באותו אחר-הצהריים ישבנו בזולה כמו בכל יום. הכל היה רגיל אבל לי הכל הרגיש שונה. נמנעתי מלהביט על דין בכל מחיר ונסיתי להעמיד פנים שהוא פשוט לא נמצא פה. זה כמעט עבד כי הוא היה שקט מתמיד ובקושי הוציא מילה.
עשנתי כמו קטר כל היום ולמרות שבר ניסה לדחוף לי אוכל, לא הייתי רעבה. ברגע שדין הלך לענות לשיחת טלפון בצד, הבנים פתחו את הנושא כאילו חיכו להזדמנות כל היום.
"אני לא מאמין שהם חזרו. ידעתי שהם מדברים אבל בחיים לא חשבתי שזה באמת יקרה." נבו העלה בקול חלוש והצמיד את הסיגריה שלו לשפתיו.
"זה הזוי, אחי. לא מאמין שהוא חזר אליה אחרי הפרידה הקודמת. עזוב, לא מאמין שהיא חזרה אליו." בר פלט, מנענע בראשו.
"הוא אמר שהוא הפסיק לאהוב אותה, אז," הזכיר נבו.
"והיא שנאה אותו אחרי שהוא נפרד ממנה. לא יכלה להיות איתו באותו חדר. מה לעזאזל השתנה," בר תהה. שניהם נשמעו כמו שתי רכלניות. לא רציתי להתערב בשיחה מחשש שישמעו משהו על קולי, אבל הקשבתי להם בשקיקה.
"למה אתם לא מדברים איתו על זה?" עדן התערבה בלי להבין, "הוא חבר שלכם." הזכירה.
"אין, את לא מכירה אותו בקטעים האלה. כמו כספת, לא מוציא מילה." בר סיפר לה.
היא הנהנה בהבנה. "ולריאן, מה את אומרת?" שאלה אותי עדן והסתכלה עלי כאילו היא יודעת משהו שהיא לא אמורה לדעת.
משכתי כתפיים באדישות מעושה. היא צמצמה עיניים לעברי בפיקפוק ואני פערתי עליה עיניים באיום, לא אהבתי את העיניים שלה עלי. היא גילגלה עיניים בשעשוע.
כשדין סיים את שיחת הטלפון וחזר, היה שקט בזולה בצורה חשודה והוא הסתכל עלינו בכיווץ גבות. נבו, שניסה להעלות נושא שיחה במהירות פלט- "קוסקוס!" בצעקה, "יש היום קוסקוס," הסביר את עצמו וקם במבוכה, מעביר ידיים על ברכיו, "בואו נלך."
"חלק, אחי. חלק." לחש בר לנבו בעקיצה.
כיביתי את הסיגריה שלי וארגנתי את כל דבריי בתיק כשכולם התחילו להתקדם. עדן נשארה אחריהם והסתכלה עלי כיודעת דבר. "מה נפלת עלי?" פלטתי בלחץ.
היא יצאה עם נבו כבר יותר משנה וזאת הייתה הפעם הראשונה שבה הרהרתי בה כישות נפרדת ממנו, ולא סתם איזה טפיל. היה לה שיער חום שגזרה לקארה לאחרונה, עיניים חומות גדולות ושפתיים עבות. היה לה יופי של הבת של השכן.
הבנים התקדמו ואנחנו התחלנו ללכת אחריהם במרחק- מה. נבו הסתובב לראות איפה אנחנו ונראה מרוצה למצוא אותי מתקשרת איתה לשם שינוי, הוא חייך אלי בתודה אבל אני רק רציתי לחתוך את השיחה הזאת כמה שיותר מהר.
"תעשי לי טובה, אני לא סתומה כמוהם." היא אמרה.
נסיתי להיראות אדישה לדבריה אבל הלב שלי דפק במהירות. "אין לי שום מושג על מה את מדברת."
"את ודין." אמרה כאילו זה מסביר משהו.
"דין ואני מה?" התעצבנתי על כל הרמיזות שלה.
