שלושה וחצי חודשים מאוחר יותר...
13 לדצמבר.
2 בצהריים.
כרגיל לכל יום בשבוע, אחרי בית הספר ישבנו בזולה שמוחבאת בשיחים שמאחורי חדר האוכל. תפסתי את הספה האהובה עלי, זאת שהייתה ההכי פחות הרוסה מכל השלושה, והדלקתי לי סיגריה.
בר התיישב לידי ומיד עשה את אותה הפעולה.
נבו התיישב בספה שמולנו, זאת שצריך להזהר כשאתה מתיישב עליה כי עץ נמוך בעל ענפים רבים תמיד מנשיר עליה קוצים. הוא כמובן שכח מהפרט הקטן הזה; התרומם בקללה מיד אחרי שהתיישב ואז העיף את הענפים שהצטברו אל הכריות.
דין תפס את הספה הקטנה והתיישב עליה בפיסוק רגליים.
את המיקום של הזולה, אפילו שהיה קרוב במיוחד למרכז הקיבוץ, אף אחד מההולכים והשבים לחדר האוכל לא יכל לראות. היינו מוקפים בין שיחים בגובה של נבו, לבין הקיר החיצוני של חדר האוכל. זה כמעט היה כאילו הטבע לקח על עצמו לגדל לנו חדר במיוחד בשבילנו. פעם דין ובר התעניינו איזה צמח זה שארח לנו חברה במשך כל כך הרבה זמן. אז הם לקחו עלה למורה לביולוגיה וחזרו אלינו בתשובה שזה המליה. כשהם ספרו את זה רק הסתכלתי עליהם בטימטום ותהיתי למה הם חושבים שזה מעניין אותי.
בכל מקרה, עכשיו ההמליה לא פרחה כמו שהיא עושה במשך רוב השנה, כי החורף כבר כאן. שנאתי את החורף. כנראה שגם הזולה שנאה אותו כי היא נראתה פחות יפה בהרבה בלי הפרחים האדומים שקישטו אותה.
הסתכלתי בהיסח דעת על הסיגרייה הדלוקה שבין האצבעות שלי. היה יום נעים כי השמש החליטה בטוב־לב לברך אותנו בנכחותה באמצע הדצמבר האפלולי הזה. ברצינות, אפילו היה לי חם. כבר הפשלתי את המעיל ממני וקיפלתי את חולצת הבית ספר שלי עד מעל הבטן.
שמעתי שריקה קלה ומוכרת על רקע השיחה הרועשת של בר ונבו. הצצתי אל דין בשאלה, עיניו גמעו את גופי בצורך והוא הניח את יד ימין על כתף שמאל בכאילו היסח דעת.
הסימן הנקבע מראש שלנו.
הנדתי בראשי לשלילה, בעצבנות קלה והסטתי מבט. אין לי כוח אליו.
דין, שאולם רגיל למצבי הרוח המשתנים שלי אבל עדיין לא סובל אותם, נחר בעצבנות.
"אני רעבה." רטנה עדן באוזנו של החבר שלה, נבו.
בדרך כלל היינו רק בר, נבו, דין ואני. המורניקים היחידים של מחזור הגיל שלנו. אבל מאז שנבו התחיל לצאת עם עדן, מישוב ראש הגיא השכן לנו, היא מגיעה כמעט בכל יום אל הקיבוץ.
אלו תמיד היינו רק בר, נבו, דין ואני. לא תמיד חיבבתי את שלושתם, היו פעמים שהם ממש יכלו להוציא אותי מדעתי הבריאה (דין), ולפעמים היינו רבים כולם ולא מדברים במשך ימים. אבל הכרנו אחד את השני כל החיים ולפעמים זה הרגיש כאילו אפילו יותר מזה. היינו כמו משפחה, והבטחנו שהקשר הזה הוא מגן דולב ועד הקבר.
אז לפעמים באו השמיניסטים לארח לנו חברה. לפעמים אפילו סבלנו את הנוכחות של השישיסטים, הנדחפים. לפעמים היינו עם החברים שלנו מהישובים השכנים, שהיו איתנו גם בבית הספר. אבל בסופו של יום, אלו היינו אנחנו ורק אנחנו. הם היו הכל, ומצידי שכל השאר ילכו לעזאזל.
"גם אני רעב." דין הודיע. "ומשועמם." הוסיף וליכסן לעברי מבט ברמיזה.
גילגלתי עיניים והצמדתי את הסיגרייה לשפתיים שלי, שואפת את הרעל המתוק.
