבר עליי הלילה והאם לא הסתבכתי יותר מידי עם התושבים שם בדאונטאון? הנהנתי בחיוך נבוך סורר, לא הסתבכתי יותר מידי, כלומר לוקה כן כעס עליי אך הכעס שלו הפך די מהר לבקשת סליחה והתנצלות ארוכה כשאיימתי שאשבור את בקבוקי הבירה החדשים שקנה בזמן שהוא נעול מחוץ לקרון. אני מחניקה צחוק מתפרץ, סוגרת את שפתיי בכוח. ברגע שאחרי אני מחליטה לקחת את חומרי הניקיון ולברוח לחדר העובדים לפני שאפלוט שטויות מול שחור העיניים וחומקת בין רגע אחד לחדר העובדים, מסדרת כל דבר במקום וממהרת להסתכל במראה כדי לראות את מצבי החמור. שנאתי את זה שאני נראית כרגע כמו עובדת מותשת בעלת עיגולים שחורים מעייפות מתחת לעיניי ושיער אסוף בפקעת מבולגנת חסרת צורה. בהחלטה של רגע לאחר ששטפתי את ידיי והחלפתי לבגדים נקיים. נעמדת שוב אל מול מראת הקיר הארוכה ונושמת עמוק. דונאטו אהב את מה שראה או שעשיתי מעצמי צחוק עכשיו? אני מהרהרת קשות בראשי ומרימה מבט מעלה בתסכול כשאני מחליטה לא להתעסק בזה. למה לעזאזל שאחשוב אם שחור העיניים הזה אוהב את מה שהוא רואה, אני בכלל לא מעוניינת בו. אוף, לעזאזל! אני מוציאה אנחה מתוסכלת ומשחררת את שיערי מן גומייתו העקשנית, נותנת לו ליפול בגלים דקיקים על גבי ובאיטיות מתוסכלת אני מרימה מבט אל המראה הדקיקה שעל הקיר. סוקרת את גופי הקטן שמרגיש חסר כוח. הלוואי והיה לי קצת יותר זמן כדי להשקיע בעצמי. המחשבות הסוררות מוצאות פתח בראשי ומחלחלות עד ליבי הפועם. הייתי רוצה להוסיף קצת סומק ללחיי, לנעול נעל ממותגת ולא אחת כזאת שעלתה כמו כוס שוקו חם באיזה שוק נידח בפרברי העיר.
"את יפיפייה." קול עמוק שובר את הדממה וגורם לעיניי לקפוא כשהן מביטות בחצי הדלת הפתוחה אותה חוסם גופו הגדול של שחור העיניים העומד איתן לצד המשקוף, סוקר את גופי בידיו הגבריות המשולבות ובריח בושם זועם ומרתק. ליבי פועם בי בחוזקה מטורפת ולגבי הסומק שעליו חשבתי קודם, לא נראה לי שאצטרך אחד כזה עכשיו, אני מרגישה את לחיי בוערות מאודם בלעדיו. מה אענה לו? מה אגיד? ואיך לעזאזל הוא נמצא כאן? בחדר העובדים? תחשבי על משהו, תחשבי על משהו ומהר! אני מאיצה בראש שלי לחשוב ללא הצלחה כשדונאטו נכנס אל פנים החדר, ידו הגדולה מרפרפת על צווארי כשהיא מסדרת את שערי לאחור. הבל פיו החם מתנגש בצד פניי ואני חוששת שהלב שלי יפסיק לעבוד מרוב דפיקותיו. "ת-תודה." אני ממלמלת בשקט ומעבירה את מבטי לכל מקום שבו לא אראה או ארגיש את שחור העיניים הגורם לי לאבד את שפיותי. אך דבר לא עוזר כשאצבע ידו מטה את סנטרי בליטוף כלפי מעלה, מכריחה אותי בהתמכרות מלטפת להביט בו מבלי להסס. אני בקושי מצליחה לגמוע את הרוק שבגרוני כשדונאטו מוצא את מקומו מולי ומסתיר את המראה הגדולה בגופו. "על מה ההתלבטות? על מה הראש שלך חושב כל כך הרבה?" הוא שואל בשקט וגורם לי לתהות איך הוא יודע מה עובר בכל חלקיק במוחי.
" ג'ורג' סיפר לי על השוקולד שנתת לו ."
