השמיים הקודרים אינם מפסיקים להוריד טיפות גשם קטנטנות המתנפצות סביב בשיטפון עז .
הקור מקפיא העצמות חודר אל הקרון הכתמתם שאת צבעו איבד לחלוקה המאוסה ואור המנורות שבו הולך ונעלם בקצב מייגע כשהחשמל חוזר לחיים פעם אחר פעם .
שפתיי ממלמלות שלל שירים ישרים עוד מהימים בהם אני , טוני וצ'אד גרנו עם ההורים . אני נאנחת במקצת . השירים המוכרים המתגלגלים על לשוני מזכירים לי את החופשות בבית הקיץ שבצפון המדינה ואת הרגעים בהם היינו יושבים כולנו על חול הים הזהוב וטומנים בחול שלל חפצים ועליהם בנינו ארמונות זהובים מקושטי צדפים ואבנים אשר נראו לנו יקרים מפז .
פעם לא ידעתי להעריך מספיק אבל היום אני מעריכה הכל . אפילו את בקבוק הפלסטיק שנשאר יתום לאחר שהשתייה נגמרת בו , כיום הוא משמש כלי אחסון של חפצים שונים או כלי למלא בו את מי הברז הנוטפים מן הצינור הקרוע . זה מדהים ועצוב שאנו לומדים להעריך דברים רק לאחר שהם נלקחים מאיתנו .
אוויר קריר חודר את אפי וצמרמורת קור עזה מטפסת במורד גבי .
ג'ורג' ישן בקרון הסמוך ורגליי מושטות קדימה כשגבי שעון על צד קיר הקרון המתכתי .
אני מביטה במעילו של טוני אשר על רגליי , הרקע שבו הולך ונפרם ואני יודעת שאם אשאיר אותו ככה לא יישאר לו יותר מידי זמן עד שיהפוך לחסר תועלת ולכן בעזרת חוט ומחט מתכת שהתעקמה לה מזמן אני מנסה לתפור חתיכת בד אדומה שמצאתי בקופסאת מתכת ישנה בכדי לכפות על מה שנפרם ונקרע .
הרוח הקרה דופקת על החלונות הרעועים עד שממש ניתן לשמוע את שריקותיה הדקות דרך חריצי החלונות השבורים .
תפר אחד ארוך וגדול בצד ימין ותפר נוסף קטן יותר בצד שמאל וחוזר חלילה .
שפתיי שבות למלמל את שירי הקיץ השמחים כשידיי עסוקות במלאכת התפירה . הבד האדום לא מתאים בצבעו למעיל השחור אך החתיכה הזאת היא כל מה שנותר בקופסא הישנה שהחלה לעלות אבק .
צריך לנקות שוב את הקרונות , ואולי לקנות עוד דבק בכדי לאטום את החורים השונים שבחלונות .
השעון התלוי בכישלון עקמומי על קיר המתכת מבשר את שחיכיתי לו ובו בזמן נמנעתי ממנו בכל תוקף .
הקרב של לוקה יחל בעוד פחות מעשר דקות ואני מרגישה בגופי הופכך לדרוך ומוכן לרגע בו אצפה בלוקה מדמם ונאנק מכאב בזירת הקרב האכזרית .
דנובן , היריב מולו הוא עתיד להתחרות , לא עומד לרחם עליו כלל , ולכל הרוחות , לא נדמה לי שלוקה יוותר או יחשוב על כך אפילו ברגע שבו השופט ישרוק לתחילת סבב לחימה נוסף .
המולת האנשים הנאספים סביב נשמעת בקול תרועה בעודי מתחננת שהרעש לא יעיר את ג'ורג' הישן בכדי שאוכל להשאירו בקרון הנעול וללכת לקרבו של לוקה בלי דאגות .
חיוך דק פורץ את שפתיי כשהתפר החדש נראה לא כל כך גרוע כמו שציפיתי שיהיה . צבע המשי האדום התאים במקצת למעיל השחרחר ויחד עם כפפותיה האדומות של לורה , נדמה לי שאוכל לגרום לכל המראה הזה להיראות מוזר הרבה פחות .
ידיי מניחות את המעיל המתוקן על כיסא הפלסטיק שנח לו בצד הקרון הכתמתם המחומם בעזרת גנרטור ישן ורגליי צועדות אל עבר המטבחון הקטן השורר בקצה החדרון .
אוויר חומק מראותיי באנחה יתרה כשקופסאת כדורי ההרגעה ניצבת אל מול עיניי . הבטחתי ללוקה שאשאר רגועה וכך אעשה . אני מחזיקה בכדור הנדוש שלמדתי להכיר מקרוב ובהחלטה מהירה אני מניחה אותו על לשוני ובולעת בלא מים . נותנת לגרון להרגיש בו יורד מטה ומטה גם אם נדמה כי הוא שורט את גופי באימה .
