פתחתי את דלת-הכניסה המוכרת של ביתו של דין, לא טורחת לדפוק ומגלה סלון קטן וריק. "דין!" קראתי.
"כאן!" הוא השיב מהחדר שלו. המשכתי במסדרון הקצר ובדיוק כשהגעתי לדלת האחרונה, הוא פתח אותה ונגלה לפני.
הוא החווה עם ראשו כדי לסמן לי להכנס ובזמן שזרקתי את תיק הגב שלי בפינת החדר, הוא נזרק עם הגב על המיטה. "התחלתי סרט, רוצה להצטרף?" שאל בנחמדות.
"איזה?" שאלתי ונזרקתי על המיטה לידו, מעל השמיכות. "יש בבית מישהו?" שאלתי בכלליות.
"לא," ענה, "אולי דור, לא יודע. למה?"
"הלכתי להביא אוכל," קמתי והלכתי למטבח בביתיות.
"תביאי מרשמלו!" צעק אחרי בבקשה.
"אישה," מלמלתי בקושי.
"שמעתי את זה!" צעק ברוגז.
איך?
במהרה שלפתי את המרשמלו האהוב כל-כך של דין מהמגירה וחזרתי למיטה. הוא פתח אותו ונשנשנו ברוגע.
"מה זה החרא הזה?" הסתכלתי על איזה חייזר בטלוויזיה שהתפצלח לאלף חתיכות. "דוחה," הפטרתי ודחפתי שלושה מרשמלו לפי. "תראה!" הצבעתי על פי, משוויצה.
"סקסי," אמר בציניות. "עוד מעט נבדוק מה עוד את יכולה להכניס לפה." הוא זרק בחיוך שובב, קורץ לי עם עינו הירוקה-כחולה.
הובכתי וידעתי שמיד הסמקתי כמו תמיד. היה קשה לגרום לי להרגיש לא בנוח אבל ברגע שזה היה קורה זה תמיד היה נראה על לחיי החיוורות. דין תמיד התרצה מכך וגם עכשיו הוא מיד חייך בשמחה וליטף את הירך שלי. "איך אני עדיין מביך אותך?" הוא צחקק.
"אתה מביך אותי." האשמתי אותו בפה מלא ובלעתי את המרשמלו-ים בקושי.
הוא פנה אלי, הזיז את השקית הצידה. "בוא נביך אותך עוד קצת." הוא התגרה והסתכל עלי בצורך.
עדיין הסמקתי אבל עכשיו גם חייכתי בשמחה כי תמיד חכיתי בקוצר רוח לרגע שבו הידיים של דין יחזרו אלי שוב פעם. הנחתי את הידיים שלי על לחיו הוא גרר את עצמו לטפס מעל גופו. הצמדתי את שפתיי לשפתיו בצורך. הוא נאנח כנגד פי ברצון ועטף את ידיו מותני בכוח. הרגשתי את כפות הידיים שלו מנסות לחדור את עורי ולהצטרף אלי פנימה. הרגשתי איך כמו תמיד הגוף שלי מתלהט במהירות והבגדים נהיים מועקה. רציתי רק עוד.
עברו כבר יותר משלושה חודשים מאז הפעם הראשונה ההיא בעין-מור ועדיין דין הצליח לגרום לי לרצות עוד, כל פעם מחדש. זאת כנראה היא הסיבה לכך שאנחנו שבים אל אותה הסיטואציה כל פעם.
בפעם הראשונה היה לנו תירוץ – היינו שיכורים ומטומטמים, אבל עכשיו כבר אין לנו תירוץ כי הטמטום הפך לקבוע. היה לנו אפילו הסכם מטומטם שכאילו הפך את הטימטום שלנו ללגיטימי.
.
שלושה וחצי חודשים לפני...
היינו במקום שבו תמיד אפשר היה למצוא אותנו, בזולה. זה היה בשישי בשבוע הראשון של ספטמבר והאוויר היה יבש כמו שיכל להיות רק בקיץ. היה כלול בערב גם בקבוק ערק, קצת נישנושים והרבה עשן סיגריות מסתלסל באוויר. היו קצת יותר אנשים מהרגיל בגלל שדין הזמין את החברים שלו מבית-הספר. בדרך כלל זה היה ארבעתנו והעדפתי את זה ככה, אז ישבתי בצד כי לא הכי אהבתי את החברים שלו.
עישנתי סיגריה עם בר, רחוק מהשאר כמו שרציתי. פטפטנו סתם כשהוא העלה את העין-מור שהיה לפני יומיים. "איפה היית כל המסיבה, בקושי ראיתי אותך?" שאל בתמימות.
