If We Have Each Other - Alec Benjamin
את תחושת המחנק הזאת לא הרגשתי מאז שצ'אד עזב אותי ואת ג'ורג' הקטן לבד, אי שם במעמקי רציפיה של דאונטאון, וכעת התחושה המעיקה הזאת מכה בי שוב. כל נים בגופי מרגיש זאת ומוכן למלחמה עקובה מדם, אך נשמתי עייפה מכל התהפוכות הנקרות בדרכה ורק רוצה להיעלם מכאן. עיניי מעיפות מבט זעוף אל תוכן הבית שצמרר את גופי. חלונותיו הסגורים למחצה אפשרו לכפור להכניע את הווילון הדק ולהזדחל פנימה, החושך אשר הרקיע שחקים הזכיר לי את האפלה החמקנית ששוכנת בדאונטאון למרות שעות היום שמחכות בעולם שבחוץ, אבל דבר לא הכין אותי למבטו של שחור העיניים אשר נעוץ בי, ריק מתוכן ומתרגש לנקמה מתוקה בחסות הפעם האחרונה בה נפגשנו.
רגליו המסוכלות וגופו הגדול והשרירי לא השקיטו את מחשבותיי, ובמיוחד לא מבטו הכועס אשר היה ניתן להבחין בו ממרחקים אדירים. לכל הרוחות . אני גומעת את רוקי בחוזקה כשהלחץ רק מתגבר בתוכי יותר. לאחר שניות ארוכות של קרב מבטים שקט אני מוותרת, כבר לא מצליחה להביט יותר בעיניו החוקרות , במבטו המחכה לתשובה או למילתי הראשונה ולכן אני מסיטה את מבטי ממנו ומסתכלת באמת ובתמים בבית שתמיד ייחלתי לעצמי להקים יום אחד . קירותיו הלבנים לא הותירו בי את הרגשת הקרירות שתמיד הורגשה בי מאז מעולם, ארונות המטבח היפים הנעימו את עיניי וריח האוכל סימם ובישם את אפי היטב .
" את מתכוונת לעמוד שם עוד הרבה ?"
קול הבוקר הצרות של דונאטו מעיר אותי מן חלומותיי , גורם לי להביט בו בשנית ולתהות איך לעזאזל הגעתי הנה אם נרדמתי קודם בחדר המדרגות של הבניין הסמוך . "אתה מתכוון לפתוח את הדלת ולתת לי ללכת ?"
אני מחזירה באותו הטון ובאותו אופי הדברים . גבותיו מתכווצות ושפתיו מחייכות חיוך שטני שלמדתי להכיר ולהבין כי אינו מבשר טובות .
" את תעני לי על השאלות שלי ?"
שואל דונאטו ומחזיר לי בשאלה על שאלה .
" לא ." אני עונה לדבריו נחרצות וצופה בשערו מתנועע עם הרוח הקרירה הנכנסת דרך חלון מטבחו הדקיק .
" אז לא ." הוא עונה בפשטות הגורמת לעצביי לבעור בי , לסתי נסגרת לה בחוזקה ועיניי רותחות מזעם אך כל שדונאטו עושה לפתע הוא להיעמד על רגליו בעוד מפתחות דלתו נותרות יתומות על שולחן האוכל . צעדיו השקטים עושים רעש לאוזניי על אף הטלוויזיה הקטנה שדולקת בפינה .
טיפוף כפות רגליו היחפות נשמע שקט יותר מדפיקות ליבי הרועמות שאני בטוחה שנשמעות למרחקים. בהרמת מבט פעוט עיניי נכלאות בעיניו השחורות המתקרבות ומבטי אינו זע מן הבחור הגדול הדוגל בשקט המזמר . בזמן ששחור העיניים עושה דרכו אליי בצעדים עמעומים אני מנסה לחשוב על תוכנית בריחה נאותה אשר לא כוללת איום, שלא כוללת פגיעה בגוף ותגרור אחריה מסע נקמה זהה לזו שמנהל ג'ייקוב כנגדי. אומנם לפני שאני מספיקה לגבש רעיון זה במוחי אני מוצאת את דמותו של דונאטו קרובה אליי מתמיד, עד כדי כך שהבל פיו מתנגש מעט במצחי וגורם לי לסמור. גמיעת רוקי נשמעת בבירור, מעידה על החשש שאופף אותי אך לא ניכר שהלחץ שבי מערער את דונאטו או גורם לו לזוז לאחור. באותו הרגע אני מחליטה לעמוד יציב, לזקוף את גבי ולהישיר מבט אל שחור העיניים הנקרה בדרכי יותר מידי בזמן האחרון אך כשאני עומדת מולו באומץ רב ומיישרת אליו מבט, אני זוכה לחקור את מראהו אשר השתנה במקצת, זיפיו הדוקרניים קוצרו להם ושערו מסודר על ראשו כתמיד במן בלורית עדינה מלאת חיים. גופי קופא לרגע וליבי מחל להאיץ כשידו הגדולה של שחור העיניים נוגעת לרגע בלתי מורגש בפניי, מלטפת את קו הלסת הדק ואת עורי החיוור בתנועה כמעט לא מורגשת, כמעט לא קיימת אך באותה נשימה משתקת וממכרת. מגעו מעביר בי צמרמורת כשהוא מטה ראשי מעלה בעדינות מייסרת ודורש ממני בלא מילים לחזור ולהסתכל באור עיניו הכהות על אף שהן כבר מסתכלות בו, חוקרות אותו ומנסות להבין את המניעים שלו בכל הסיפור הזר הזה.