ראשי מוטה לאחור , אוויר נפלט הפעם מאפי באיטיות משוועת לצד תשואות ומחיאות כפיים רועשות המבשרות את עתידו של הקרב להתחיל .
שיערי האסוף זנב סוס מתפזר על גבי בנוחות לאחר שנפרד מן הגומייה המחניקה בעודי גומעת את רוקי בשלווה מוזרה מהולת כאב . לוקה הולך להרוג אותי . זה הולך להיות מהנה .
לרגליי נצמד לו מכנס הטרנינג השחור וחולצה ארוכת שרוולים כחלחלה של אנסטסיה לבושה על גופי מאחר והתחבושת הלבנה כבר שוחררה ממני וכעת ניתן לומר שאני כמעט חופשיה לגמרי למעט כאבים חדים הולכים ונשנים .
לאחר שאני מוודאת שדלת הקרון של הילדון הקטן אכן נעולה , אני עושה את הדרך עמוסת האנשים אל הזירה הגדולה בחשש מלא .
עיניי סורקות כל פינה ופינה וכשראשי מכוסה בכובע צמר אפור בעל חור עש דקיק , אני משתדלת להשאיר את מבטי שקוע מטה בעודי נבלעת בין האנשים השונים .
לוקה ממש לא צריך לדעת שאני כאן , מפרה את דבריו בגלוי במיוחד כשהחששות גואים בי בכל צעד וליבי מתקתק כמו שעון חול , במרץ ובלי הרף על אף הכדור שלקחתי לפני רגעים אחדים . אני יודעת שאני יכולה לעבור את השעות הבאות מבלי לאבד את עצמי ולהזות שוב את טוני אך השאלה היחידה היא האם הגוף שלי יהיה זה שמסוגל באמת ובתמים לעמוד בכל הלחץ שמסביב .
לעזאזל .
ידיי הרועדות מתכנסות סביב גופי בחיבוק חמים ובקצה השרוולים כפות ידיי מחפשות נחמה ומתחבאות בתוכם .
הרעש האדיר צורם באוזניים ולא ניתן להתעלם מן שלל ההימורים הכבדים הרצים מפה לאוזן , מי ינצח בקרב ומי יפסיד , מי יחיה ומי ימות , מי יזכה לעוד יום על האדמה הזאת ומי ישכב בחדר הטיפולים של דוקטור רפאל וישאיר אצלו חוב עתיק יומין שלא יוכל לשלם .
בקצה מבואת דאונטאון , שלל ילדים ובני נוער גורפים את מי הגשם אל תעלות הניקוז מאחר והמים הגיעו עד כניסת המדרגות ולאחריהן ובעוד הרוח מנדנדת את מנורות הכניסה הגדולות הנישאות מעל ראשי וכשריח הניקוטין המוכר מסמם את אפי ומקבל אותי בסבר פנים , אני מתקדמת אל בימת הזירה .
נדחקת בין האנשים ומשפילה את מבטי מטה ככל שאני מתקרבת עוד יותר . אני צופה ברגליי ההמון הנדחס בפה פעור כשאין די מקום לזוז ולמרות זאת , חיוך צדדי עולה על פניי כשאני מצליחה להאזין לצמד האחים העומדים אי שם בקצה הזירה ומתכננים את מה שיקרה ביום שאחרי .
" תגיד ... ז-זה לא הכובע שלך ?"
קולה של לורה קוטע את נשימתי כששאלה נשמעת באוזניי .אסור ללוקה לגלות שאני כאן , לכל הרוחות זה פשוט אסור !!! . כפו ידיי מתכווצות עוד יותר בחולצה הכחולה ורגליי מנסות לקחת את גופי הרחק מן זוג האחים ,
אך כשקולו של לוקה נשמע כצעקה רועמת מסביב -
" חזרי לכאן מיד !!"
אני גומעת את רוקי באיטיות מייסרת ומנסה בכל ליבי להיטמע בין אנשי המום ללא הצלחה ובין רגע יד לופתת את ידי ומושכת אותי בגסת כואבת לאחור . הוא משוגע ? הכתף עוד לא החלימה !! . אני מחניקה גניחת כאב רועמת כשבין רגע עיניו הכועסות של לוקה מביטות בי במבט חודר המחורר את גופי וגונב את האוויר הזורם בגופי .
" לא הייתי ברור מספיק בחדר ? אני צריך לצרוח עלייך מול כולם כדי שתביני ??"
