פתחתי את דלת הכניסה לבית שלי בשביל מורן. הוא היה גבוה ממני בשני ראשים בערך ונראה נאה מתמיד בסריג יפה וג׳ינס שהחמיא לו. כמה יפה מבחוץ, ככה מכוער מבפנים.
ידעתי את זה, אבל זה לא הזיז לי. אחרי כל מה שעשיתי לקורל גם ככה כבר לא ידעתי כמה טובה אני ממנו.
הוא סקר אותי עם עיניו החומות ברעב. לבשתי גופייה עבה עם מחשוף מפנק יותר ממה שאהבתי לשים בדרך כלל וג'ינס צמוד. היה לי קר ומורן הבחין בזה ומיד הוריד ממנו את הסריג שלו ועטף אותו מעלי. הגופייה שלבש חשפה את הידיים העבות משרירים שלו ואני בחנתי אותו ואז מיד הסטתי מבט במבוכה.
"למי יש יום הולדת?" תהיתי כדי להעלות נושא ואז דחפתי אותו כדי לסגור את דלת הבית מאחוריי. בקושי היינו נועלים דלתות בקיבוץ, רק לפעמים ובדרך-כלל בטעות.
״סיוון.״ מורן סקר אותי בתאבון מכף רגל ועד ראש.
סיוון הייתה שמיניסטית ושכנה שלי מהדלת ממול. לא אהבנו אחת את השנייה יותר מידי, אבל אמא שלה אהבה אותי ותמיד הייתה עוזרת לי עם ליאורי.
מורן שילב את ידו בידי ברצון, כדי למשוך אותי משם, לעבר הדלת ממול. גלגלתי את עיניי אבל הנחתי לו.
נכנסנו אל הבית של סיוון שניה וחצי אחרי.
פי נפער כי לא ציפיתי שהבית יהיה כל כך הומה באנשים ורעש, בניגוד מוחלט לרחוב השקט שלנו. כל הרהיטים נמשכו אל הקירות כדי לפנות מקום במרכז החלל לשולחן ארוך מלא באלכוהול ואוכל.
סקרתי את כל השמיניסטים והרגשתי כאילו נתקעתי בקיר כשפתאום העיניים שלי השתלבו באלה של דין. בר ונבו ישבו לידו והסתכלו עלי גם, בהלם. חשבתי שזאת מסיבה של השמיניסטים, לא הנחתי לרגע שיהיו פה. דין עצר את הנשימה שלי, עם מכופתרת משובצת אדומה ומכנס ג׳ינס קצר כאילו לא קפוא בחוץ. האף שלו היה אדמדם והנמשים שלו נעלמו קצת כמו שתמיד נעלמו בחורף.
המבטים שלנו המשיכו להצטלב ככה במבוכה עד שהבנתי לאן הם מסתכלים והשפלתי מבט אל הידיים של מורן ושלי, שעדיין היו שלובות זו בזו. נערתי את ידי ממנו במהירות אבל זה היה מאוחר מדי ועכשיו כל מי שהיה בבית פשוט התבונן בנו והתלחשש. עלינו.
מורן, שלא הבין את הרמז, הניח בפשטות את ידו הגדולה על המותן שלי כדי לחבק אותי אליו. הרגשתי קטנטנה לצידו, בכל מיני מובנים. ״סיגריה?״ הציע באוזני.
זה גרם לי להפסיק להסתכל על כל האנשים שהסתכלו עלי ולהנהן אל מורן בשקט.
יצאנו אל החצר האחורית, שבה היו כמה אנשים שיצאו לעשן, והוא התחיל לגלגל לנו סיגריה כשהטלפון שלי צלצל.
דינו- אל תבחני אותי
הסתכלתי פנימה דרך וטרינת הזכוכית, לא ראיתי כלום אבל ידעתי שהם שם. תהיתי איך לא ידעתי שהבנים יהיו פה ואז נזכרתי שיצאתי מהקבוצה שלנו בוואטספ לפני כמה ימים. השיחה האחרונה שלי עם דין מלפני ההודעה הזאת הייתה מלפני חודש.
דין שנא שאני מורן. הוא שנא את מורן. למען האמת הוא גרם לי להבטיח לו שאני לעולם לא אהיה לבד עם מורן. אבל לא חשבתי שעכשיו, אחרי הכל, יהיה לו אכפת בכלל. האמת הייתה שלבחון אותו התאים לי מאוד. סגרתי את הטלפון ונשארתי עם מורן, והתקרבתי אליו אפילו.