מיד לחיי התלהטו כשנזכרתי איפה הייתי כל המסיבה. נזכרתי במגע של דין על הגוף העירום שלי ובמרגש של האבן כנגד הגב שלי, וכל הגוף שלי חטף זעזוע, לא הבנתי אם הוא טוב הוא רע. בר הסתכל עלי בבחינה כי השתתקתי. "מה יש לך?" גיחך.
הוצאתי את עצמי בכוח מהבועה שאליה נכנסתי. "מה שאלת?" שיחקתי. אז עוד לא הייתי מיומנת בלשקר להם.
"סתם, איפה היית בעין-מור?" תהה, עכשיו כבר חושד.
דין, ששמע אותנו, נעמד על ידנו ושאל את בר אם הוא יכול לדבר איתי לבד רגע.
"לבד? למה יש לכם סודות ממני?" הוא שאל בגיחוך, כי מבחינתו זה מופרע לחלוטין שיש משהו שאנחנו שומרים רק לעצמנו מכל החבורה. באמת ידענו הכל אחד על השני, אבל את זה בטח שדין ואני לא התכוונו לחלוק עם שאר הקבוצה.
"נו, אחי," דין אמר, "אני סתם צריך את דעתה על משהו." זה אולי היה השקר הראשון שסיפרנו לבנים, מבין כל-כך רבים שיבואו.
בר הרים ידיים כנכנע וקם ממקומו לידי רק כדי שדין יקרוס בו במקומו.
הסמקתי בשניה שהכתף שלו התחככה בשלי כמו שהסמקתי מכל מגע שנוצר בנינו מאז העין-מור. לא שזה קרה יותר מידי – לקום אחרי המסיבה בשביל לגלות שהרסתי את הקשר עם אחד החברים הכי טובים שלי היה פשוט נורא. התחמקתי מדין בכל מחיר מאז.
עד עכשיו.
"אנחנו צריכים לדבר." אמר מיד.
"עכשיו אתה רוצה לדבר?" שאלתי כלא מאמינה והסתכלתי על כל האנשים מסביבנו.
"לא עכשיו. תשארי עד סוף הערב, אני אלווה אותך הביתה." הוא הציע. לא העזתי להביט בו אבל הרגשתי את העיניים הכחלחלות־ירוקות שלו ננעצות בי בעזות.
זאת הייתה שיחה שכל-כך לא רציתי לנהל אבל ידעתי שאי-אפשר להתחמק ממנה לנצח. "בסדר." פלטתי בלי חשק.
הוא הנהן ברצינות ואז קם כדי לחזור לשבת עם החברים שלו.
זה הלחיץ אותי והוצאתי טבק לגלגל לי עוד סיגריה, כשמישהו נעמד מעלי. "אפשר גם אחת?" שאל אותי עידן, אחד מהחברים של דין.
הינהנתי והבאתי לו את הטבק. "לא תיהי ג'נטלמן?" שאל והבנתי שהוא רוצה שאני גם אגלגל לו.
גיחכתי בגלגול עיניים והבאתי לו את האחת שסיימתי לגלגל לעצמי. הוא התיישב במקום שבו דין ישב עד לפני רגע והעברתי לו מצית, אבל הוא חיכה לעשן אותה ביחד איתי. גלגלתי עוד אחת.
"למה את לא יושבת איתנו?" הוא שאל מיד לאחר שהצתנו את הסיגריות.
"למה אתם לא יושבים איתי?" שאלתי בחזרה בהתחמקות.
הוא גיחך. "את מבינה, זה משהו שהיית יכולה להגיד אם לא היית בורחת כשבאנו לשבת לידך בהתחלה."
גיחכתי בשעשוע. ״סליחה, זה בגלל כל השאר.״ שיקרתי לו בעזות והוא ידע את זה אבל חייך בכל-זאת. היה לעידן שיער בלונדיני ועיניים חומות ותמימות. הוא היה חבר די קרוב של דין מהכיתה שלו. חפשתי את האחרון עם עיניי ומצאתי אותו מסתכל עלינו מהצד. הוא נעץ בי מבט עצבני ומיד הסיט אותו, ואני התעצבנתי שהוא עצבני עלי. למה בדיוק?
עידן ואני עשינו סיגריה ודברנו עוד כמה דקות. זה העביר לי את הזמן עד שהמונית שלהם הגיעה והם הלכו. היה ממש מאוחר כבר ורציתי רק להכנס למיטה שלי ולהרדם.