עיניו החומות יורות אליי מטח של זעם וקולו עטוף כעס מבעבע .
אני מרגישה איך ליבי מאיץ את דפיקותיו ואיך עיניהם של כולם ננעצות בגופי ומחוררות אותי עד מוות , אך עדיין , לא אתן לו ליהנות מן הספק .
" אני כאן לוקה , כאן כדי להישאר ולצפות בקרב ודעתך לא תשנה כלום "
הנינוחות שבקולי עצבנה את לוקה עוד יותר והותירה את לורה פעורת עיניים ופה ללא מילים . לרגעים אחדים אני נזכרת בזעם שלי כשדונאטו דיבר אליי בכזאת שלווה בזמן שכל שרציתי הוא לצרוח מעצבים ולהשאירו ריק מתוכן ודעת .
" עופי מכאן אריקה , עכשיו !!"
אגרופיו המאיימים מחזיקים בידי בעלת הכתף הפצועה ואחיזתו המתהדקת בי גורמת לכאביי לצוץ שוב .
" לא !"
קבעתי בקול שקט תחת מבטו המאיים ואחיזתו הנסגרת סביבי לא בישרה טובות . לדבר איתו בזמן כעס זה כמו לקפוץ לאש חמה בעודה בוערת .
" לא ?"
הוא שואל בחיוך ערמומי וזוקף את גבתו השמאלית כיודע סוד . מה הוא מתכנן ?
" לא !"
הצבתי עובדה ונטעתי את רגליי בקרקע שהפכה מוצפת מים ככל שהגשם האדיר שבחוץ התחזק .
לוקה מגחך בעקשנות ועיניו נישאות לקהל הרב אשר בא לצפות בקרב שלו ושל יריבו ואני לא מצליחה לתהות למה דווקא מכל האנשים שהגיעו לפצות בו , הוא מורה לי ללכת ולהסתגר בחדר ? רק בגלל שאני יכולה להזות שוב את טוני ? נו באמת ..
" אין בעיה - "
חיוך חושף שיניים עולה על פניו וידיו האוחזת בי מקרבת אותי אליו במשיכה קלה וכואבת עד שהבל פיו החם ליטף את אוזניי ברכות מאיימת ומרגיעה . ממש ניתן להרגיש בסכנה הרחפת מעל ראשינו ובמבטיהם של כולם דוקרים את עורנו .
"אם את לא חוזרת לחדר , אריקה - "
שפתיו כמעט מתנגשות בעורי , אני מפחדת שלוקה מבין את ההשפעה שלו עליי בזמן שליבי מפרפר בתוכי בפחד השונה מכל מה שאני מנסה לשדר .
" אני מבטל את הקרב , משלם את הכסף הדרוש ואז לאף אחד מאינו לא יישאר חצי סנט לקנות לג'ורג' הקטן אוכל , זה מה שאת רוצה ? זה מה שאת כל כך נואשת לשמוע ?! "
הוא לא יעז !!
נשימותיי הופכות רמות כשפלג גופי מתנגש בחזהו השמור תחת חוצה ערומת שרוולים וראשי מאבד את המילים כשעיניו מביטות בי בחוסר רחמים . לעזאזל ... ה-הוא מסוגל , הוא באמת מסוגל .
" אתה חתיכת - "
ידיי דוחפות אותו לאחור ושנאה תוקפת את גופי כשאני מביטה בו מרוצה מכל הסיטואציה הזאת .
" אתה פשוט נוכל , שקרן ורמאי !! לפגוע בי בעזרת ג'ורג' זה שפל , אפילו בשבילך לוקה !!"
שפתיי יורקות בזעם לעברו כשהשופט עולה על הבמה ולוקה אינו שובר את חילופי מבטי השנאה שבינינו .
איך זה לא מפריע לו לעזאזל !? לסתי נשחקת לה בזעם כשאני מרגישה את דמי מבעבע בי בעוד חיוך ניצחון עולה על פניו המצועצעות .
" אני פשוט שונאת אות - "
" עופי מכאן !!!"
הוא קוטע את דבריי בצעקה חסרת מעצורים המהדהדת בין החלל הפתוח וגונבת את תשומת לב הסובבים .
זה הסוף שלו .
*
אני מתנשמת בכבדות ומנסה לנקות את ראשי מלא המחשבות .
ידיי הקפוצות אסופות לאגרופים חסרי אור וזאת לאחר שכססתי את ציפורניי בלחץ אדיר וכעס מבעבע .
צעקות אדירות נשמעות מחוץ לקרון בזמן שאני מתחרפנת ומשוועת לדעת מה קורה שם בחוץ והאם לוקה באמת מסתדר .