" אריקה ."
קולו הגברי והעמוק מעיר אותי בשנית, גורם לי לאבד דפיקה מהירה מליבי ולשוב לחיי המציאות שלפתע לא נראית כבויה כל כך. "מה?" אני ממלמלת בשקט זעיר והפעם בחוסר ביטחון רב עיניי בורחות ממבטו המייסר ובוחרות להביט בזוג הציפורים הנשענות על אדן החלון, מחפשות מסתור מפני הגשם שמתחזק.
" הדוד דולק , לכי תעשי לך מקלחת חמה ונשב לדבר ."
קולו נשמע שוב, בטוח ולא מהסס כמו שקיוויתי שיהיה, שיתחרט וישחרר אותי לדרכי אך לא, לא כל יקבל את תשובותיו ככל הנראה. מאחר ואין לי יותר מידי אפשרויות בידי, אני בוחרת להנהן בחיוב ולשם שינוי לנצל את מה שיש לשחור העיניים להציע וכרגע זוהי מקלחת חמה שעליה אוכל רק לחלום בימים הקרובים. דונאטו מורה עם ידו הגדולה את הכיוון כשצופה בחוסר האונים שסורר בי, דבר שגורם לזיק חיוך לנקוב את שפתיו האדמדמות וגורם לי לרצות לדקור אותו בשנתו על חוסר הנעימות שניכר בגופי עכשיו. טיפוף רגליי נשמע היטב על הרצפה הקרה בעודי צועדת לכיוון החדר המיוחל, מנסה לחשוב איך הגעתי לכאן בכלל ואיך אצא מכלוב הזהב הזה אך לאחר שניות שנדמות כנצח, דונאטו עושה דרכו אל מקומו והפעם החלטתי שלא להיות כפוית טובה אלא לשבור את הדממה שמקפיאה את הזמן .
" דונאטו - "
אני ממלמלת בשקט , קולי הופך למעט צרוד ועיניו השחורות של הבחור המסתורי מביטות בי בלא רגש הניכר בהם קודם .
" תודה ."
*
אדי המים ממלאים את חלל החדרון הקטנטן , ריח השמפו מבשם את האוויר ותחושה מוזרה של רוגע נחה על עורי האדמדם .
המים השוטפים את גופי נופלים מן הדוש הגדול בעוד רגליי נהנות מהקצף הזולג משערי מטה . אני מצטערת אך לא יכולתי להתאפק ובזבזתי כמעט יותר ממחצית תכולת השמפו או לפחות מה שנותר בבקבוק העדין .
את המקלחות החמות שעשיתי בחיי , לצערי , אני יכולה לספור על כף ידיי . יכולות עיניי לתאר לכן את המרגש בעזרת ניצוצות השלווה והאושר כאשר השמפו והמרכך נשטפים מטה אל פתח הניקוז והקשרים הנוראיים בשעירי מכבר פגים להם והופכים עדינים ורכים כשהיו .
בכל הזמן הזה דונאטו לא האיץ בי , הוא לא דפק על דלת החדר בשביל לשאול מה מצבי או אפילו לזרז אותי בכדי שלא אסיים לו את המים החמים אשר בגללם דלק הדוד . לא . אני מרגישה שזאת הפעם הראשונה מאז נפגשנו בה דונאטו מחליט להניח לי לנפשי, מאפשר לי לנצל אותו ולהשתמש בדבריו למרות שלא ביקש דבר בתמורה.
אט אט אני סוגרת את זרם המים אשר גרם לעורי להאדים ולפניי להפוך לסמוקות בטרם עת .
כבר שכחתי את התחושה המוזרה הזאת בה האדים מכסים את מראת החדר ואת ההרגשה של כפות הרגליים החמות על הריצוף הקר . כל זה מזכיר לי את ילדותי בה טוני וצ'אד שוב היו חלק מחיי ואפילו הוריי היו שם , משחקים יחד איתנו ונוזפים בנו בעת הצורך . חינוכם היה טוב מתמיד אך כנראה שהרווחה אינה חשבה כך .
אני גומעת את רוקי שהצטבר כשדמעות עזות רוצות לחמוק מבין עיניי מטה . עייפתי מלבכות, עייפתי מלאסוף את אותם השברים שלא רוצים להיאחות בעצמם. אני נאנחת ברעש כעוס ומניחה למבטי לסור ממחשבות ולהירתע כאשר ערמת בגדים זרה ולא מוכרת ניצבת על שידת הכיור הלבנה . הסקרנות שבע גוברת ואיתה גם חוסר הבנה שגורם למבטי לתפוס צורה נגעלת.
מכנס טרנינג אפור וחולצה של דונאטו ?!