אנשים בחצר לא הפסיקו ללכסן לעברנו מבטים. ״כולם מסתכלים עליך כל הזמן.״ אמרתי לו במירמור וחיבקתי את עצמי כנגד הקור. לבשתי את הסריג שלו, אבל עדיין היה לי קר.
מורן ציקצק בביטול. ״הם מסתכלים עליך.״ הוא אמר ואז טחב פילטר בין שפתיו.
גילגלתי עיניים בזילזול. ״למה שהם יסתכלו עלי?״ פלטתי באי-אמון.
הוא לקח את הפילטר מפיו. ״כי את הכי יפה פה בפער.״ הוא החמיא לי בחיוך שלו, ״איך את לא יודעת את זה?״ הוא צחק עלי, העור השזוף שלו מבליט את שיניו הצחורות.
״רק אתה אומר לי את זה.״ סיפרתי לו. ודין. כשדין היה אומר את זה אז זה היה מרגש אותי.
״כולם חושבים את זה.״ הוא משך את כתפיו, ״כולם מדברים על זה.״
לא האמנתי לו. מורן היה אומר כל דבר כדי להכנס לתחתונים שלי. לא הרגשתי הכי יפה, לא הרגשתי יפה בכלל. הרגשתי בלגן אחד גדול. משכתי את שיערי השחור אחורה במתח ולקחתי את הסיגריה ממורן כשהעביר לי אותה.
״ממה את כל כך לחוצה?״ הוא שאל אותי. שמתי את הסיגריה בין שפתי והוא הצמיד קליפר דלוק אל הקצה. ״מהמבטים? שימי זין. תיהי בטוחה שכל אחת מהבנות פה הייתה רוצה להיות את עכשיו, לא משנה כמה היא מזבלת עליך מאחורי הגב.״ הוא החמיא לי אבל אני רק חשבתי כמה זה לא נכון. הייתי משלמת הון כדי לא להיות אני כרגע, אפילו רק לכמה רגעים, ולא יכולתי לדמיין שמישהי תרצה להיות בנעליים הכבדות שלי. ״שבי, תעשני סיגריה, תרגעי. החיים יפים.״ הוא אמר במנטרה ולא היה דבר שרציתי לעשות יותר מאשר להעמיד פנים שהבעיות שלי לא קיימות.
אז זרמתי איתו.
הוא נכנס להביא צ׳ייסרים והורדנו אותם. ראשון ואז שני, שלישי, חמישי. השתכרנו. נהיה לי חם, הורדתי את הסריג שלו. מורן אהב את הגופייה שלי והחמיא לי בלי הפסקה על איך שנראתי. הוא לא הפסיק לחבק אותי ממאחורה, עוקב אחרי כל הערב. הוא נישק לי את הצוואר ונתתי לו.
התעלמנו מכל הקיבוצניקים המשעממים ולאט לאט עוד ועוד אנשים זלגו החוצה כדי להיות איתנו ועשינו מלא שטויות. עשנתי ברצץ כל הערב. אפילו הרמנו לסיוון בשירים של יום-הולדת.
ככה זה היה, כל הערב. אני בחוץ, הבנים בפנים. חדרים נפרדים. מעמידים פנים שאנחנו לא מכירים, כאילו לא היינו משפחה עד לפני פחות משבועיים.
.
״אני חוזרת הביתה.״ אמרתי למורן כשהייתי כבר ממש גמורה והיה כבר לפנות בוקר. היה בית-ספר מחר אבל נראה שלאף-אחד לא היה אכפת.
״אני אלווה אותך.״ הוא הציע לי בחיוך שלו, הקבוע. נכנסנו פנימה בפעם הראשונה הערב והוא עזר לי לשים על עצמי את הסריג שלו בחזרה. הוא הלך להגיד ביי לכולם ואני לא רציתי להגיד ביי לאף אחד גם ככה.
הסתכלתי לרגע על הבנים שהיו מקובצים בפינה אחת של החדר ודברו בניהם ברצינות ואז גלגלתי עיניים הלאה מהם. הם בטוח מדברים עלינו.
מורן חזר להחזיק לי את היד כמו הדבק שהוא. הוא הספיק לפתוח את דלת הכניסה, לפני שהרגשתי את היד השנייה שלי נתפסת ונמשכת כל כך חזק שנגררתי אחורה ונתלשתי מאחיזתו של מורן.