לעזאזל איתו , זה עונש אכזרי לשמוע את הכל אך לא לראות .
להרגיש את הלחץ אך לא להיות שם עם כולם .
ההרגשה המחלחלת הזאת עוד תהרוג אותי בסוף .
אנחה מיואשת בורחת מבין שפתיי כשהדמעות הכעוסות נמחקות מפניי החיוורות .
אני רק מקווה שכל הרעש הזה לא יעיר את ג'ורג' , בכל זאת , הוא רק ילד קטן ומגיע לו לישון בנחת מבלי לדעת שמעל ראש חבריו מאיים איום תמידי בזירת קרב רצחנית .
" הקרב עוד לא נגמר ?"
קולה של אן מעיר אותי ממחשבותיי . רגליה נעוצות בפתח הקרון ושערה אסוף כצמה מוזהבת הנחה על כתפיה ושלל שערות בודדות ממסגרות את פניה ותוחמות את עיניה התכולות . כתפיי עולות ויורדות כאין תשובה , אחרי הכל רק בגלל לוקה אני לא יודעת מה קורה שם בחוץ .
ידיי משחקות באולר השחור של טוני , הלהב המושחזת דוקרת את קצות אצבעותיי החיוורות בעודי מסובבת את חודה על עורי .
" שוב הוא התחיל עם השטויות של - ' אל תבואי לקרב ' כי בלה בלה בלה יכול לקרות ?"
צחוק זעיר נפלט משפתיי כשאנסטסיה מגלגלת את עיניה לאחור בחוסר כוח וחשק ונוטלת את מעילה מגופה הישר אל כיסא הפלסטיק הקרוב . אני מהנהנת בחיוב כשחיוך עדין מבקר את שפתיי בעוד אן שבה להיאנח וחולצת את מגפיה המשופשפות . ידיה עולות על מותניה כשפנייה הופכות לזועפות בכעס בזמן שצעקות רועשות חודרות את החלונות השבורים .
" אני פשוט לא מבינה למה הוא לא מפסיק עם הקרבות האלו !? שפשוט לא ילך להילחם ולא ישלם כסף !! "
היא מפצירה בכעס , אך זה לא סוד . אני נאנחת בהסכמה .
" את יודעת שזה לא עובד ככה . "
אני ממלמלת בשקט , עיניי חוקרות את הקרון המבולגן , את שלל הצהובונים מלאי חדשות היום ורכילויות טריות . כוסות השוקו המצטברות של ג'ורג' נחות בערימה זו על גבי זו וקשיות השתייה הפכו ללא יותר מזבל שלא יעלם מן העולם בזמן הקרוב .
" כבר הספקת לשכוח את טורי ? ראינו כולנו במו עינינו איך ג'ייקוב והחבורה הדוחה שלו סחבו אותו אחרי שהחליט להתעלם ולהכחיש את מה שקורה בזירה . "
ידיי מסובבות בעקשנות את הסכין בחדה ככל שהזיכרון המר מסתבך בראשי .
" הוא בסך הכל רצה ללכת לעבוד במקום להילחם ובגלל זה , הם פיצצו אותו במכות נוראיות עד שכמעט לא היה ניתן לזהות את פרצופו ."
העצב תקף את קולי וכאב חד סובב את כתפי כשניסיתי להישען בעדינות על קיר המתכת .
" אי אפשר להתחמק מהם ."
מלמלה אן בעצבות ונאנחה כשמזגה את טיפת החלב האחרונה אל תוך כוס הקרטון מלאת הקפה שלה . היא צודקת .. באמת אי אפשר .
" נשאר כסף לקנות חלב ?"
היא מצחקקת בעצבות ומטה את הקרטון הלבן והמסכן מטה כשאף טיפה לא נופלת על הרצפה הקשה עקב ריקנותו .
אולי הגיע הזמן להשתמש בשלוש מאות הדולרים של דונאטו .
הנהנתי בחיוב לדבריה ונעמדתי על רגליי כשידיי גונבות את מעילו של טוני ומלבישות אותו על גופי .
" כן , אלך למרכול הקרוב - "
אמרתי בשקט בזמן שנעלתי לרגליי את מגפיי השחורות .
" אם לוקה שואל איפה אני , תעשי טובה ואל תספרי לו . מגיע לו לאכול את הלב שלו קצת "
הרמתי גבה משועשעת וצחקתי בקול כשאן הצטרפה לעינין ואהבה את טירוף החושים שעומד לקרות .
" רק אל תסתבכי בצרות "
היא ממלמלת בשקט תוך שידי מכניסה לכיס המעיל את האולר הקטן ושטר אחד ירקרק אשר עליו מוטבע סכומו הגדול .