הצחוק עומד על קצה שפתיי בעודי מחניקה אותו , ההיפך הגמור לדמעות של קודם. לרגע הבגדים הללו מחזירים אותי שוב הביתה, שוב לארון הגדול של צ'אד שהיה די ריק מתוכן ובין רגע אני מחניק צחוק מתגלגל מהול עצב ובלית ברירה שמסווה את הרצון העז, אני מתעטפת במגבת כותנה לבנה ונעימה, לוקחת איתי את הבדים החמים ויוצאת אל מבואת חדרו של שחור העיניים. הרצפה הקפואה מקדמת את בואי ואני מתמסרת לה בהקלה שלא תחזור . מי יודע מתי אקום על מיטה רכה שוב ואתקלח במקלחת בעלת שמפו חדש ורענן ומים חמים לבטח . ככל הנראה אצטרך לנצור את הרגע הזה לתמיד .
אט אט לאחר דקות ארוכות המרגישות כנצח , אני לבושת בגדים הגורמים לי לגחך אך בו בזמן לחייך בחמימות אל הראי אשר אדיו התפזרו כמעט לחלוטין ובה מצוירת דמותי בשלמות . עיניי החומות אינן נראות לעד עייפות ולחיי נצבעו בגוון וורדרד חמוד .
שערי נוטף מים ואדים ולראשונה שוב מזה כמה ימים , הוא נטול קשרים ושמן מזוויע . לראשונה שוב ראיתי את עצמי ולא את אותה הבחורה השבורה שנגלית דרך שברי הזכוכית של המראה הישנה . מי האמין ששינוי של דקות אחדות יכול לשנות עולם שלם .
לאחר נשימה עמוקה אני סוף סוף פותחת את דלת חדרו של דונאטו ויוצאת אל עבר הסלון כשתחושת הפתעה ממלאת כל מקום בגופי. דונאטו נותר נטוע במקומו יחד עם כוס הקפה הריקה שלו אך לשם שינוי , את השולחן מילאו שלל צלחות עמוסות כל טוב . ריח החביתה החמה כבר הצליח להגיע עד לאפי ולבטני כאחד ושלל הגבינות הלבנות וריח קפה חם נוטף אדים נוסף סובב את מוחי בין רגע .
" ל-למה כל זה ?"
אני לא מצליחה לעצור את פי מלגמגם את דבריי כשהמכובה תוקפת אותי בו בעת . רגליי זזות מעצמן ומוחי טמון אי שם בין המאכלים השונים אשר יתכן ולא אכלתי מהם מעל לשבוע שלם . לסתי נסגרת לה בחוזקה ועיניי נאלמות דום כשמוחי שב לו לעבוד . יש מישהו שדואג לג'ורג' היום ? יש מישהו שנשאר איתו ושומר עליו מפני ג'ייקוב והחברים ההזויים שלו ? הוא בכלל אכל ארוחת בוקר או ערב ? לעזאזל , אסור היה לי להשתקע כאן יותר מידי זמן .
עיניי הדואגות צפות ברגש אל עבר מבטו האדיש של דונאטו אך עיניו השחורות לא זזות ושפת גופו המשדרת רוגע רק מלחיצה אותי עוד יותר .
" א-אני צריכה ללכת ."
שפתיי שוב ממלמלות את דבריי בלא רוגע הניכר בהן . בעוד מוחי רק מריץ שלל סיטואציות משונות בהן ג'ורג' יכול להיות מעורב או שטויות שעלול ג'ייקוב לעשות בזמן שאני לא שם בכדי לעמוד על המשמר מצמררות את עורי וגורמות לשערותיי לסמור בכל תוקף .
" לא , את לא ."
קובע דונאטו ומניף שוב מולי את צרור המפתחות הכבד שוב ברעש צורם . לעזאזל עם היצור הזה כבר !
עצביי מבעבעים בי בדיוק כמו הדאגה המחלחלת בכל נים ונים בגופי , הוא באמת חושב שהוא יכול להשאיר אותי כאן בעל כורחי ?!
לסתי נשחקת לה ועיניי בעורות בכל רגש אפשרי כרגע . אני מרגישה איך כפות ידיי נסגרות בלחץ לאגרופים חסרי שחר ואור , אני מרגישה איך הזיעה הקרה מתמקמת על צווארי ובמורד גבי אך בהחלטה של רגע ובנשיפת אוויר קלילה , לאט אריקה , תעשי את זה חכם !
אני מתיישבת אל מול שחור העיניים ומחליטה לעשות זאת בדרך שלו . כלומר , כמעט בדרך שלו . בזמן שעיניו מבזיקות שביב של יחס אני מרפה את גופי ומשחררת מן מחשבות הדאגה הגואות בי בכל רגע שעובר . לבטח לוקה נשאר עם ג'ורג' , הוא יודע מה לעשות איתו בזמנו הפנוי ובוודאי הוא משגיח עליו כראוי ושומר עליו מכל משמר .
דונאטו לוקח את התיישבותי מולו כתשובה חיובית ולא מחכה דקה נוספת וכבר מעמיס על צלחתי שלל מאכלים שונים המדיפים ריח ממכר מתמיד . אני לא יודעת אם בטני גואה בזעם עקב העובדה שאיני מתכוונת לאכול או שמא היא מתערבלת לה בהתרגשות כשלשם שינוי אוכל לצרוך את הכמות המספקת לה מבלי לחשוב על אחרים לשובע .