״אנחנו ננקה, אל תדאג." התנדב דין.
נבו, שעטף עם כתפו את עדן המנומנמת, הנהן.
"אנחנו?!" התיישרתי במקומי בכעס כשהבנתי שהוא מדבר עלי.
דין התעלם ממבטי הרושף, "רק תיקח אותו הביתה." הוא אמר לנבו ובעט בבר שישן על אחת מהספות.
"טוב," נבו לא התווכח ומשך את בר לעמידה מחולצתו, "בהצלחה, לרי." הוא סינן אחריו בצחוק, גורר אחריו את בר הישנוני.
"אני שונאת את כולכם," אמרתי ונשענתי ביאוש במקומי, מתחילה לגלגל לי עוד סיגריה.
מהר מאוד נשארנו רק דין ואני לבד. פעם ראשונה מאז הפעם האחרונה שבה היינו רק שנינו לבד. הייתי פתאום מודעת אליו ברמה כמעט על-טבעית, כל תזוזה של שריריו, כל נשימה שלקח. הוא לבש חולצה שחורה רפוטה שהוא קיבל מעבודה בקבוצת החקלאות בקיבוץ ומכנסיי חאקי קצרים. הוא נראה כזה טוב שרציתי לקפוץ עליו שוב.
הסמקתי כמו תות-שדה בשעה שהדלקתי את הסיגריה שלי. למה אני לא מפסיקה לחשוב על לקפוץ על דין? מה עובר עלי? זה דין. לא הייתי שיכורה אפילו ולא היה לי שום תירוץ לגיטימי.
הוא התיישב לידי. קפצתי במקומי במתח והוא הבחין בזה. הוא הסתכל עלי ביאוש. "הכל טוב?" שאל בעצב.
הסתכלתי לעיניו. "כן," הרגעתי אותו כי ראיתי כמה רע הוא מרגיש. משכתי את שערי אחרונה. "סתם אני מתוחה." אמרתי, "זה היה כזה מטומטם, דין." אמרתי בלחש. הצמדתי את הסיגריה שלי לשפתי רק כדי לא להיות חייבת להסתכל על ההבעה שלו לרגע.
"אני יודע, אני מצטער." הוא התנצל מיד.
"אין לך מה להצטער, אלו היו שנינו." אמרתי מיד.
"אנחנו כאלה סתומים." הוא אמר והעביר יד על פרצופו בכבדות. "אנחנו יכולים לחזור אחורה, נכון?" הוא הסתכל עלי בתחינה.
"ברור, דינו." קראתי לו בשם חיבה מהילדות שבו קראתי לו רק לעיתים רחוקות. הוא חייך ברכות. "אתה תצטרך יותר מזה כדי להפטר ממני." אמרתי.
נראה שזה הרגיע אותו ורציתי קצת לחבק אותו אבל לא ידעתי אם אני מוכנה ללגעת בו בלי להרגיש שוב את המשיכה הזאת שאני לא רוצה להרגיש אליו.
עכשיו כל מה שהצלחתי לחשוב עליו זאת המשיכה הזאת. נצלתי את זה שהוא בהה באוויר כדי להסתכל על השפתיים שלו, רציתי לנשק אותן כמו משוגעת. הוא נישק אותי כל־כך טוב. איך אני אמורה לשכוח את זה? עברו בנינו כמה דקות של שתיקה, ותהיתי אם הוא חשב על מה שאני חושבת. תהיתי אם זה הגיוני שידידים ירגישו ככה. תמיד ידעתי שהוא מושך אבל אף פעם לא נמשכתי אליו בעצמי, אולי זה פשוט משהו שצריך להלחם בו.
"תגידי, מה עידן רצה ממך?" הוא שאל פתאום, בקול שניסה להיות אגבי אבל יצא גובה וקופצני.
הרמתי גבה בחשד. "מה אכפת לך?" זרקתי. "אל תגיד לי שאתה מקנא לי עכשיו." בקשתי והסתכלתי עליו בהאשמה.
"מי מקנא?" הוא זרק בזילזול אך ליטף את עורפו בחוסר נוחות, נשען אחורה על הספה. "אני לא אוהב שמתחילים איתך. זה לא חדש, זה לא בגלל מה שהיה בעין-מור, את יודעת את זה. את החברה הכי טובה שלי, מגיע לך רק הטוב ביותר והכי חשוב – רק מי שעבר אישור אצלי." הוא הבהיר.