"את מאוהבת בו לחלוטין."
הסתכלתי עליה בהרמת גבות לרגע ואז פשוט התפוצצתי מצחוק. אני - מאוהבת?! "אין לך מושג על מה את מדברת." גיחכתי ועצרתי אחריה ליד דלת הכניסה לחדר-האוכל.
"נראה לי דווקא זאת את שאין לה מושג." היא חייכה אלי ברחמים ואז הסתובבה ומיהרה אחרי הבנים.
נשארתי שם לרגע לחשוב על סיבה שהיא תגיד לי את זה. למה היא הסיקה את זה מהצד? רציתי לשאול אותה, אבל לא רציתי שתשאל אותי דברים בתמורה. לקחתי צעד לתוך החדר והתהלכתי בעצבים אחריהם. היא לא מכירה אותי בכלל. מי היא שתחליט מה אני מרגישה ומה לא?
הלכתי לקחת לי אוכל, ובזמן שמיינתי חתיכות מלפפון לצלחת שלי, הרגשתי חום ממאחורי. חדר-האוכל היה עמוס אבל גם בלי להסתכל ידעתי שזה דין. "אנחנו צריכים לדבר." הוא אמר בחשאי.
לא פרגנתי לו במבט. "חשבתי שהבהרתי את עצמי בצהריים." אמרתי בלי מקום לספק והתחלתי ללכת משם אל השולחן.
הוא עקב אחרי. "הבהרת, ועל זה אנחנו צריכים לדבר. הבנים שואלים למה אנחנו לא מדברים." הוא סיפר, קולו אטום.
הם שאלו גם אותי אבל נפנפתי אותם. העפתי מבט אל הבנים שהיו בתור לחזה-עוף ואז התיישבתי בשולחן ריק. דין התיישב מולי וכל גופי חטף זעזוע כשהסתכלתי על הפרצוף היפה שלו. הוא שם את המגש שלו וזרק את התיק בצד ואז שב להביט בי, ואני מיד השפלתי מבט לצלחת. "שישאלו." עניתי על מה שאמר. לא הייתי מסוגלת להסתכל עליו בלי לחשוב עליו נוגע בי. כמעט הרגשתי את הידיים שלו בכל פעם שראיתי את הפנים שלו.
"את רוצה שהם ידעו מה עשינו?" הוא הזכיר בקול עצור ועצבני.
חשבתי על הרעיון שבר ונבו ידעו מה עשיתי עם דין ומיד הנדתי בראשי באימה.
"יופי. הבנתי שאת לא רוצה אותי בחיים שלך, ואני לא הולך להכריח אותך. אבל מצידי תעמידי פנים, כי אין שום דרך שקרית למכור את הריב הזה לבנים." הוא החליט.
"להעמיד פנים? איך אני אמורה להעמיד פנים?" סיננתי לעברו בשנאה. זה נשמע כאילו הוא ניסה שאני אחזיר אותו לחיי, בלי לשים לב העמדת הפנים תהפוך לאמת. ולזה לא היה סיכוי. נתתי למעט מאוד אנשים לחצות את חומות ההגנה שלי ואם הם פגעו בי לא היה מצב שהייתי עושה את אותה הטעות פעמיים.
"כמו שהעמדנו פנים עד עכשיו, רק הפוך. במקום להסתיר את זה שאנחנו מדברים, נסתיר את זה שאנחנו לא." הוא הסביר והסתכל עלי במבט שטוף בזעם. "גם ככה כל-כך לא אכפת לך שנראה לי שזה יהיה לך קלי קלות." הוא אמר כנגעל.
עצבן אותי שהוא הופך אותי לאשמה בכל הסיפור, אחרי שזה היה הוא שהרס את הכל. "קלי קלות!" הסכמתי והבטתי בו בשנאה. קוויתי שהצלחתי להעמיד פנים שזו באמת שנאה, כשבעצם עדין חשבתי עליו בלי הפסקה.