"תגיד, דין," עדן אמרה, "דברתי עם מאי מכיתה י' השבוע," היא גיחכה במבוכה, "היא אמרה עליך ועליה כמה דברים..." היא העלתה.
העפתי מבט לעברו בסקירה.
הוא נראה משועמם. כמה מהתלתלים הבלונדינים שלו, שכבר גיליתי כמה רכים למגע הם היו, נפלו על מצחו והעיניים הכחולות־ירוקות שלו שוטטו הנה והנה בחוסר עיניין.
"אולי." הוא השיב במיסתורין.
זה יכל להיות נכון, היודניקות תמיד ראו בדין כ"מציאה" של בית הספר והוא היה מודע לזה ואהב להשוויץ בזה בפניי. בחנתי אותו כדי לנסות להבין אם האולי הזה הוא לא או כן, אבל כמו תמיד פניו של דין היו בלתי ניתנות ניתנות לקריאה. הייתי מצפה שלא יצליח להסתיר ממני את מה שהוא חושב אחרי היכרות של שש־עשרה שנים, אבל לדין היה פוקר־פייס מצטיין באופן חריג. או שאני פשוט הייתי סתומה מידי ולכן לא הצלחתי לקרוא אותו, כי זה לא נראה שלבר ולנבו הוא היה בגדר חידה כזאת גדולה כמו שהיה לי.
בר פרץ בצחוק. "מאי, אחי? באמא שלך?"
דין משך בכתפיו בשעמום. מצא מצית, הדליק, כיבה, הדליק. "תקופה חלשה." אמר בסוף.
הלסת שלי ננעלה. הסטתי לעברו מבט איטי, חמור כל כך שהלוואי והיה יכול להרוג אותו.
"אולי סוף־סוף הסתומות של בית הספר הבינו שאתה לא שווה כלום." הטחתי בו. זה לא היה נכון, כל הסתומות של בית הספר חשבו שהוא הורס.
הוא הפנה לעברי מבט ירוק־כחול ופרץ בצחוק. "מקנאה, לרי?" התגרה.
"בזונה?" גיחכתי, "בטח. תמיד שאפתי להגיע למקום הזה." השבתי לעצמי בסרקאזם.
דין ציחקק לעצמו. "תמיד ידעתי שאת שואפת, ואני מצטער, אבל בשביל להגיע למיטה שלי צריך קצת יותר." הוא הודיע לי באכזבה מעושה.
בזמן שהאדמתי בעצבנות גוברת, בר עיוות את פרצופו. "אפילו לא בצחוק, דין, זה דוחה." הוא הזהיר.
הפכתי יותר אדומה.
"תגיד את זה ללריאן," דין נעץ בי מבט, "אני יודע שהיא רוצה אותי. נכון, לרי?" הוא הפטיר ברוגע ונעץ בי מבט שגרם לבטן שלי להסתובב כאילו העולם מגיעה לקיצו. לפעמים רציתי לקחת את כל התאים בתוכי שמושפעים מדין – בוגדים בי מחדש כל פעם – ולשרוף אותם עד עפר.
עדן, שהייתה פחות סתומה מנבו ובר, ופחות רגילה לגסויות שזרקנו חופשי לאוויר בנינו, הסתכלה על דין בבחינה ובחשד.
געשתי מכעס עליו. "ברור. מפנטזת על זה כל היום," הודתי , "אפילו עכשיו." נעצתי מבט ישיר בעיניו והוא לא העז להפיר אותו.
"עכשיו את חושבת על זה?" הוא שאל בנשימה פחות סדירה משהייתה לפני שנייה. חיוך נמרח על פניו, שנטפו בהזדקקות שלו, שכבר למדתי לזהות.
הנהנתי ואז החלטתי לפוצץ לו את הבועה, "כן, ממש עכשיו. או, רגע, אתה בפנים כבר?" כיווצתי את גבותיי בתהיה מעושה, "אני לא מרגישה, אתה פשוט כל־כך קטן."
דין החמיץ פנים ברגע.
נבו, שעוד מהיסודי חשב שכשדין ואני רבים זאת ההופעה הכי מצחיקה שיש, פרץ בצחוק. בר לעומתו עיוות את פרצופו בגועל וצעק שהוא חושב שהוא חירש.
"יאלה. שתיים וחצי," הודיע נבו, שתמיד נראה שבכל רגע נתון חצי מהמחשבות שלו הן על אוכל, "והיום שלישי זה... קוסקוס של חיה, נכון? כן, כן. בואו נזוז."
.
