״לריאן, את מקשיבה בכלל?״ שאלה אותי יועצת בית-הספר. פיקסתי על פניה את מבטי. היא הסתכלה עלי בחזרה, מבט רציני מסתתר מאחורי משקפי הראיה שלה.
״מה?״ שאלתי, מאחר שלא הקשבתי למילה שאמרה. הייתי שקועה במחשבות ולא הבנתי לחלוטין למה זומנתי לשיחה אצלה.
״אמרתי שאני רוצה שתספרי לי מה שלומך.״ היא ביקשה שוב, מצמצמת את עיניי לעברי בתמיכה.
כל תשומת-הלב לא גרמה לי להרגיש טוב. ״בסדר.״ עניתי, מושכת את כתפיי.
היא התבוננה בי בסקירה, מחכה שאני ארחיב.
לא התכוונתי להרחיב ונוצרה איזה תחרות מבטים בנינו. מובן מאליו שניצחתי.
״שמעתי שהאזכרה של אמא שלך השבוע.״ היא העלתה את הנושא.
אז בגלל זה השיחה.
הנהנתי וישרתי אליה מבט באומץ, לא מתכוונת להראות לה שמשהו נוגע בי. נהייתי מצטיינת בזה בחודש האחרון. רק בהיתי בה, מקפיאה אותה עם עיניי הקרח שלי.
״אז רציתי לקרוא לך לשיחה לראות שהכל בסדר איתך, לראות אם את צריכה משהו.״ היא הסבירה את עצמה שוב. היו לה שפתיים דקות מרוחות בשפתון ורוד מידי, וקמטוטים לאורך כל הלחיים. לא רציתי לדבר עם אף אחד, אבל לא הבנתי למה שמישהו בכלל ירצה לפרוק אצל איזה מבוגרת אקראית.
״אני בסדר גמור.״ שכנעתי אותה. משקרת לשתינו. האמת שממש לא הייתי בסדר.
עבר חודש מאז יום ההולדת של סיוון, מאז שדין ואני התנשקנו. מאז העברתי כל דקה פנויה ביום שלי במחשבות עליו, וגם הרבה מהדקות הלא פנויות ביום שלי. מהרגע שהבנתי שאני מאוהבת בו, הבנתי שאני חייבת להתגבר על זה. ומהר. לפני שזה יהרוס אותי. אבל ההבנה של זה לא עזרה לזרז את התהליך.
כל השנים האחרונות התיימרתי להיות מסוגלת לחיות חיים שלמים בלי להתאהב. אמרתי שאני בחיים לא אתן לעצמי להיות במצב כזה פגיע. ואז מתחת לאף בלי לשים לב בכלל התאהבתי באחרון שהייתי אמורה להתאהב בו, בחבר הכי טוב שלי, שהיה חשוב מידי בשביל להרוס.
ואז הרסתי.
״לריאן?״ שאלה היועצת שוב.
מקדתי את תשומת הלב שלי בה בשנית. ״מה?״
״תנסי להתרכז. שאלתי אם החברים שלך יודעים על האזכרה?״ היא שאלה בעדינות מעושה.
נבו, בר ודין ידעו על האזכרה, מן הסתם. הם היו בכל אזכרה בשנים שעברו. אבל הם לא היו חברים שלי יותר, כבר חודש, אז זה לא שינה הרבה שהם ידעו על זה.
את השבועות האחרונים בליתי לבד. בלי הבנים, בלי אף אחד. אפילו מורן הקשיב לבקשה שלי, מצא לו מטרה אחרת. היה לי הכי טוב לבד.
״כן, בטח.״ שקרתי במצח נחושה. נהייתי טובה בזה.
״ומה עם אבא שלך? אתם קרובים?״ היא התעניינה.
אבא שלי עדיין לא חזר הביתה. אולי בלילות רק כדי לקחת בגדים, שהתחילו להתרוקן לאט לאט מהארון שלו. אני חושבת שהוא ישן במשרד שלו בעבודה, אבל לא באמת יודעת. לא ראיתי אותו מאז שהרביץ לי. לא הסכמתי לעצמי לחשוב על זה כי הייתי פשוט מתפרקת לחתיכות והייתי צריכה להחזיק את עצמי שלמה.