שפתיי פולטות בין רגע דבר כה שטותי. שטותי כל כך שאני רוצה לדפוק את הראש שלי בקיר והיעלם כשדונאטו מצחקק בנחת, נשען על שולחן העץ שלצד השידה, אוחז במותניי ומקרב אותי אליו, גורם לי לרצות קצת יותר. קצת יותר חום, קצת יותר קרבה, קצת יותר אהבה. ולפני שיהיה לדונאטו זמן להגיב אני ממשיכה להסביר את עצמי ולספר בעדינות את מה שקרה אתמול כשחזרנו הביתה על אף ששחור העיניים רצה שאשאר בביתו עד שיירגעו שם הרוחות הסוערות .
" הוא יודע שאני לא מסכימה לו יותר מממתק אחד ביום ובגללך הוא אכל חמישה."
אני מוכיחה את דונאטו ומשלבת ידיים ברוגז מזוייף ומבט זועף . ג'ורג' לא הפסיק להתבכיין אחר כך שיבואו לו תולעים לאכול את השיניים - כי זה מה שלוקה תמיד אומר לו כשהוא אוכל דברים מתוקים ולכן הייתי צריכה להתמודד עם בכי לא נגמר עד השעות הקטנות של הלילה. ממש חינוך למופת ועזרה לזולת, לוקה .
" לא נורא, לפחות תהיה לו ילדות מתוקה ."
דוני אומר בנחת ועם ידו לוקח חלק משערותיי ומסדר אותן מעבר לאוזני. ילדות מתוקה זה לא מה שאוכל להעניק לו לבד. אני מחייכת בשקט ונושמת עמוקות. הלוואי ואוכל להעניק לג'ורג' את כל מה שהיה ולא היה לי כשהייתי בגילו. לאט לאט כשהשקט מתגבר והופך לרעש באוזניים אני מנקה את ראשי ומגלה שלין, אחראית המשמרת קוראת בשמי. לבטח כדי שאעזור עם הלקוחות החדשים שנכנסו לפני דקות אחדות. שפתיי פולטות אוויר חם החוצה ובייאוש מתוסכל אני עושה את דרכי אל מחוץ לחדר, מותירה את דונאטו לבדו ומתחמקת בלי לומר מילה נוספת כשמבוכה אוספת את ליבי ביסודיות.
" שלום, מה תרצו להזמין ?"
אני שואלת בחום ומוציאה את הפנקס מתוך כיס מכנסיי . אין הרבה עובדים היום ואין עומס מטורף כאן כך שהאווירה הרגועה מבטיחה שלווה עמוסת ריחות טעימים אך עדיין, היום רק אני, לין וברונו עובדים הבוקר. זה בוודאי לא מספיק כדי לשרת את עשרת הלקוחות שהגיעו עד כה.
"אפשר ארוחת בוקר חלבית, לחם שחור מלא במקום לבן וקפה קר ללא סוכר?"
ידיי מחלות לכתוב במרץ את הזמנת הזוג בעוד ידם שזורות זה בזו ובעיניים גדולות הם מביטים אחד בשניה . על ידיהם של הגבר והאישה ענודות טבעות זהב נוצצות וחיוכם גורם לליבי להתכווץ בקנאה זרה שמנסה לצאת החוצה.
" אין בעיה , משהו נוסף ?"
אני שואלת כשכל ההזמנה חרוטה בעט הכחול על דף הנייר וכשהם מנידים ראשם בשלילה אני ממלמלת שעוד כמה דקות הזמנתם תהיה מוכנה וממהרת להסתלק מהאזור כדי שלא יאלצו לחכות יותר מידי זמן. כי בכל זאת, השם הטוב של המסעדה עומד על כתפי המלצרים. כך דואג מרקוס להזכיר לכל עובד, בכל בוקר, ובכל משמרת.
" פולט." קולו המוכר של דונאטו מעיר אותי מחלומותיי בשנית כשקורא בשם המשפחה שלי ואני כמעט פוערת את עיניי מרוב כעס.
שלא יקרא לי פולט לעזאזל, אני לא קשורה יותר למשפחה הזאת! אני שונאת את העובדה שהוא קורא לי בשם המשפחה שלי ועוד יותר את העובדה שעשה זאת אל מול כל האנשים שכאן. אני מתעלמת מקריאתו וממשיכה בעבודתי. מניחה את הזמנת הזוג על דלפק המטבח ושומעת את הבון המצלצל למנה מוכנה אותה לוקח ברונו לשולחן מספר שש. אך כשקריאתו של דונאטו בשם משפחתי נשמע בשנית אני מאתרת את לין ומבקשת ממנה להחליף איתי את השולחן אותו היא ממלצרת בתמורה לכך שתתמודד היא עם שחור בעיניים. אני לא חושבת שאני מסוגלת להסתכל בעיניו אחרי השקט ששרר בחדר והאודם שלא ירד מלחיי.