הריח המוכר של טיגון ושל אוכל כמעט מקולקל עמד באוויר בחדר האוכל של הקיבוץ מאז שאני זוכרת את עצמי. זה היה ריח יחודי שאפשר היה לשייך אך ורק למקום הזה. אחרי שעברנו במטבחים להגיד שלום לחיה, לקחנו מגשים ומלאנו צלחות בקוסקוס ובמרק.
עברתי ליד השולחנות שבהם ישבו בית הילדים של כיתות א' עד ו' ונישקתי את אחותי הקטנה, ליאור, על המצח בזמן שחלפתי על פניה.
איתרתי גם את החברים של אחי הקטן, ליאב, שהיה בכיתה ח', אבל הוא לא היה שם וזה גרם לי לקמט את המצח בתהייה.
אחרי זה חיפשתי בעיניי את אבא, שעבד במפעל של הקיבוץ ובדרך כלל בא לארוחת צהריים כאן, עם כמה מחבריו לעבודה.
מצאתי אותו.
עייף. מותש. עיניים מרוקנות.
הסטתי מבט והתיישבתי ליד הבנים ועדן, במצב רוח ירוד עוד יותר ממקודם.
בר ונבו זרקו דברים אחד על השני, צורחים חזק מידי כמו תמיד וגורמים לעדן לצווח לגמרי כשחתיכת שניצל נפלה על השיער שלה. ואז סיימנו, והקפדנו לפנות את המגשים כדי לא לתת סיבה לזעמה המפחיד של חיה להתפרץ עלינו.
בדרך החוצה הרגשתי יד מושכת אותי והסתובבתי בלי רצוני אל דין שהביט בי במבט שכבר הכרתי טוב מידי.
דחפתי אותו בכעס. "מה אתה רוצה?"
הוא קימט גבה בתהיה. "את כועסת?" הוא התרגז בעצמו, "על מה בדיוק?"
"מה אתה רוצה עכשיו? חשבתי שיש לך תקופה חלשה, דין, לא?" סיננתי.
נסיתי להמשיך אבל הוא במהרה תפס במותן שלי ממאחור ולפני שהספקתי להשתחרר החזה שלו התנגש בגבי. חום הגוף שלו הגיע אלי והנשימה שלי התקצרה, עד שהיא נעצרה לחלוטין כשהוא רכן אל האוזן שלי. השפתיים שלו על התנוך שלי. "מה היית מעדיפה, לרי, שאני אספר להם שאני מזיין אותך?" הקול הנמוך שלו שאג באוזני.
בעטתי לו ברגל בעצבים כי לא היה לי איך להגיב. הוא החניק גניחת כאב ואני הרמתי מבט לבדוק איפה כולם ושמחתי לראות שהם במרחק־מה מאיתנו.
המשכתי ללכת, מנסה להותיר את דין מאחורי. "את זאת שאמרת שיש לי קטן! ועוד אחרי הצעקות אתמול בערב!" הוא לחש לי בעצבנות.
"איזה צעקות, מה אתה רוצה?" הסמקתי.
הוא חייך את החיוך הזה שהוא תמיד מחייך לפני שהוא עושה משהו שמעצבן אותי. "או, כן, דין! מהר יותר. זה טוב, זה טוב." הוא קרא, מחקה קול של בחורה מתנשפת.
"אתה אדיוט!" בר קרא מלפנינו בלי להסיט מבט לאחור, לא מסוגלים כבר להיות מופתעים מהטמטום הגובר של דין ולא היו מנחשים שאני והוא עושים משהו מעבר ללצעוק זה על זה ולריב אחד עם השנייה, גם אם מישהו היה צועק להם את זה בפרצוף.
"אני ממש לא נשמעת ככה!" הבהרתי.
הוא גיחך ואז עשה צעד פתאומי, חוסם את המשך הדרך שלי ומניח יד חמימה, גדולה ומוכרת על הגב התחתון שלי. כולי הצטמררתי כשהאצבעות שלו התחילו לעשות את דרכן באיטיות אל מתחת בד החולצה והתחככו בעורי בתנועות מעגליות. המגע שלו כאילו הגיע לכל מקום. "לרי." אמר.
"דין." נסיתי להשמע תקיפה אבל הקול שלי בגד בי ויצא כמו תחינה של שמו.
הוא חייך בניצחון כשהבין שאני שלו. "אני בבית. תגידי לדפוקים שאנחנו לומדים." ולפני שהספקתי לענות, תשובה שכבר הייתה ברורה לו, הוא הסתובב והלך.