הייתי עמוסה סביב ליאור, אז זה עזר לי לא לחשוב. נסיתי לקרקר סביבה, לדאוג לה לכל מה שהיא רוצה ואז אולי היא לא תשים לב שהוא לא מגיע. היא שמה לב. גם ליאב שם לב. הם שאלו אותי, אבל מה הייתי אמורה לענות?
״כן, אנחנו די קרובים.״ שקרתי שוב. ״אני יכולה ללכת עכשיו?״ בקשתי. התחשק לי סיגריה ובעיקר לא להיות פה יותר.
היא הנדה בראשה לשלילה. ״יש לך הרבה חיסורים, לריאן.״ היא אמרה לי ברצינות.
״קורה.״ הפטרתי בשעמום.
״לא, לא קורה. אם תמשיכי להעדר משיעורים בכמות הזאת לא תהיה לך בגרות.״ היא הזהירה.
״בסדר.״ עניתי בגילגול עיניים. איך הם אהבו לאיים על הבגרות. הדבר האחרון בסדר העדיפויות שלי היה הבגרות כרגע.
״טוב, את יכולה ללכת.״ קמתי מיד. ״אני רואה אותך גם בשבוע הבא, אבל.״ היא הודיעה לי.
הפנתי אליה מבט. ״מה שבוע הבא?״ התפרצתי.
״לא אמרו לך? זאת פגישה שבועית מעכשיו.״ היא הבהירה והסתכלה עלי בכובד ראש.
״מה את רוצה ממני?״ שאלתי והיא נעמדה גם כן, מתנשאת הרבה מעל הגובה שלי.
״אני שואלת ׳הכל בסדר?׳ בשביל הנימוס, לריאן. אני בתפקיד הזה כבר עשרים שנה ואני יודעת טוב מאוד מתי את לא באמת בסדר. אנחנו הולכות להפגש כל שבוע, עד שאני אאמין לך.״ היא הבהירה והתחרתה איתי שוב באותה מלחמת המבטים. הפעם היא זאת שנצחה.
גלגלתי עיניים בשנאה וטרקתי את דלת החדרון שלה מאחורי גבי.
צעדתי אל המחששה בעצבים. זה הדבר האחרון שהיה חסר לי עכשיו. להצטרך לפתוח את כל הבעיות שלי בפניי איזה זרה.
ישבתי על הכסא הקבוע שלי במחששה וגלגלתי לי סיגריה. היה שיעור עכשיו בוודאות אבל לא ידעתי איזה וגם ככה יכולתי להבריז ולהגיד שהייתי בשיחה עם היועצת.
עשנתי סיגריה ושמעתי שירים באוזניות שלי. בהיתי בשמיים החורפיים של פברואר וברוח שמעיפה את עצי הברוש שמעלי לשם ולשם.
ישבתי שם דקות ארוכות, סיגריה אחרי סיגריה, כלום חולף בראשי.
הצלצול של תחילת ההפסקה נשמע וכמה רגעים מאוחר יותר נבו וחברים מהכיתה שלו נכנסו למחששה. הם הביטו בי והתלחששו כמו שכל בית הספר התחיל לעשות לאחרונה, אפילו לא מנסים להסתיר את זה. לא ידעתי על מה הם מדברים עלי. אולי על מורן, אולי על זה שהשתגעתי. כולם המשיכו ונבו עצר מולי, שפתיו זזות.
תלשתי אוזניה אחת. ״לא שמעתי כלום.״ הודעתי בחוסר חשק.
״שאלתי מה קורה?״ שאל שוב, עיניו נעוצות בי באותו הגעגוע, כרגיל.
בר ונבו הבינו שהמצב יותר מסובך ממה שנראה להם, שאולי עובר עלי משהו יותר מכעס עליהם. במשך החודש הם החלו לנסות לדבר איתי פה ושם. התחילו לנסות ליישר את ההדורים איתי ולא הפסיקו, למרות שהסברתי להם בכל פעם שזה המצב מעכשיו. אני פה והם שם. הם לא הסכימו לקבל את זה. אפילו לא כעסתי עליהם יותר, אבל זה היה צריך להיות המצב מעכשיו והבהרתי להם את זה.
אבל הם עדיין ניסו.