לשם שינוי יש בידי את האופציה לדאוג גם לעצמי .
האווירה עודנה מתוחה וניתן להרגיש בכל שביב נשימה קלה זעה בין שנינו . הצלחות העמוסות עומדות יתומות בזמן שעיניו שזורות בעיניי ומבטי אינו יורד מן שחור העיניים במטרה לפענח סוף כל סוף מה לעזאזל הוא רוצה ממני . ריח מתקתק עדיין מלווה אותי מהרגע בו נפקחו עיניי כאן וככל שהתקרבתי יותר ויותר אל שולחן העץ למדתי להכיר את הריח המוכר כבושם של דונאטו אשר כבש את אפי בשניות בודדות . ידידו הגדולה אוחזת לפתע במזלג הכסופה , ולאיטו , הוא מחל לאכול בשקט מופתי לאחר ששבר את קשר העין בנינו . אם היו שואלים אותי האם אי פעם אמצא את עצמי כלואה בדירה של אדם ששפך עליי כוס מים קפואה כי לא נעניתי לבקשו בעבודה שלי , קרוב לוודאי שהייתי מגחכת על הסיטואציה ועוד מוסיפה את המשפט הידוע של - זה לא יקרה בחיים . אך זהו הגורל , מפתיע ושובר את המוסכם והמצופה וכעת אני יושבת אצל שחור העיניים בעל כורחי יש לציין , בעודו אוכל את ארוחת המלכים שבישל ונותן לי לאכול מבחינה מטאפורית את הדייסה המרה שבישלתי לעצמי ברגע בו פתחתי את פי והתגריתי בג'ייקוב .
" את לא אוכלת ."
הוא מציין את המובן מאליו בסיטואציה ואני רק מתחפרת ביני ובין מושב הכיסא כמייחלת לעצמי להיעלם מכאן כמה שיותר מהר . מבטו חודר את עורי וגורם לי לגמוע רוקי במגננה ולהתיישר על הכיסא הנוח השונה בכל מובן אפשרי מן מושבי הקרונות המשופצים בביתי .
" אני לא כאן כדי לאכול דונאטו , רק תשאל את מה שרצית ותן לי ללכת ."
אני כבר מיואשת מכל דו שיח כזה או אחר על אף שאני יודעת שברגע שבו כף רגלי תדרוך שוב בדאונטאון אזדקק למיטב כוחי בכדי לשמוע את השקט הצורם שמסביב . לעזאזל . הכל בגלל ג'ייקוב אשר הטיל אימה מרה על תושבי המקום בכדי שלא יעזו להתקרב אליי .
" קודם אוכל , אחר כך כל השאר ."
קולו הצרוד קובע בדומיננטיות מנוגדת לכל רגשותיי אך למרות זאת , אני מנידה ראשי בשלילה וכל שאני מבקשת זה להוציא את תוכניתי הקטנה לפועל , וזה מה שאעשה בדיוק עכשיו .
"אני יכולה למזוג לי קצת מים? אני קצת צמאה."
אני שואלת בקול קטן, גורמת לקולי להישמע צרוד ולמבט מלא חוסר אונים למלא את פניי. מנסה לשחק את המשחק בהדרגה לא מחשידה ולוקחת מעט מן הסלט הטוב שגרם לליבי להחסיר פעימה, אגרום לו ללכת אל המטבח ואגנוב את מפתוח הבית. אני מביטה בשנית בשחור העניים שלא מגיב לדבריי ולכן אני קמה ממקומי, אוחזת את אחת מכוסות הזכוכית הריקות ששהו בשולחן ומתקדמת אל עבר הברז באכזבה. לא ציפיתי שדונאטו יתעלם מבקשתי ושאיר אותי חסרת אונים אך ברגע שאחרי טיפוף רגליים נשמע קרוב, מתקרב ומתעצם עד שגוף הגדול ניצב לצידי. לוקח את הכוס מידיי, שופך את תכולת המים שמילאתי קודם לכיור וגורם לגבותיי להתכווץ בחוסר הבנה. מה לעזאזל הוא עושה? דונאטו מתרחק ממני לרגע לאורך ומתיר אותי מבולבלת. פותח את המקרר שהיה לצידי ומוציא בקבוק מים צלול , ממלא את הכוס עד סופה, מגיש לעברי ומסתובב בשנית כדי לסגור את המקרר. ובזאת משאיר אותי חסרת מילים וללא תוכנית. גופו שוב לצידי ועיניו שמביטות בי לא משאירות לי יותר מידי ברירות.
קדימה ארי , זה עכשיו או לעולם לא !!
ברגע אחד חסר תכלית ומזל, ידיי לוקחות פיקוד, שופכות על שחור העיניים את המים הקפואים שמשאירים אותו בהלם וגונבות בלהט הרגע את צרור המפתחות הרעשן מהשולחן. תוך רגע רגליי כבר מאיצות אל עבר דלת ביתו הגדולה . קדימה , קדימה !!! ליבי הולם בי בחוזקה וכפות ידיי מזיעות בלחץ כאשר אני מכניסה לחור המנעול מפתח נוסף אשר נכשל בפתיחתו. איפה המפתח הארור הזה !?!?