אך כשאני מסתכלת על השולחן אני כמעט דופקת את ראשי בקיר . שולחן של משפחה עם חמישה ילדים קטנים כששניים מהם אינם מפסיקים לבכות . לעזאזל , בחירה נהדרת ארי .
אני מגלגלת את עיניי ועושה את דרכי אליהם בתקווה שדונאטו יחליט לוותר וילך מכאן. רגלי קלות על הקרקע בעוד ראשי כבד ממחשבות. הכעס שבי מחלחל אך אני מנסה לשכוח ממנו בעודי מחייכת בנועם אל המשפחה הגדולה ולוקחת את הזמנתם המשוגעת בנחת.
"תודה רבה לך." מודה האמא בסוף דבריה כשאני מסיימת לכתוב בפנקס את הזמנתם. על ידיה מונח ילד שנראה בגילו של ג'ורג', בעל עיניים תכולות ולחיים שמנמנות ומתוקות. גורם לי כל כך לרצות לחזור הביתה ולחבק את הילדון הזה, את ג'ורג' הקטן, עד סוף ימי. אך במקום לעשות זאת אני מחייכת בעדינות והולכת, וכמו בהזמנת הזוג אני מניחה את הפתק על הדלפק, מוסרת את הכתוב בו בעל פה וממשיכה בעבודתי. אך בדיוק כשאני לוקחת את המגש עמוס הזמנתם של הזוג שחור העיניים ניצב מולי במבט אטום הדורש תשובות. "למה את מתעלמת ממני?" קולו השקט מעביר בי צמרמורת וגורם לי לרצות לעזוב הכל וללכת, אין לי כוח להתמודד איתו עכשיו. "עזוב אותי דונאטו." אני מסננת בשקט, גוררת את המגש הגדול מן הדלפק עד אליי בכדי להמשיך לעבוד אך מסתבר שלדונאטו יש תוכניות אחרות ובין רגע הוא אוחז באמת ידי הכואבת, גורם לי לשחרר גניחת כאב רועמת שגורמת לו לפעור את עיניו ולקחת צעד אחד לאחור. הכל משתתק בין רגע, אפילו האוויר נראה כי עומד דום ונשמתי בריאותיי מתקצרת. לא חשבתי שאחיזתו של לוקה תשאיר כאב רועם אחריה אך מסתבר שטעיתי, טעיתי ובגדול. עיניי נעצמות בכאב ולסתותיי נשחקות זו בזו כשאין מילים יותר בפי. לעזאזל.
"מי עשה את זה?" דונאטו שואל בשקט אך אני מסרבת לענות ומנידה את ראשי בשלילה. לוקה עשה זאת בטעות, אני לא יודעת כמה הוא מודע לכוח שהפעיל עליי כשאחז בי בבוקר אבל העובדות מדברות בעד עצמן, היד כואבת וזה ללא ספק נראה כעת לעין. "אריקה!" דונאטו רוטן ואת המרחק בנינו הוא מצמצם בנחישות. "תעזוב אותי."
אני חוזרת על דבריי בשנית כשהוא מנסה לדחוף את האף שלו בכוח אך הוא חוסם את המעבר שוב ומונע ממני לשרת את הלקוחות שברשותי. "למה את מתעלמת ממני? מי עשה את זה?" הוא מנסה להעביר לקבל תשובות ולגלות קצת יותר ממה שלא הבין אך המילים שבי נותרו עירומות. למה שאענה לך אם תקרא לי בשם המשפחה שלי? משפחה שמעולם לא עמדה לצידי כשהייתי צריכה אותה, אף אחד מהם לא עמד לצידי כשהייתי כל כך לבד. אני לא חלק מהם ואף אחד לא ישייך אותי אליהם! הכעס שבי מחלחל ואין לי כוח או רצון להתמודד עם שחור העיניים הזה אך כשאינו מבין את הרמז וממשיך לחסום את דרכי אני לוקחת את הקפה הקר מההזמנה שלצידי ושופכת אותה על חליפתו המהודרת. גורמת לקול השתנקותה של לין להישמע ולהתנצלותה להיפלט במהירות. אני סיימתי עם המקום הזה.