דין עמד בנינו עכשיו ופניו ננעצו בי בכעס שכל-כך התרגלתי כבר לראות ממנו. ״אני לא מבין, את עושה לי דווקא? את לא הולכת איתו לשום מקום.״ הוא הבהיר בלי שום מקום לויכוח. העיניים היפות שלו ננעצו בי ברצינות אימתנית.
מורן נעץ בו מבט מזלזל ממאחוריו וגיחך בנבזיות. ״ומי אתה שתחליט? היא אפילו לא מדברת איתך.״ הזכיר מורן בעקיצה.
דין הסתובב אליו בכעס גועש שהכרתי על תווי פניו ודחף אותו בכוח אחורה. מורן מעד שני צעדים אל מחוץ לבית ואז חזר ובתנופה העיף אגרוף לפנים של דין. לא. לא. דין עף אחורה מהתנופה והלב שלי הלם ביחד עם המכה.
״מורן!״ צרחתי בכעס. דין הניח יד על העין שלו בנידוד.
״זה על שנה שעברה.״ הבהיר מורן וחייך אליו באיום, מנופף את היד שאיתה הניף את האגרוף בשחרור. אין סיכוי שזה קורה עכשיו.
הלכתי לדין ונסיתי להזיז את היד שלו כדי לראות את העין שלו. כולי רעדתי ורק רציתי לראות שהוא בסדר. אבל המגע שלו היה מהיר כשהזיז אותי הצידה בגסות, כדי להתנפל על מורן. הם שניהם היו באותו הגובה בערך אבל מורן היה גדול ומפחיד בהרבה ונראה משוגע מרוב כעס, אותו החיוך הקבוע על פניו אבל הפעם בצורה נוראית. הם התקוטטו דקה קצרה, מנסים לחנוק אחד את האחר. דין נראה חסר-שליטה בכעס שלו, כאילו הוא לא רואה משהו מלבד שחור בעיניים שלו והוא הספיק להחזיר למורן אגרוף בלסת לפני שאפיק ונבו התערבו ומשכו כל אחד מהם לצד אחר.
עמדתי בניהם בהלם ולא עכלתי ממש את מה שקרה. היה מתח בין מורן לדין מאז שהוא שדין הנחית פנס בעין של מורן, אבל לא צפיתי שזה יתפוצץ ככה.
לא ידעתי למי מהם לפנות ופשוט עמדתי, כל אחד מהם מתפרע בצד אחר שלי. הסתכלתי על דין שצעק קללות על נבו, שהחזיק אותו צמוד לקיר. המכופרת המשובצת שלו מושלת על זרועו ועיניו היפות פראיות.
ידעתי תמיד שהוא אהב להגן עלי והיה לו קשה לשלוט על עצמו כשהיה בסביבתי, אבל לא חשבתי שזה יהיה ככה עדיין. חשבתי שהוא שנא אותי. מה אכפת לו בכלל עם מי אני הולכת ולאן?
התעצבנתי עליו על זה שהוא כל כך מבלבל.
ממורן לא היה לי אכפת וגם ככה אפילו הקצה של הזרת שלו לא הייתה נכנסת לבית שלי, בשונה ממה שהוא חשב. אז פשוט יצאתי משם בלי אף-אחד מהם וחציתי את הרחוב אל הבית שלי.
נכנסתי בשקט, מורידה את המגפיים שלי בכניסה. השעה הייתה מאוחרת וידעתי שאפילו אבא שלי כבר ישן. ואז נזכרתי שהוא כבר לא ישן בבית. קוויתי שהוא באמת ישן ולא מסובך בצרות, איפה שלא יהיה.
הכל היה מסובך. שפשפתי את העיניים שלי בעייפות בדרכי במסדרון.
נכנסתי לחדר ועיניי מצאו שם את ליאב וליאור, רדומים במיטה שלי. זה גרם לי לחיוך כנה, למרות כל הערב המבולגן שעברתי ולמרות כל הבלגן שאני הייתי.
לא האמנתי שדין עשה את זה. נסיתי שלא להתרכז בלמצוא משמעות לזה.
הייתי שיכורה בדיוק במידה הנכונה והראש שלי התנדנד כשציחצחתי שיניים. לא ידעתי מה לעשות עם הסריג של מורן שעדיין לבשתי וזרקתי אותו לכביסה פשוט.