קול צחוקו של דונאטו גומע את האוויר שבתוכי , לשוני נחרצת תחת שיניי והאוויר שבי הופך דליל כאשר צלו כבר מכסה את דמותי . נו, קדימה !!
" הייתה לי תחושה שאת בחורה ערמומית, חתולת רחוב."
קולו הלועג של דונאטו גורם לעורי לסמור לליבי לכאוב עוד יותר . ידיו סוגרות על צידי הדלת , מקיפות אותי ומותירות אותי חסרת אונים לחלוטין עם צרור מפתחות לא נגמר .
ידיו הגדולות , דמותו האין סופית שנוטפת מים ועיניו השחורות גורמות לי לחשוב שדונאטו הוא עוד אחד מן ההזיות הקופצות לראשי ברגעים של לחץ , לרגע יכולתי פשוט להישבע שכך זה מרגיש , שכך זה גם נשמע ונראה. אך ברגע בו הרמתי ידי אליו ונגעתי בידו הגדולה הסוגרת את נתיבי הבריחה למדתי להבין שהכל אמת , שליבי ומחשבותיי אינן מטעות אותי . לא הפעם לפחות .
"כדי לפתוח את הדלת היית זקוקה רק למפתח אחד ."
הבל פיו החם נופל על צווארי בעודו מתקדם ושובר את המרחק הצר הכלוא בין שנינו .
שערו נופל במעט על מצחו ונותן כהות לעיניו השחורות . תווי פניו הרציניות משרות אווירת אימה בעוד ידו השמאלית נופלת מן אחיזתה בדלת העץ ומתוך כיס מכנסיו היא שולפת מפתח אחד כסוף וקטנטן . לעזאזל .
רוקי נגמע בי בחוסר אוויר כשהבושם של דונאטו ממשיך לסמם את אפי וליבי דופק במהירות עזה ככל ששחור העיניים מתקדם לעברי בתוקף .
ניתן לשמוע אותן יחד , את נשמתי הרעועה והמהירה לצד מנגינתה השקטה של נשימתו . חזהו השרירי לנגד עיניי וסנטרו המגולח מבריק בחספוס עז כשלסתו נסגרת וידו מכריחה אותי להביט בעיניו המסתוריות בלא כל צל של ספק בשנית היום . " זה לא הוגן, אתה לא יכול פשוט להשאיר אותי כאן!" דבריי נפלטים מפי בלי שום כוונה, חומקים ללא רשות ומנסים להחדיר קצת היגיון במוח הערמומי של היצור הזה. הוא עושה צעד נוסף לעברי, הפעם ראשי כבר מתנגש בחזהו הספוג מים בגללי ושפתי נוגעות ומלטפות בחוסה נעלמת את אוני הקטנה.
"אני יכול הרבה דברים חתולת רחוב, גם אם זה לא הוגן או חוקי. למשל, אני יכול לקחת את הרכבת הכי ישנה בעולם ולמעוך אותה מתחת לנעל שלי." הוא לוחש באכזריות שגורמת לי לקפוא ולהתיק מבט. רכבת? עיניי לרגע נפערות והנשימה שבי נעתקת. אין מצב, הדונאט הרקוב הזה יודע על דאונטאון, נכון? זה -זה לא יכול להיות!
תחשבי אריקה, לעזאזל תחשבי! הוא רק משחק בך, דאונטאון היא אגדה, הוא מנסה להלחיץ אותך לשווא. נשמתי הופכת רועדת פחות שאני מכריחה את עצמי להירגע בכל מחיר. אין לו איך לדעת על מקום הארור הזה. הרי אם היה יודע חבריו של ג'ייקוב ואית'ן היו הורגים אותו כבר מזמן. כל הסיפור הזה לא הגיוני, הוא משחק בי. ואני לא אוהבת את המשחק הזה!
באיטיות מייסרת עולות עיניי אל עיניו, שחורות משנאה וכהות מכעס. נשימותיו עודן נופלות על פניי ומלטפות את צווארי. בתנודות עיניים בלבד המילים אינן עוד מדברות , כל שבמוחי הוא לברוח , כל שבגופי הוא לרוץ , כל שבליבי הוא הפחד .
"זה לא מעניין אותי מה אתה יכול או לא, אם לא תיתן לי ללכת אני אצעק עד שכל השכנים ידעו איזה בחור פסיכי גר להם בבניין או שאפילו אדקור אותך בסכין שתשאיר קצת יותר סימן מחורבן על הגוף שלך."
קולי השקט נשמע למחצה מאיים, הפעם באמת ובתמים אני מתכוונת לעמוד מאחוריי דבריי ולא איכנע למרותו שרודפת אותי מהיום הראשון בו הכרנו בטעות נוראית. הכעס בוער בי בחיצים אדירים מלאי כוונות ולרגע שביב של פגע נגלה בין עיניו השחורות אך לא , כמו תמיד מאז שנפגשנו , עיניו מותירות את האדישות והכעס בעתם וכל שאר רגש הנגלה לעין נמחק כלא היה .