***
" מרקוס קורא לך למשרד שלו ."
לין ממלמלת בשקט בזמן שאני רק מגחכת בבוז. עומדת בחדר העובדים אל מול מראת הקיר בשנית. הפעם ללא מדי המסעדה או הסינר הצמוד, הפעם זו רק אריקה, ללא פולט, ללא דבר נוסף. אני מריצה במוחי כל סיטואציה אפשרית, בטח הוא יפטר אותי אחרי מה שעשיתי לדונאטו. ואום נוסיף לזה את העובדה שבקושי עבדתי החודש הזה זאת באמת תהיה סיבה למסיבה. לעזאזל.
אני מהנהנת בחיוב עדין ללין שעוזבת במהירות את החדר, ולאחר מכן אני שוטפת את פניי ונושמת עמוק. זה לא סוד, כבר עברה במוחי המחשבה אם להתפטר או לא, עשרות פעמים אם לא מאות והיום אני חושבת שהספיק לי. אוכל להיות יותר עם ג'ורג' בבית, אוכל ללמד אותו את כל מה שאני למדתי בבית הספר, אוכל לטייל איתו ולשם שינוי אוכל גם לנוח. סוף סוף אולי גם אשקיע בעצמי ובחיים שלי לשם שינוי ואולי, רק אולי זה יהיה הדבר הנכון ביותר לעשות.
אני מכריחה את עצמי להאמין במחשבותיי שהכל יהיה טוב ואט אט לאחר דקה ארוכה בה אני מביטה במראה וחוקרת את דמותי האילמת בעלת עיניים העייפות וסומק רב על פניי, אני מגבשת החלטה, מסדרת את שיערי ולאחר נשימה עמוקה אני מתקדמת לעבר משרדו של מרקוס. חוצה את כל היושבים בעיניים פעורות ושומעת את כל הריכולים הקטנים הרצים מפה לאוזן אצל בני האדם כשידי פוגשת את ידית דלת המשרד של מרקוס תתאפסי על עצמך ארי. אני נושמת עמוקות שוב ומאחלת לעצמי לסיים עם זה כמה שיותר מהר אך ברגע בו אני פותחת את דלת המשרד הגדולה דמות אחרת מקדמת את פניי וחוסר הבנה מציף את גופי בכל חלקיו .
לין לא אמרה שמרקוס קרא לי?
"איפה מרקוס ?"
קולי כמעט ולא עולה על לחישה כשידיי מסתודדות זו בזו ועיניי מתחמקות משחור העיניים אשר דמות הבוס הגדול אינה רחוקה ממנו שנות אור . כלומר ראיתם את כתפיו הרחבות? ראיתם אך החולצה הדקה מתאימה לגופו ואיך ריח הבושם המשכר שלו נוצר אך ורק בשבילו?
הוא כל מה שאני צריכה להתחמק ממנו. אני לוקחת רגע ארוך כדי לסקור את דמותו שהחליפה בגדים. חולצה שחורה כעיניו החליפה את חולצתו המוכתמת בגללי ושיערו שנשטף במעט מים נראה זוהר ויפייפה הרבה יותר.
" שבי ."
מורה דונאטו ומחווה את ידו אל עבר הכיסא הבודד הצמוד לשולחנו של מרקוס .
קירות המשרד הלבנים מעולם לא השרו בי רוגע , גם לא כשהגעתי הנה לראיון עבודה או לשיחת משמעת נוספת כי שפכתי כוס קפה רותחת על בחורה שעצבנה אותי .
שום דבר כאן אינו רגוע , אפילו לא הלב שלי בתוך חזי .
אני מנידה ראשי בשלילה לדבריו וחוזרת לשאול .
" איפה מרקוס, דונאטו ?"
קולי המוזר מקדם את שאלתי , צרוד וכאוב . מספר את העייפות המרה ששוכנת בי כבר מספר ימים ומגרדת את נשמתי הזועקת לצאת מתוך גופי מזה זמן רב.
"מה קורה איתך? בחדר העובדים הכל היה נראה בסדר ועכשיו הכל הפוך."
הוא שואל ברצינות תחת אשרת פניו החתומות . בחדר העובדים הייתי כל כך מובכת וסמוקה שלא היו מילים בפי.