פתחתי את דלת השירותים והלב שלי קפץ כשדין נגלה בדיוק מחוץ לדלת. פיזית קפצתי במקום בבהלה ונפלטה לי צרחה קטנה.
חיוך משועשע קטנטן הפציע על שפתיו הפצועות ונעלם באותה המהירות שהופיע.
״מה אתה עושה פה?״ התפרצתי. ידעתי שהדלת פתוחה, אבל זה לא אומר שהוא אמור להכנס.
עקפתי אותו כדי ללכת לחדר של ליאב. הוא עקב אחרי וסגר את הדלת אחריו בשקט. ההימצאות שלו בבית שלי הזכירה לי הרבה תחושות שהעדפתי לשכוח, זכרונות טובים שעכשיו רק הזכירו לי את כל מה שכבר אין לנו. החדר היה חשוך חוץ ממנורת לילה אחת ודין נראה כובש כמו תמיד, עם פרצוף רציני ופנס מתגבש סביב העין.
לא האמנתי שאחרי הכל הוא חטף פנס בשבילי. התקרבתי אליו בדחף ושלחתי יד עדינה לגעת סביב העין שלו. הוא תפס את כף היד שלי כשהייתה על פניו ונעץ מבט עדין בעיניי, לא משחרר את היד שלי.
נוצר בנינו קשר עין שאף אחד לא העיז לשבור. ״אני כועס עליך.״ הוא לחש לי והסתכל עלי בצורך שאני אקשיב לו.
״אני יודעת.״ לחשתי בחזרה והרגשתי שאני רק רוצה להקרב אליו. לא היה לי אכפת מה הוא עשה לי באותו הרגע, ומכל מה שעברתי כדי להתרחק ממנו. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיינו לבד מזה כל כך הרבה זמן והיינו בבית שלי והייתי רגילה לתחושה של להיות איתו פה. התגעגעתי אליו כל כך ורק רציתי להתקרב.
לא שמתי לב שנצמדתי אליו בכלל אבל השפתיים שלי היו על שלו פתאום. חשבתי שהוא יעיף אותי ממנו בשניה שהבנתי מה עשיתי, אבל הוא תפס בפניי בנואשות והעמיק את הנשיקה. עכשיו כל הגוף שלי בער. טעמתי דם אבל לא היה לי אכפת. הנחתי את הידיים שלי על חזהו, נקברת לתוכו ונשענת לתוך שפתיו. השפתיים שלו היו כל כך מוכרות, עבות ומושלמות והרגשתי כמו מכורה שנופלת שוב פעם לסם האהוב עליה, לא מסוגלת להתרחק מהשפתיים שלו. גם הוא. הרגשתי שהוא מתביע עלי בעלות. הוא נישק אותי בנואשות, כאילו הוא מפחד לעזוב אותי.
לבסוף כשלא הייתה ברירה, הוא ניתק ממני בעדינות וחזר להביט בעיניי. בלעתי רוק ועיניי היו פעורות, כולי הייתי מבוהלת ממה שעשינו והוא הביט בי במבט חסר-שליטה כמעט כמו שאני הרגשתי.
מה זה היה?
״אני כועס עליך.״ הוא אמר שוב. ״תפסיקי להתנהג ככה, זאת לא את.״ הוא לחש לי בבקשה ועיניו ננעצו בי בנואשות. ידעתי שהוא מדבר על מורן והבלגן עכשיו, וקורל והבלגן בעין-מור. זה היה מה שניפץ את הכל ביני לבין בר ונבו, אבל זה לא היה מה שהרס את דין ואותי. אנחנו היינו אלה שהרסנו את עצמנו. הוא.
פתאום נזכרתי בזה ממש. איך שהוא בגד בי. גם עכשיו, הוא עדיין עם חן והוא נותן לי לנשק אותו.
אני לא מבינה אותו. הוא לא צריך להיות פה. הוא אמור להיות איתה, לחטוף פנס בעין בשבילה ולתת לה לנשק אותו. אבל הוא שוב פעם מנצל אותי בזמן שהיא לא פה.
משכתי את עצמי ממנו ושלבתי את ידי מול חזה, נועצת בו מבט באתגר. ״אולי זאת כן מי שאני עכשיו.״ הכרזתי, מרגישה את הכאב מסתנן אלי בחזרה דרך עפיפות האלכוהול. ״אתה פגעת בי.״ אמרתי לו בכנות.
״אני יודע.״ הוא פלט בכבדות.