"תאיימי על זוג חסרי שכל ופחדנים שמגיעים לי לקרסול, אריקה, אולי אז אפחד ממך קצת יותר."
נזיפתו אינה מאחרת ולסתו אשר נשחקת בזעם עצור צופה את הבאות כשידיו זורקות לעברי את המפתח לו חיכיתי זמן רב מהרגע בו נפקחו עיניי כאן .
" רצית ללכת , לא ?"
הרוק שבפי נדום ובידיי מעקצצת תחושת החופש המוזרה. למה דווקא עכשיו הוא רוצה שאלך? בגלל שאיימתי עליו? בגלל שהשתעמם ממני סוף סוף?
הרגשת דחייה מרגיזה מבעבעת בתוכי וגורמת לסומק רך להתאסף בפני. לרגע ארוך אני משכנעת את עצמי שהוא שולח אותי לדרכי רק בגלל שפחד מאיומיי ולא בגלל שיש לו מניע נוסף או סיבה מחורבנת. בזאת אני מזעיפה את מבטי לעברו, בוחנת את שחור העיניים המסתורי.
"אל תפנה אליי יותר אם אתה רוצה את הראש שלך מחובר לצוואר." אני מאיימת בקול שקט שמסתיר את התהיות שבי. אך דונאטו אינו נרתע, במקום זאת הוא נותר במקומו ויחד עם מבטו המשועשע הוא שולח אותי לדרכי.
" אל תתני לי להתחרט על זה חתולת רחוב."
*
היום הזה הולך ומבלבל אותי יותר ויותר .
כל הסיטואציות המוזרות שאירעו היום בביתו של דונאטו הרעיפו עליי כאב ראש מיותר בעודי טמונה בין מחשבותיי . רגליי עושות את דרכן אל הקרון הסגור שלי , אל המקום הפרטי שלי לו אני עוד קוראת בית . השקט מקדם את פניי יחד עם המבטים שאני מקבלת מתושבי המקום הצורבים את עורי החיוור ועיניי הריקות .
אין איש המבשר שלום , אין אדם הפוצה את פיו לעברי בזמן שחבורתו של ג'ייקוב מצחקקת עליי מן הצד . הכאב מורגש והזעזוע על השקט שבאוזניי חומק לתוך ליבי ושובר אותי מבפנים .
אבל אני יודעת שהכל חיי כאן על זמן שאול שהכל פועל תחת שיגעונותיו של ג'ייקוב והנהגתו ההזויה. אני יודעת שדבריו עתידים להשתנות!
אך למרות התקווה הזאת שהכל יסתדר, לבנתיים אני רק מרגישה שבכל דקה שעוברת אני נשברת יותר יותר.
ליבי מתכווץ כשחברותיה של אנסטסיה מפנות לי את גבם ומתעלמות מקיומי, בדיוק כמוהה ובגלל זה אני בוחרת להזדרז בצעדיי עד שהקרון המוכר שלי נגלה אי שם באופק. .
עיניי נפערות כשדלת הקרון פתוחה לרווחה ולא נעולה כתמיד. אין ריח של דם ישן נוטף מבין הקירות ונדמה כי הסדר שב על כליו , אין החדר מבולגן אלא שב לאיתנו הראשון ומנורות הקרון דולקות בגאון בלא פחד . רגליי הופכות חלשות ככל אשר הן מתקדמות אל פנים החדר . שידות המתכת הקטנות עודן עומדות בפינה והמצעים כבר הוחלפו .
לרגע באמת עוברת בי המחשבה כי ראשי משטה בי אך -
"לוקה ?!"
פי חסר מילים ועיניי נשואות באושר אל הבחור החבוש בתחבושות לבנות כמעט מכך רגל ועד ראש ובין רגע אני תופסת את גופו הרפוי לחיבוק עדין . צפיתי שאחזור לחדר בו הדם עודנו מסמל את זיכרונות היום הקדום או לפחות אשאר אל מול דלת חדרי הנעולה אך לא . הכל כאן הוא ההיפך הגמור ממה שציפיתי .
" איך אתה מרגיש ? עדיין כואב ??"
מיליון שאלות פורצות את שפתיי במלוא מובן המילה . עיניי ניצבות אל מול עיניו שוחרות השלום ותחושה של בית ממכרת סיממה כל חלק בגופי .
בזמן שג'ורג' ולורה שומרים ממני מרחק כראוי ובכלל , אנסטסיה אשר לא מוכנה להעיף בי מבט של שלום , לוקה הוא היחיד השומר כאן על שפיותי , ה-הוא היחיד שגורם לתחושת הדחייה להיעלם ולתחושת השייכות לחזור .
" אני בסדר ארי ."
הוא מצחקק תחת שפמו הדקיק ופורע בידו את שערי המסודר .
ידו הגדולה חובקת את מותניי בעודו שותל נשיקה חמה על קצה ראשי . לפחות הוא גורם לי להרגיש שייכת.
" איפה היית בלילה? המפתח שלך לא היה כאן ."
גבותיו מעט מתכווצות ותחבושותיו אשר על גופו בצבצו תחת הגופייה הנדושה שכה אהב .
" ישנתי אצל קים , המלצרית שעובדת יחד איתי ."