״בסדר.״ עניתי לנבו באטימות.
לא הבנתי למה אנשים שואלים בכלל לשלומי כל הזמן, שכל כך ברור שזה לא יעזור. זה הרגיש לי כמו מחווה כזאת אנוכית, לסמן וי על נסיתי וללכת. כאילו זה עוזר. הדבר היחידי שזה עשה זה להזכיר כמה הכל לא בסדר אף פעם.
הוא הנהן, עיניו מכווצת בעצב ואז התכופף לנשק את ראשי. ״אני פה.״ הזכיר ואז הסתובב משם.
המחווה גרמה לזכרון ישן לעלות בי.
.
שלוש שנים מוקדם יותר...
לא רציתי לצאת מהמיטה כל היום שלפני האזכרה. לא רציתי לחשוב על מה שהולך להיות מחר אז פשוט ראיתי איזה סדרה סתומה בטלוויזיה כל היום ולא הסכמתי לעצמי לישון בלילה, כדי שהיא לא תבוא לי בחלום.
בסוף נפלתי, לדעתי כבר לפנות בוקר, העיניים שלי נסגרו מעצמם ולא שמתי לב.
בבוקר אבא, שהיה עוד בתפקוד, העיר אותי והתארגנתי כמו על אוטומט.
הגעגוע לאמא שלי היה הדבר שהכי התאמנתי כדי לא להרגיש. ידעתי שאם אתן לעצמי להרגיש את זה, זה פשוט ישאר איתי, כמו פצע, לא – צלקת, כל יום, כל רגע אני אצטרך לנשום את הכאב הזה. אז הכחשתי.
כשסידרתי את שיערי, דמותו של נבו נגלתה בפתח הדלת שלי, דופק על המשקוף כדי להודיע על נוכחתו.
הסתכלתי עליו בעיניים נפוחות מחוסר שינה. ״מה?״ לא הבנתי למה הוא בא לפה ולא ישר לבית הקברות.
״באנו ללוות אותך. בר ודין בחוץ.״ הוא סיפר.
הלב שלי התחמם מהמחווה ונגשתי לחבק אותו, קברתי את ראשי בחזה שלו והוא לחץ את ידיו סביבי בחוזקה.
השתחררתי כדי לשים נעליים ואז נעמדתי מולו.
״את מוכנה?״ הוא שאל אותי כשעמדנו לצאת.
הבטתי בעיניו ברצינות והנדתי בראשי לשלילה.
״אני מבין.״ הוא לחש והחזיק את הזרוע שלי בתמיכה.
״אתה לא מבין, נבו.״ פלטתי בכעס כשכל ההכחשה נפלה, כמו שקורה בכל שנה באזכרה שלה, והכאב נשאר שם גלוי ומדמם. ״נמאס לי שכולם אומרים שהם מבינים כשכל כך ברור שהם לא.״ התפרצתי עליו. הגרון שלי צרב כשהתאמצתי לא לבכות.
״אני לא אגיד את זה יותר.״ הוא הבטיח לי. הוא רכן לנשק את הראש שלי ואז הסתכל לעיניי. ״אני פה.״ הוא הזכיר. ״זה הדבר היחיד שאני אעשה מעכשיו כל פעם שאנחנו מדברים עליה. ואת מעכשיו הולכת להגיד לי כל פעם שאת צריכה שאני אהיה שם בשבילך, לרי.״ הוא ניער אותי כדי שאסתכל עליו. הנהנתי והוא ניגב דמעה שברחה מאחת מעיניי.
״בוא נצא.״ הצעתי.
מאז בכל פעם שהייתי רוצה לדבר על אמא שלי זה היה רק עם נבו. זה בדרך ככל היה ביום ההולדת שלה, או בשלי, או כשמשהו גדול קרה ורציתי לספר לה והיא לא הייתה, או בכל פעם אחרת שלא הצלחתי להכחיש יותר. ובכל פעם שאמרתי לו שאני מתגעגעת הוא לא אמר ״אני מבין״, או ״איזה קשה זה״ או כל שטות אחרת שלא עזרה. הוא היה תמיד עושה את אותו הדבר, מנשק לי את הראש ואומר ״אני פה.״ וזהו.
.