כל הסיטואציה הזאת מביכה ומתסכלת אותי לגמרי.
אך כעת ידיו נעולות על חזהו בשילוב מבורך וסביב צווארו שרשרת המצפון מעולם לא הייתה מוכרת יותר .
"תשחרר את זה דונאטו ותענה לי, איפה מרקוס ?"
רגליי קופצת בחוסר סבלנות ותחת אור המנורה הלבנה בוהקות עיניו השחורות של דונאטו .
" הוא לא קרא לך ."
הוא אומר בשקט ועוקף את שולחן העץ העבה בעודי מכווצת את גבותיי בחוסר הבנה משווע . מה קורה כאן ?
תחת אצבעו הוא מרים את סנטרי וגורם למבטו להיפגש בשנית היום .
" מה קרה לך שם? למה לא סיפרת לי כשהיינו בחדר לבד שמישהו הרים עלייך יד?"
עיניו חוקרות את מבטי הרדוף וליבי מפרפר שוב בתוך חזי באימה .
לתת לדונאטו לדעת על דאונטאון זה משהו אחד , לספר לו יותר ממה שהוא צריך לדעת על החיים שלי זה משהו אחר .
" זה לא עניינך ."
אני מסיטה מבטי ממנו וגורמת לידו ליפול מפניי הדקות .
מותירה אותו לחבר לבד את הנקודות הבלתי נראות של המשחק הזה .
אולי עדיף להקדים תרופה למכה במקום שמרקוס יהיה זה שיצטרך לבשר את דבריו - ולכן בהחלטה של רגע ונשימה אחת דקה ועמוקה -
" תגיד למרקוס שאני מתפטרת ."
ידיי מניחות את הסינר על השולחן הגדול אך ידו של שחור העיניים תופסת את ידי הקטנה לעומתו .
" למה את עושה את זה ?"
קולו הופך שקט יותר מקודם ועינו מצטמצמות אחר הבנה חסרה .
למה אני מתפטרת ? אולי כי אין לי את האומץ לשוב ולהביט באנשים כאן אחרי שראו אותי יוצאת מגדרי. אולי כי אין לי כוח יותר לעמוד על הרגליים מהבוקר עד הערב וגם ביום שלמחרת ואולי כי פשוט נמאס לי.
אני אמצא לזה פתרון , אמצא דרך אחרת לקנות לג'ורג' ארוחת בוקר ואמצא דרך חדשה לחיות בה את חיי .
" זה לא עניינך דונאטו -"
" תפסיקי עם המשפט המחורבן הזה כבר !"
הוא קוטע את דבריי בכעס ומשחרר את ידי מהפחד שיכאיב לי. באומץ מופנם אני מרימה מבט אל דונאטו , מיישרת את קו המחשבה העקום לקו אחד ארוך בלא סוף .
" איך תביאי כסף הביתה אם תתפטרי?
איך לעזאזל תאכילי את ג'ורג'? איך תאכילי את עצמך ?"
הוא יורה את שאלותיו בלי סוף , וריד של זעם בולט בצווארו בעוד ידיו הקפוצות מסמלות את הכעס החדור שבו .
" אל תתני לעצמך לטעות אריקה, עבודה זה לא משהו שמוצאים ועוזבים ברגע."
הוא שוחק את לסתותיו זו בזו ובעיניו ניצתה רוח מלחמה אדירה . רגליו עושות את דרכן הקצרה לכיווני אך כשידו עולה לדעת בשערי אני פוסעת במהירות מפחידה לאחור.
הוא מביט בי בחוסר הבנה ותקיפות מלאה .
מה שלא יהיה בבן אדם הזה , הוא מהסוג שלא כדאי להתקרב אליו. הקרבה שלו אליי זרה לי ומוכרת, היא מלטפת וכואבת ואני כבר לא יודעת מה לעשות יותר.
הוא מגחך בזעם ומעביר את ידו על זיפיו שהתארכו במקצת עד שעיניו נתקלות שוב בעיניי והפער הזעיר שבין שנינו מצטמצם .
ידו עולה ונוגעת בקצה פניי , בעדינות ולא בגסות מלוכלכת. החספוס של אצבעותיו גומע את עורי החיוור וצמרמורת קרה פוגעת בכל מקום בגופי .
" תתפטרי מהמקום הזה ואספר לכל אדם שאני מכיר על דאונטאון ."
_____________
6.5.2022
איך ? 🦋
שבוע טוב.