מלמלתי בשקר מוחלט . לא רציתי לצער את לוקה יותר ולספר לו כי שוב הסתבכתי עם הבריונים של ג'ייקוב המתנשא . לצערי ולמזלי כאחד , סיפרתי ללוקה לא מעט פעמים שאני ישנה אצל קים כשאני רוצה קצת שקט מהכל בזמן שאני בכלל יוצאת לבלות עד השעות הקטנות של הלילה .
לוקה הנהן באדיבות , שחרר מותניי מידו ונעמד באנחות כאב משונות על רגליו שעודן פצועות .
" ג'ורג' שאל עליך היום ."
הוא ממלמל בשקט ומסדר את בלורית שערו הגזוזה בזמן שמרתיח את המים בקומקום הישן .
חיוך זך ודק עולה על פניי ומיד מתגמד לו כשאני יודעת שהילד הקטן הזה שומר מרחק ממני כמו מאש בגלל מעשיי .
" הוא חיכה שתבואי ללמד אותו עוד אותיות כשלורה לא כאן ."
הוא מצחקק ובולע את האכזבה בדיוק כמוני . אני לא אוהבת את הסיטואציה הזאת כלל . אני לא אוהבת את המצב אליו הגענו כולנו ובידיעה אחת קטנה כי הכל עקב השלכות מעשיי גורמת לי להיכנע מרצון ולהבליג על כל עלבון הנזרק לעברי .
" מה איתך ? איך אתה מרגיש ? יותר טוב ?"
חיוך עצוב עולה על פניי כשאני מנסה להחליף את הנושא העגום בנושא אחר לא מוצלח כקודמו .
לוקה נאנח ומותח את שריריו כמה שיכול עד אשר הוא מתפתל בכאב בלתי נראה .
" זה יעבור ארי , אל תיקחי את זה קשה ."
לסתי נשחקת לה כשהדמעות רוצות לפרוץ את חומות האבן הגדולות שהצבתי לעצמי תחתן .
איך לא אקח את זה קשה וכמעט ראיתי איתו מת לי במו עיניי .
" זה לא יעבור לוקה ."
שלא ימכור לי שקרים בעטיפה עשירה .
שלא יגיד לי את מה שאני רוצה לשמוע רק כדי לשכך את כאביי . שום דבר לא יעבור וזה כלל לא קשור רק אליו .
"שום דבר משה לא יעבור !"
שיניי חורצות את לשוני כשרוקי נגמע בי בצער .
"תסתכל על השטויות שג'ייקוב עושה, תסתכל על החיים שהוא לוקח רק כי משעמם לו."
גל של צער מציף אותי כאשר דבריה של לורה מציפים את מחשבותיי .
" אתה בכלל שם לב למה שקורה כאן ?! "
הדמעות עומדות כבר על קני המלח המר .
" בריונים מרביצים לך ודוקרים אותך בפאקינג סכין, ג' ייקוב כבר לקח לי אח אחד ועכשיו הוא לא מפסיק לאיים על ג'ורג'. הוא שוחט בכל צעד בחיים שלי! של כולנו! הדביל הזה לא מסכים לאף אדם להסתכל עליי, שלא לחשוב על לדבר איתי בכלל. חשבתי בכלל איך זה מרגיש?!
כי לי זה גורם לי להרגיש כל כך לבד וזהו רק תחילתו של השבוע הנורא הזה .
כולם פה פחדנים!! אני חיה לצד אנשים שמכירים אותי מזה שנים, כל החוויות שלי מתחילות ומסתכמות בהם. אבל במבט שלהם, בעיניים הפקוחות שלהם, כל מה שאתה רואה זה דבר מת והדבר המת הזה משתייך אליי, לוקה !! "
רגליי נאלמות דום וליבי משווע לעצור את דפיקותיו בזמן שלוקה לא פוצה את פיו אלא רק סוגר את לסתו בכעס כאשר הוא יודע בוודאות שבאמת איתי .
" הם מביטים בי כאילו אני זרה להם .
הם מסתכלים עליי כאילו אני איזו פושעת , כאילו והרגתי מישהו."
אפילו דונטאו מסתכל עליי כאילו רצחתי את קרוב משפחתו בדם קר. אני נאנחת בשקט ובולעת את המילים .
" אני לא עשיתי כלום לאף אחד! ולהיפך אם כבר. אני דואגת לכולם, אני רק רוצה שנחייה כאן בשקט ובטוב, אבל איך אפשר לעשות את כל זה אם ברגע אחד כל האנשים שלהם אני דואגת מפנים לי את הגב ומשאירים אותי חבד בכל הסיפור הזה!"
הדמעות המרות כבר נופלות בעיניי במיוחד בראות לורה מושכת את ג'ורג' הקטן הנכנס לפני רגע לקרון חדרי . הכל כדי למנוע ממנו לומר שלום או לחבק אותי בחיבוק העלול להיות אחרון ביום מן הימים .
" את לא לבד , ארי ."
מתכופף לוקה על ברכיו לצידי הישובה על קצה מושב הקרון .
ידו חוזרת לנגב את דמעותיי המרות הגולשות על פניי וצווארי באין הבדל .
אולי כדאי שאעשה את מה שרציתי לעשות כבר מזמן .