יומיים לפני האזכרה היה יום שבת והפסקתי את ההמרחות המתמשכת שלי במיטה כשהבטן שלי התחילה לקרקר.
לא זכרתי בכלל מתי אכלתי פעם אחרונה. זה בטח לא היה סימן טוב.
הראש שלי הסתחרר כשקמתי מהמיטה בפעם הראשונה מזה אולי עשרים וארבע שעות. דדתי את דרכי אל המקרר ועקמתי את פרצופי כשראיתי שהוא ריק לחלוטין.
בטח לליאב וליאור לא היה מה לאכול בכלל בבוקר. התעצבנתי על עצמי על שאכזבתי את האחים שלי, כמו אלף פעמים אחרות בחודש האחרון, וזרקתי על עצמי איזה בגד חצי נקי כדי לצאת לחדר האוכל.
אחרי כמה דקות הליכה שנצלתי לסיגריה, נכנסתי לחלל הענק, העמוס בחברי קיבוץ. ריח של אוכל מקולקל עמד באוויר אבל אפילו זה גרם לבטן שלי לקרקר בתאבון. לקחתי שניצל וצ׳יפס בחמגשית.
״לרי.״ קול קרא כשעמדתי לצאת חזרה הביתה.
הסתובבתי להתסתכל על דור. הוא התנשא מעלי, גבוה כמו דין, והסתכל עלי במבט מרחם.
הוא בטוח כבר שמע מדין איך הכל התגלגל. הכל התגלגל בדיוק כמו שדור אמר שיתגלגל, לאבדון. ״תשמור את ה׳אמרתי לך׳ לאח שלך, בסדר?״ התפרצתי והמשכתי ללכת בדרכי.
עיקש כמו אחיו, הוא עקב אחרי. ״לא התכוונתי להגיד לך אמרתי לך.״ הוא הבהיר. ״מה איתך? לא ראיתי אותך שנים.״ הוא שאל ונשמע מתעניין בכנות.
לא העזתי להסתכל עליו כי היה דומה מידי לדין, שממנו התאמצתי כל כך לשכוח.
דין ואני לא החלפנו לא מילה ולא מבט מאז הנשיקה האחרונה ההיא. בקושי ראיתי אותו באוטובוסים גם, ושמעתי את בר ונבו אומרים שהוא אצל חן כל הזמן.
כמובן שחוסר הנוכחות שלו לא עזרה לי להתגבר עליו.
הרגשתי סתומה כל כך שלא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו, במשך כל היום. כל פעם שעצמתי עיניים, הפנים שלו היו שם.
הייתי מאוהבת בו בצורה חסרת תקווה, ואני לא מבינה אפילו איך לא הבנתי את זה עד עכשיו. זה היה הדבר הכי חזק שהרגשתי בחיים שלי ולא ידעתי אפילו איך להתחיל להתגבר על ההרגשה הזאת.
״בסדר.״ שיקרתי בתשובה לשאלתו של דור.
״את חסרה בבית.״ הוא סיפר.
הרמתי אליו מבט. הוא חייך אלי בעידוד.
זה העלה לי חיוך קטן, מזלזל. ״חן לא ממלאת את המקום שלי?״ העלתי בציניות.
״היא לגמרי בלתי נסבלת כמוך,״ דור גיחך, ״רק שחסרות לה התכונות הטובות.״ הוסיף וחייך אלי באהבה. הוא צבט את הלחי שלי בעידוד כמו שאבא שלו תמיד היה עושה לי. ״מקווה שאחי יגדל שכל בסוף.״ הוא אמר לי.
בלעתי את הרגשות שלי והוא נפרד ממני והלך לקחת אוכל.
הלכתי הביתה בתחושה רעה. לא הפסקתי לדמיין את חן במקומי, בבית של דין, במיטה שלו, במקלחת שלו אחרי סקס. התחרפנתי. הרגשתי שהיא פרצה לבית שלי.
בעיקר לא האמנתי איך נפלתי ככה.
כל כך נזהרתי, אבל בסוף קרה לי מה שהכי פחדתי שיקרה לי בחיים, מה שקרה לאבא שלי.
נתתי את הלב שלי למישהו, והוא לקח אותו והלך. השאיר אותי ככה – חיה, אבל לא באמת.