"אף אחד לא עובר אישור אצלך," צחקתי.
"נכון מאוד, כי כל הבנים מניאקים." הוא חייך אלי במנטרה שלימד אותי בעצמו מגיל קטן.
חייכתי בשעשוע ביחד איתו. "וואלה? כי חברים שלך מתחילים איתי כל פעם שהם פה ואתה אף פעם לא אומר לי על זה כלום."
חיוכו נדם ברגע. "הם מתחילים איתך כל פעם שהם פה?" הוא שאל בהתעצבנות.
צחקתי. "תעשה לי טובה." הסתכלתי עליו כאילו הוא טיפש.
ראיתי את זרועתיו מתהדקות בכעס.
"אתה מוזר." הבהרתי והמשכתי לבחון אותו. זרועות מהודקות שהקפיצו את שריריו הקשוחים הלמו אותו בעיניי והרגשתי את עצמי מתחממת.
כנראה שגם הוא התחמם. "זאת לא קנאה, זה פשוט..." הוא הפטיר, "תמיד ידעתי שאת מושכת, אבל עכשיו אני יודע יותר מידי, לרי, אני יודע שלהיות בתוכך מרגיש טוב ואני לא יודע איך אני אמור לשכוח את זה." הוא התעצבן על עצמו כמעט.
"אתה חושב שאני מושכת?" שאלתי בהתלהבות, לא האמנתי שזאת הייתה התגובה שלי, כפיים לריאן.
"מה את סתומה?" הוא לא כיבד אותי בתשובה אפילו. לא חשבתי שאני מכוערת, היה לי גוף רזה במיוחד אבל עם ישבן מועצב, שיער ארוך כהה כמו הלילה וחלק תמיד, שהבליט את העיניים הכחולות בצבע בדולח שלי. תמיד אמרו לי שאני יפה. דין אף-פעם לא אמר. ומשום מה לדעת שדין חושב שאני מושכת הלהיב אותי. מאוד.
אלוהים, באיזה בלאגן היינו. "אני מבינה אותך, זה קשה גם לי." אמרתי בהזדהות.
העיניים שלו נפערו ובהו בי באותו המבט שהסתכל עלי בעין- מור, בצורך. הוא סקר את כל כולי וראיתי את הכמיהה שלו. הרגשתי את הכמיהה שלי עצמי בכל חלק בגוף שלי. הוא היה כל כך קרוב ורק רציתי להצמד אליו יותר. "זה יהיה קשה לעזאזל לחזור להיות רק ידיד שלך." הגה בכוח.
"אז אולי לא צריך." עניתי בלי לחשוב, הגוף שלי דיבר.
הוא הסתכל עלי, ולא עברה שניה עד שהוא הצמיד את פיו אל פי בכוח. תפסתי את לחיו וטפסתי על ברכיו ולפטתי את חולצתו אלי, חייבת להתקרב. הלשון שלי פילסה את דרכו לשלו ושנינו גנחנו בסינכרון מושלם. הוא עטף את מותניי עם ידיו הגדולות כדי שאשב עלין ואני דחפתי אותו רק כדי למשוך את החולצה שלו ממנו, כמעט באלימות. העין־מור חזר אלי וכל תא בגוף שלי נדלק בשבילו. כל מה שרציתי באותו הרגע היה לשחזר את מה שעשינו שם, שוב ושוב, לא הצלחתי לנשום מרוב שרציתי אותו, אבל הוא עצר אותי.
בהיתי בו. שפתיו נפוחות מהנשיקה שלי, עיניו פראיות והשרירי חזה הראויים להזלת ריר חשופים לעיניי. ״אם אנחנו הולכים לעשות את זה, אנחנו צריכים חוקים.״ הוא החליט, חסר נשימה כמותי.
גלגלתי עיניים. כל־כך מתאים לו להיות חנון בנוגע לזה. ״נו, איזה חוקים?״ פלטתי בקוצר רוח, חולמת להרגיש אותו שוב. בהיתי בו בפראיות.
הוא החזיר לי מבט משתוקק משלו, כולו מתנשף אבל שם הכל בעצור כדי לספר לי על החוקים שעליהם הוא חשב. הסכמתי איתו מיד וסיכמנו שכל עוד אנחנו שומרים על שני החוקים האלה, נוכל להמשיך לשכב ביחד, כל עוד זה טוב לנו.
החוק הראשון היה, לא מספרים לבנים בחיים, גם לא על ערש דווי.
והחוק השני והחשוב ביותר, לא הורסים את החברות בנינו. בשום מחיר.