אלך אל ג'ייקוב ולעזאזל, אנסה לעשות כל דבר בכדי שיבטל את גזירת הבידוד הנוראה אשר הטיל מעליי . אני נוזפת בי בכעס, דונאטו צדק, אפילו מול שני חסרי שכל כמו ג'ייקוב ואית'ן אני חסרת תועלת. כנראה שלנצח אהיה לבדי.
" זה גם מה שצ'אד וטוני תמיד אמרו , ותראה איפה הם היום ."
קולי הופך צרוד ומעיק ולכן אני לא מחכה שלוקה יבין את משמעות דבריי וברגע בודד אני נעמדת על רגליי ובורחת מן הקרון אשר לו קראתי בית במשך זמן רב כל כך .
הרוח מנדנדת את שערי הרטוב אנה ואנה , שורטת את עורי החיוור ומושכת בדמעותיי לאחור .
רגליי לוקחות אותי אל אחד הרציפים , מבטי האנשים שורפים את עורי בעוד נשימתי מרגישה אכולה תחת אש הזעם והצער .
אני ממשיכה לרדת בפארות במדרגות הרציף האסור, ידיי ממשיכות למחוק את הדמעות הארורות שלא נותנות מנוח ואני מתחננת בפני מוחי להפסיק לרגע דל לחושב ללא הצלחה.
איך אוכל להילחם בשני עכברי הביוב האלה, הרי אני רק ילדה קטנה, אפילו דונאטו שיחק בי כמו חיית מחמד וכלא אותי בדירתו לשעות ארוכות ואם היה רוצה, היה כולא אותי גם לימים.
רגליי עוצרות מלכת ולבסוף אני מתיישבת על מסילת רכבת הברזל לבדי .
ידיי מחבקות את גופי בזמן שאין אני מפסיקה למשוך באפי ולהביט בסביבה הדוממת .
כמה דפוק העולם הזה יכול להיות !?
כמה אנשים יכולים להיות עיוורים ?!
אני חושבת על אנסטסיה, לורה ואפילו רפאל. את כולם הכנסתי אל ביתי, כולם ישנו אצלי בלילות , הם אכלו אצלי ארוחות חמות כשלי לא היה מה לאכול וזאת התודה שאקבל ?!
הם באמת לא מבינים שיחד אנחנו כוח ?!
יחד אנחנו יכולים לסלק מכאן את החבורה הנבזית של ג'ייקוב ולחסל אותם פעם אחת ולתמיד אך על מי אני עובדת , לאף אחד כאן אין די אומץ בכדי לפעול באופן הזה .
עיניי צורבות וראשי כואב משקט .
איפה רעש הדיבורים כשצריך אותו , לעזאזל !
אין כאן שום קרונות ואף אדם מסביב , רק ציור גרפיטי המרוח על הקיר בגאון .
אני מוחקת את דמעותיי , מנסה להשתלט על הרעד שתקף את גופי ובפעם השלישית להיום מודה ביני לבין עצמי שדונאטו צדק. אני רק ילדה קטנה שהעולם בחר לא להטיב איתה. אני מנגנת במוחי את דבריו שוב ושוב, גורמת למחשבותיי שלי להלקות בי עד חורמה. אפילו זוג סתומים אני לא מצליחה להכניע, לא מצליחה לגבור על שלטונם. אז איך אגבור על עצמי אם כך?
נמאס לי לחשוב, נמאס לי להילחם, נמאס לי לנשום! עיניי ניתקות מן הקיר ועוברות אל התקרה הרחוקה שלא מזכירה את תקרת ביתו החם של דונאטו. ולרגע ארוך גופי הרועד נרגע כשאני מביטה על אחד הקרונות הישנים שהחלו להעלות אבק. צחוק מר פורץ את שפתיי בעודי מנגבת את הדמעות המלוחות. הקרון הזה נראה כאילו מישהו מחץ אותו, הוא מזכיר לי אותי עכשיו. הצחוק ממשיך לצאת מפי בחוסר שליטה, בדיוק כמו הדמעות שבעיניי אשר לא יודעות מנוח. עד לזה הרגע, בו מבטי נעצר וליבי מאבד דפיקה כשהמשפט מתנגן שוב ושוב בראשי. אני נעמדת בכישלון נחרץ על רגליי ומחברת את כל הנקודות כמו במפה מחורבנת.
דונאטו אמר שימחץ שיוכל למחוץ רכבת ישנה, דונאטו אמר שלא אוכל להתמודד עם זוג חסרי שכל פחדנים. לעזאזל !!
הרכבת הישנה עליה דיבר - זהו הקרון המחוץ שברציף האסור.
וזוג הפחדנים - אלו ג'ייקוב ואיית'ן.
דונאטו פשוט שיחק איתי בכל הזמן הזה. יצור ארור ושקרן!!
לעזאזל!!
הוא יודע, הוא ידע כל הזמן הזה.
רגליי כושלות בהליכתן וליבי דוהר באלף קמ"ש בתוך חזי.
דונאטו יודע שדאונטאון קיימת.
__________________
14.3.22
איך ? 🦋ממשיכה ב12 הצבעות ו-18 תגובות :)
יומושלם ❤