" אל תדאגי , צרות זה השם השני שלי "
*
הגשם מרחף מעל ראשי וניתז על האדמה הקשה בכוחניות . הרוח השורקת מעיפה כל דבר הבא בדרכה ומקשה עליי להמשיך בדרכי .
עוד לפני שיצאתי ממבואת דאונטאון החבויה בין השיחים הסבוכים , הבטתי ארוכות בקרב הגלדיאטורים של דנובן ולוקה . לא היה ניתן לפספס כלל את הדם הרב הנשפך שם ואת צעקותיהם של הקהל הנרגש העתיד לזכות בהימוריו .
העולם הזה כל כך משונה . אני מנידה את ראשי בשלילה ומנסה ככל הניתן להתקדם כנגד הזרם השוטף של הגשם החזק . ביום אנו עובדים בשביל שבלילה נוכל לקנות לנו עוד יום לחיות בו וכך זה חוזר חלילה .
צ'אד מעולם לא הפסיד את הקרובות הללו , אני אפילו בטוחה שהוא היה נהנה מהם ומהוצאת האגרסיות הכרוכה בזה , לכן הוא לא ויתר עליהם אף פעם ותמיד היה הראשון להציע את עצמו כחלופה לאדם אחר .
אני מביטה בטיפות הקפואות הנערמות על בגדיי , זה מוזר לחשוב איך מאדם די אכפתי ועוזר כעת הוא האדם הכי אנוכי שפגשתי , וכן , אפילו יותר מג'ייקוב וחבריו . בזמן שכולנו עזרנו לשפץ את הקרונות לקראת הקיץ החמים , להוריד את השמיכות החמוד שעטרו חלק מהחלונות הפנימיים וסידור ארונות האוכל , צ'אד היה עסוק בלהחביא סכומי עתק מאיתנו שיכלנו לעזור לנו בימים חשוכים כמו אלו הניצבים בקרבות .
במקום לתת את הכסף לקופה הכללית כמו שכולנו עשינו ועדיין עושים , הוא העדיף להחביא את הכסף ובדיוק לאחר שטוני נרצח הוא המציא איזה שהוא תירוץ , ממש רכב על האבל של אחיו הקטן וברח יחד עם הכסף שהסתיר וגנב גם את כסף הקופה שכולנו עמלנו קשות כדי להשיג .
אח דפוק . אני מגלגלת את עיניי לאחור ופולטת אדים חמים מפי אל הקור הלא שפוי הנמצא מסביב אך אני כמעט ומועדת כשראשי מתנגש בחומר קשיח וכואב .
" שים לב לאן אתה הולך !! דביל "
אני מגלגלת שוב עיניים ומשפשפת את מצחי הכואב כשגוש שחור וגדול , הר אדם של ממש , ניצב מולי .
טוב שלא קיבלתי זעזוע מוח , אני רוטנת בכאב ומכווצת את גבותיי כשאותו אדם פשוט נשאר עומד , מתנשא בגובהו מעליי ומשחרר צחוק רעוע מבין שפתיו . אידיוט .
" את זאת שנתקלה בי , חתולת רחוב "
קורא האיש בקול מעבר לטיפות הגשם הרועשות ואני מרגישה איך גופי נדרך בפתאומיות כשקולו המוכר תוקף את אוזניי . עיניי נפגשות עיניו השחורות הזוהרות תחת אור מנורת הרחוב , צווארו העטוף צעיף חמים גורם לי לתהות מתי בפעם האחרונה גם אני לבשתי צעיף דומה .
" דונאטו "
אני ממלמלת בשקט ובמבטי אני סוקרת את הסביבה דלת האנשים , הרי משוגע מי שיצא בקור כזה החוצה .
" אריקה "
הוא קורא בשמי לפתע ואני מרגישה את סומק לחיי צובע אותי באודם כשככל הנראה שמע שקראתי בשמו על אף רעש החורף שבחוץ .
" מה את עושה כאן ?"
שאלותיו החוקרות החלו בשנית ואני מוצאת את עצמי מתייאשת מכך .
" לא עניינך "
אני קוראת בחוסר חשק לשיחה נוספת עם אותו אדם ששפך עליי כוס מלאה במים קפואים בפעם האחרונה שנפגשנו .
" מה אתה עושה כאן ?"
אני מהדקת את מעילי לגופי ומתחננת שהרוח הקרה לא תעיף את כובע הצמר של לוקה מראשי , זה הדבר היחיד ששמור על ראשי הקטן מחומם .