"ובשביל מה שזה שווה, " הוא דיבר מהר כשהשאר התחילו לעשות את דרכם אל השולחן, "אני מצטער על איך שהדברים יצאו. אבל אני בחיים לא הייתי שולף אותך ככה מהחיים שלי, כאילו כלום, לא משנה מה את היית עושה. וזה רק מראה כמה לא מגיע לך שאני אהיה בחיים שלך."
הדקתי את לסתותיי ובלעתי רוק כי לא היה לי איך לענות לו. גלי צער התנפצו בגופי. הבנים ועדן התיישבו מסביב לשולחן ודברו בניהם בזמן ששנינו נכשלנו לחלוטין בתוכנית העמדת הפנים ורק ישבנו בשתיקה.
.
בערב השתדלתי להעסיק את עצמי כדי לא לתת למחשבות מקום. ליאור ואני שטפנו את הרצפה של הבית והלכנו לעשות קניות במרכול. אחרי זה קיפלתי כביסות ונכנסתי למיטה רק כשהייתי ממש מרוסקת מעייפות. הסתכלתי על ליאור הישנה לידי. חשבתי על זה שבעולם מושלם הייתי הולכת לישון עכשיו מחובקת עם דין. ישנתי עם ליאור מחובקת במקום ומצאתי בזה נחמה.
התעוררתי לפנות-בוקר כשרוח פרצים נכנסה דרך החלון הפתוח למחצה. הסטתי אותו לכדי טריקה ואז חזרתי למקומי החמים מתחת לפוך. עצמתי עיניי ונסיתי לתת לשינה לשטוף אותי שוב אבל המחשבות השאירו אותי ערה.
לא הצלחתי להפסיק לחשוב על החיים בלי דין ודמעות עיקצצו בעיניי. לא הכרתי את עצמי בלעדיו. עמוק בפנים כשאמרתי לו שאני רוצה שיצא מחיי חשבתי שזאת לא באמת אופציה, שהוא לא יתן לי, ופתאום הבנתי שיכול להיות שכן.
התעצבנתי עליו בשנית. לא הבנתי איך הוא הופך את זה עלי, כאילו אני עשיתי משהו רע! הוא בגד בי, ולא אכפת לי שזה היה רק סקס - אני סמכתי עליו ונתתי לו להכנס מבעד לכל חומות ההגנה שלי, והוא לא שמר עלי. הוא פגע בי.
פתאום התחלתי לבכות ממש, נושכת את שפתיי כדי לא להעיר את ליאור.
הרגשתי כאילו נכשלתי בתוכנית שלי. הרגשתי כמו כל הסתומים האלה, מדממי החזה, שנתנו למישהו אחר את האופציה להכנס ולהשאיר אותם בלי כלום. ואז הבנתי שאין באמת שום הבדל ממשי בניהם לביני. אמרנו שזה רק סקס אבל זה לא שינה מה אמרנו שזה, כי לאט לאט דין הפך לדבר שהייתי מתעוררת בשבילו בבוקר. הוא היה בן-האדם הכי קרוב אלי, שאהבתי הכי בעולם. ועדיין חשבתי שעדן טעתה, שלא התאהבתי בו, אבל זה לא שינה, כי אהבתי אותו. הוא היה כמו משפחה בשבילי. ובגלל זה הרגשתי שוב את הרגש הזה, שהכרתי הרבה יותר מידי מקרוב. הרגשתי אובדן.
הרגשתי בהתקף היסטריה, כל הכרית שלי רטובה מדמעות.
הבטחתי לעצמי שאני הולכת לוודא שמעכשיו אני לא ארגיש ככה שוב יותר. אף-פעם.
.
בשעה טובה, סיימנו את הפרק הענק שחולק לשלושה חלקים קטנים!
בנוסף נראה לי שאחד הדברים האהובים עלי זה לתת שמות מטופשים לפרקים כבדים. זה תחביב.
מה שלומכן? מה אתן אומרות?
אשמח אם תצביעו ותגיבו! תכתבו לי מה דעתכן הכנה!
140 הצבעות לפרק הבא🤍