״למה עשית לי את זה?״ שאלתי והרגשתי נואשת. הדמעות שוב התחילו לזלוג. לא האמנתי שזה דין. שדווקא עם דין מכל העולם נגררתי למערכת יחסים כל- כך מבולגנת.
הוא הסתכל עלי במבט נואש כמו שאני הרגשתי. ״את תביני כשתתאהבי.״ הוא אמר לי בקול צרוד ולא הוריד ממני את העיניים.
נזכרתי שהוא אוהב אותה בכלל. כל המוח שלי הסתובב בנסיון למצוא היגיון ונכשל. העיניים שלי נמלאו בדמעות. הוא התעלל בי. פעם חם פעם קר. שפשפתי את העיניים שלי בהיסטריה ודחפתי את דין כשהוא שלח אלי יד. ״בשביל מה באת, דין?״ לחשתי בכאב.
״רק רציתי לוודא שאת הגעת.״ הוא אמר ולא הסיר ממני את אותו המבט הנואש. הוא הסתובב והלך משם באותה הנשימה.
נשארתי בחדר הריק של ליאב והכל כאב לי.
הוא אמר שאני אבין כשאני אהיה מאוהבת אבל הרגשתי שכבר הבנתי. אם הייתי יכולה להיות עם דין שוב, הייתי עושה הכל, מצידי הייתי שורפת שדות שלמים כדי לוודא שזה יקרה. וזה מה שהוא עשה – בשבילה.
ואז הבנתי את זה. זה נהיה בלתי ניתן להכחשה יותר, בלתי ניתן להתעלמות. ענק, מוטמע מתחת לכל רגש שאי- פעם הרגשתי. לא יכולתי להכחיש יותר שהייתי מאוהבת לחלוטין בדין.
.
לריאן joined the group chat.
פרק אחרון לשבוע הקרוב🤯 לפחות קיבלתן פרק טוב. מאחלת לכן שבוע נפלא. אני לא אהיה זמינה בטלפון, אבל אענה להכל כשאחזור.
אשמח אם תוסיפו את הסיפור לרשימות הקריאה שלכן ותשתפו עם חברות פה, כדי שנוכל לצמוח ולהגיע לעוד אנשים🤍
עוד משהו שרציתי לדבר איתכן עליו.
לאחרונה נתקלתי בתופעה שבנות פותחות פרופילים מזוייפים כי להצביע, כדי שיהיה פרק מהר יותר.
מצאתי קוראת אחת שעשתה את זה; אותה הקוראת גם הגיבה באובססיביות ונסתה להעתיק את הסיפור שלי, כך שכנראה יש לה בעיות חמורות עם עצמה באופן כללי, והיא נחסמה.
אבל החלטתי לשתף אותכן בהרגשה הכללית שלי.
אני רוצה להגיד לכן שאני לא אשאיר אותכן באוויר. אין צורך שתשתגעו ותחפרו ותפתחו פרופילים – אני מבטיחה לכן שאם יקח יותר מידי זמן להגיע למטרה, אני אעלה פרק.
אבל בנתיים, אני מעלה פרקים באמת בקצב מסחרר (ומי שאומרת שלא, שתלך לקרוא סיפור אחר ותראה את המצב).
המטרות הן נטו כדי שאני אקבל איזשהי תמורה על העבודה הקשה שלי פה, כי זה גורם לזה שאותן הקוראות ״הבלתי נראות״ מצביעות גם.
רובכן מדהימות ומגיבות לי בצורה מכבדת ויפה, ואתן הסיבה שאני נשארת פה.
אבל יש גם בנות שלא מצביעות. ויש גם בנות שמגיבות בצורה לא מכבדת ולמען האמת, חצופה. ניתן לבקש להמשיך גם בצורה מכבדת, בלי לגרום לי להרגיש כאילו אני בדד-ליין.
כי אני לא בדד-ליין. זה הסיפור שלי, אני כותבת בשביל עצמי. אתן הקוראות ואני מפרסמת בשבילכן, ואני מעריכה ואוהבת, אבל בסופו של דבר מגיעה לי גם איזשהי תמורה ממכן על הסיפור, והתמורה הזאת היא בצורה של הצבעות ותגובות מכבדות, אז אני צריכה שתבינו למה קיימות המטרות האלה.
ובנימה זאת, יש לכן שבוע שלם, אז 190 הצבעות?♥️
שבת שלום, נפגש בשבוע הבא.