אור המנורות הזהוב מטיל על פניו זוהר החונן אותו ביופי בלתי יאומן . עיניו השחורות כבר לא אפלות כשהיו אלא כעת הן כמו חלוקי הנחל החלקות מנצנצות בזהר . כנראה שגם באפלה מוחלטת יכולה להיות נקודה קטנה של אור .
" לא עניינך "
הוא עונה ומחזיר באותו המטבע , כמו שאמרתי הבחור הזה אידיוט . אני נושפת אוויר בחדות ולא מופתעת מכמות האדים הבורחת מפי כשאני עוקפת את דונאטו לכיוון המרכול הקרוב .
אני כל כך רוצה לחזור כבר לקרון ולהתחפר מתחת לשמיכת הצמר שלא סחוטה במי הגשם כמו בגדיי או מעילי אך ברגע שבו אני עושה צעד נוסף , ידו הגדולה של דונאטו לופתת את ידי ומושכת בי במקצת לאחור בזמן שגניחת כאב בורחת ללא אישור מבין שפתיי .
" תפסיק לעשות את זה , לעזאזל !"
אני מנסה לנתק את אחיזתו ממני אך ידי עודנה תפוסה בשלו בזמן שידי האחרת נכנסת אל כיס המעיל השחור . אני אוחזת באולר הקטן ומכינה את עצמי שבעוד צעד קטן ולא נכון של דונאטו לעברי והוא ישלם על זה . נמאס לי מהמשחקים האלו שלו .
כעת , שנינו שוב עומדים זה מול זו , עיניים שחורות אל מול עיניי וגובהו דורש ממני להרים ראשי אל על בכדי לפגוש במבטו הקר .
" שאלתי אותך , לאן את הולכת ? , תעני "
הוא מפציר בי במן רוגע משונה שכזה , בדיוק באותו אחד בו נהג במסעדה כששפך עליי את כוס המים ברגע שקים הגיעה לבדוק שהכל מתנהל כשורה .
ידו מתהדקת על ידי כשאין תשובה בפי בזמן שעיניו השחורות לא זזות ממבטי הכאוב . אין אף איש בחוץ ואף זעקה שאזעק לא באמת תוביל מישהו להפריד בנינו ולכן אני אוחזת בסכין הקטנה כאילו והיא מקור חיי וכאשר דונאטו עושה צעד נוסף לכיווני , אני לא מחכה לעוד רגע דל . באינסטינקט מהיר ואדרנלין מהול בכעס , אני שולפת את להב הסכין וכמעט נועצת אותה בבטנו של שחור העיניים .
חזי עולה ויורד בנשימות עמוקות בעוד שגופי הרועד מן הקור עומד לו שליו ומחכה לפקודות המוח מתי יהיה הכי נכון לנעוץ את הסכין הכסופה בבטנו הגדולה והחזקה . עיניי מרצדות אחר עיניו הדוממת בעוד לשוני עוברת על שפתיי בלחץ כשבצעד לא מובן דונאטו מצמצם את המרחק בנינו ובעיניו כבר לא משתקף זוהר המנורות .
לסתו נסגרת בחוזקה עוקצנית ושערו עודנו תחום תחת כובע הבז' אשר איתו הופיע גם בפעם הקודמת .
" תנעצי אותה ." הוא מסתכל על הסכין הדוקרת בקצה את בטנו אך לא נראה שהוא מפחד מכך כלל .
" תעשי את זה , אריקה ." הוא מאתגר אותי בדבריו ומתקדם לעברי עוד יותר בצעדים דומיננטים וחזקים להחריד . הסכין ננעצת בבטנו אך עוד לא פוצעת אותו , רק נחה בין הקוביות הגדולות שבוודאי מסתתרות מתחת לחזותו הקשוחה .
אני גומעת את רוקי , מכריחה את עצמי לעמוד איתנה מולו ולהחזיק את הסכין ביציבות אך בין רגע ידו מסובבת את ידי הכואבת , גבי נצמד לחזהו הקשיח בסחרור אימתני והסכין שהייתה בין ידיי כעת לוחצת על צווארי באיום רציני .
דונאטו אפילו לא מתנשף בעודי עומדת דום ומשותקת בין ידיו . הוא אינו מתרגש או נלחץ כשאנשים שונים עוברים במכוניותיהם על גבי הכביש המרכזי , אבל לא , הוא פשוט מחזיק את ידי בעלת הכתף הכואבת מאחורי גבי ואת הסכין הוא מצמיד עוד יותר לגרוני וגורם לי להיאנק .
" לא מעשה חכם , אריקה פוֹלְט "
קולו נופל על יד אזני וצרידותו מקשה עליי לחשוב בין פעימת ליבי לאחרת . להב הסכין הקרה כמעט מחוררת את גרוני כשרוקי עובר בי באיימה טורדנית .
" א-אין לי שם משפחה "
אני ממלמלת בחוסר אונים , משוועת רק להגיע לרגע בו אקח ממנו את הסכין בחזרה ואעמיד אותו על מקומו .
" מוזר - "
הוא מגחך בנונשלנטיות ואדי הקור הבורחים מבין שפתיו הקרובות מתנגשים בצד פניי .
" דווקא רשום אצל מרקוס שזהו שמך המלא , אריקה פוֹלְט "
שמי מתגלגל על לשנו וחום גופו המקרין על שלי לרגע גורם לי לשכוח את הסכנה הניצבת מול עיניי .
אוויר קר חודר אל אפי בזמן שאני מבינה שדונאטו עשה עבודת מחקר קטנה וחיטט במסמכים הראשונים שהגשתי לחברו מרקוס כשחיפשתי עבודה בשנותיי הראשונות בדאונטאון .
" אבל את יודעת מה היה מוזר יותר ?"
הוא שואל בשקט על גבי הרוח ונדמה כי אפילו מזג האוויר נהנה להקשיב לקולו ולכן הגשם כמעט ופוסק לגמרי למעט ענן או שניים הממטירים טיפות שקטות והרוח הסואנת כבר אינה שורקת אלא רק מלטפת את עורנו בקור דקיק . מי אתה לעזאזל דונאטו ?
" כתובת המגורים שלך לא צוינה שם "
הוא ממלמל בשקט בעוד ידו החמה משחררת את אחיזתו בידי הכואבת באיטיות מייסרת אך מצמידה את הסכין כאילו ולהראות שהוא עדיין נוכח ואינו מוותר בכה קלות .
" איפה את גרה , אריקה ?"
אני צופה במבטי הרחק אל המרכול אליו יצאתי מלכתחילה , אני צופה בשער הברזל הכבד שלו מוטח על הרצפה ברעש צורם אוזניים ובבעליו נועל את השער הלבנבן . לכל הרוחות .
הפחד חונק את עצמותיי ושפיותי הולכת ואוזלת יחד עם הסבלנות הקטנה שבי . לא אוכל למסור לדונאטו פרטים שיסגירו את הבית , את דאונטאון זה נוגד את החוקים .
החוק הראשון הוא שאסור לדבר , לספר או להביא זרים לדאונטאון .
החוק השני הוא לשמור על הקרובים שלך ועל האויבים קרוב יותר .
והחוק השלישי הוא לזכור את החוקים הקודמים ולא לשכוח אותם לעולם .
לא אוכל לתת לדונאטו את המידע שהוא דורש לדעת , לא אעשה זאת לעולם .
" לא עניינך. "
אני ממלמלת בשקט , בשלווה שלא אופיינתי בה מעולם ונוגדת את כל אשר עובר על גופי כרגע בפחד אימיים .
עיניי נהנות מן הקור הצורב ורגליי כבר מאבדות את תחושתן מהקור הכואב .
בראשי אני מדמיינת את מבטו הלא מובן של דונאטו , איך גבותיו מתכווצות בחוסר הבנה ואיך חיוך מרוצה עולה על פניו לאחר שתוכנית זדונית חדשה קופצת אל מוחו המעורפל .
אט אט ידיו משחררות אותי לשלום והסכין החדה יורדת מצווארי ונראית מאיימת הרבה פחות .
אני נושמת עמוקות ומכניסה לגופי את האוויר הדרוש שנעלם בזמן שהפחד הגיע . סוף סוף הוא עזב . אני ממלמלת בליבי כאשר עיניי שבות להביט בעיניו השחורות אשר משתקפות שוב בזוהר המנורות .
זקנו השחור מבצבץ על פניו בעדינות כשאשרת פניו אינה מגלה דבריו וסודיות נוטפת ממנו כמו הסודיות הנמצאת בשמו של הזר .
" תחזיר את הסכין , דונאטו - "
אני מושיטה ידי אליו ומחכה כמה שניות , התמהמהתי כאן די והותר הגיע הזמן לחזור , גם ככה את החלב של אן כבר לא אקנה היום מאחר והמרכול נסגר כבר .
" אני צריכה ללכת "
קולי הופך תקיף והסבלנות שבי פוקעת בכל רגע בו דונאטו מתעלם מדבריי ומסובב על אצבעו את הסכין החדה , בדיוק כמו שעשיתי מוקדם יותר היום ואני נמלאת אודם ולחץ כשבטני מחלה לקרקר ברעשים אדירים הדומים בעוצמתם לרעמים החזקים שמסביב . לעזאזל .
דונאטו אינו מחניק את צחוקו ומגחך עליי מכל ליבו הלא קיים , ממש תרגיש בנוח לצחוק על אנשים שאין להם אפילו פרוסת לחם בכדי להתחיל את היום . אני נוזפת בו בתוך ראשי בכה חומרה ומחכה בלי די עד שיחזיר את הסכין אל ידיי . זאת הסכין של טוני ואני ממש לא מתכוונת ללכת מכאן בלעדיה .
" את צריכה לאכול ."
הוא מצביע עם חוד הסכין על בטני הקטנה ומצחקק כאשר אני מנסה בכוח לקחתה ממנו ללא הצלחה .
" דונאטו !!"
אני רוטנת בזעם ורוקעת את רגליי ברצפה כמו ילדה קטנה .
" תחזיר את הסכין הזאת !"
אני מסננת בארס מהול כעס , אין לי כוח לשטויות , אין לי כוח למשחקי ילדות ושיחות מגוחכות . אני רק רוצה לחזור הביתה ולהרים את רגליי על המיטה הלא נוחה .
" את רוצה אותה בחזרה ?"
הוא שואל את המובן אליו וזוקף את גבתו בתהייה ממזרית .
" כן !" אני עונה את המובן מאליו ומחכה בקוצר רוח שיחזיר לי את ששייך לי .
" אז תבואי איתי ותעני לי על כמה שאלות."
הוא מציב תנאי ואני לא מצליחה להשתלט על הצחוק שבוקע מגרוני .
" אני לא חייבת לך כלום , דונאטו , תחזיר לי את הסכין ותעזוב אותי לנפשי !!"
אני רוטנת בכעס אל מול עיניו השחורות שהאור כה מחמיא להן אך איני מבינה דבר כשדונאטו מתקרב לעברי ומצמצם שוב את המרחק בינינו .
" עם הסכין הזאת את איימת על חיי , להזכירך . ובין הדברים היחידים שאני צריך לעשות זה לגרור אותך לתחנת המשטרה ולדאוג שתשבי בכלא למשך תקופה בלתי נסבלת, זה מה שאת רוצה ?"
שפתיו יורקות לעברי בזעם את דבריו והרצינות שבו מקרקעת אותי וחונקת את האוויר שמסבבי .
הוא לא רציני ! אם הוא ייקח אותי לתחת המשטרה זה יהיה הסוף , לא אוכל להגן על ג'ורג' , לא אוכל לעזור ללורה, לוקה ואנסטסיה להשיג עוד כסף בכדי לשרוד את היום .
אני גומעת את רוקי בחוסר אונים ומשפילה מבט כשלסתי נשחקת לה ברעד . אני לא יודעת מה לעשות . איך לעזאזל הסתבכתי ככה ?!
יד חמה שנוגעת בפניי לפתע גורמת לי להירתע לאחור ולהרים מבט אל שחור העיניים כשהאולר מקופל בין ידיו ומוכנס אל כיס מעילו הארוך והגדול .
" אם הסכין הקטנה הזאת חשובה לך , את תבואי איתי בלי בעיות ותעני לי על כמה שאלות, זה לא מסובך כל כך אריקה. "
קובע דונאטו וכולא את מבטי תחת מבטו בזמן שגופי קופא ולא רק מן הקור השורר סביבי אלא גם מדבריו .
" שלוש שאלות בלבד. "
אני מציבה גבול בהחלטיות ופוגשת בעיניו השחורות ובשפתיו האדמדמות שכמעט לא ניתן לצפות בהן .
" ארבע." הוא קובע , סוגר את כיס מעילו בעזרת רוכסן אפרפר ומושיט אליי את ידו .
" שלוש שאלות בלבד,דונאטו . "
אני נוטעת את רגליי במקומי כשעיניו מביטות בי בחקירה רצינית אך אט אט אני נאנחת בהקלה כשהוא מהנהן בראשו ומוסיף -
" אוקיי , שלוש שאלות בלבד, אריקה . "
הוא ספק נכנע למרותי בזמן שעיניו מושפלות אל ידו המחכה לידי ובאומץ רב אני נאחזת בה ברעד משונה .
כף ידו מסתגרת על כף ידי ואני מתפלאת שידו כה חמימה לעומת ידי הקטנה הרועדת מקיפאון עצום .
הקור אופף את הכל ורגלינו מחלות ללכת באין יודעין לצד מדרכת האבנים המשולבות ואור מנורות הרחוב המעומעם.
הלילה הזה לא יכול להיות נורא יותר , נכון ?
9.2.22
איך ? 🦋