אנחנו מתאגדים ביחד עם שאר החיילים מחוץ לאחוזה המפוארת, מתחת לאוהל גדול שהוקם במקום נסתר, כך שאי אפשר לראות אותו מחלונות הבית.
השעה כבר כל כך מאוחרת שהיא למעשה מוקדמת. קרני אור ראשונות מתחילות להפציע ולהבהיר את השמיים.
שם נמצא המפקד קופר, מוקף בציוד טכנולוגי שממנו פיקד על הקרב מרחוק, ובצידו השני של האוהל החובשים מטפלים בפצועים המגיעים מהקרב.
שם אני נפגשת עם שאר הצוות. אמא מחבקת אותי ובודקת שכל חלק במקום, ואני מחייכת חיוך גדול למראה אבא ואספן המתקרבים.
לאחר מכן מגיעים גם האנטר ואלכס למקום, בריאים ושלמים כפי שג'קסון הבטיח.
כולנו עוברים בדיקה כללית לוודא שלא נפגענו. כולנו פחות או יותר במצב דומה. חבוטים וחבולים, אבל שום דבר רציני מזה. החתך בזרועי נתפר ונחבש, ואני מתיישבת באפיסת כוחות על רצפת האדמה של האוהל.
מייקל וניקולאס עדיין לא הגיעו.
אלכס ואספן מתיישבות לידי, מחזיקות ידיים בדאגה, מצחיהן קמוטים בהבעה זהה.
המפקד קופר מגיע ולוקח אותי לתחקור. אני מספרת לו את כל מה שקרה מאז שאבד איתי הקשר והוא רושם הכל לפרוטוקול.
אני רוצה לצאת שוב לאחוזה לחפש אחר ניקולאס ומייקל, אבל המפקד קופר אוסר עלי. הוא אומר לי שיש יחידה מיומנת שזה תפקידה, לעשות סריקה בסוף קרב, למצוא ולהציל את הפצועים שנותרו, לאסור את חיילי האויב, וגם... להביא את גופות הנופלים.
אני מותשת, ומתאמצת להשאיר את העיניים שלי פקוחות. אני חוזרת למקומי ליד אלכס ואספן, רק הדאגה הקורעת מונעת ממני לעצום את עיני ולתת לגוף שלי את מה שהוא צריך.
לפתע ג'קסון רץ אלינו, בהילות בעיניו. שלושתינו מיד קופצות.
"מצאו אותם." זה כל מה שהוא אומר.
אספן ואלכס רצות אל פתח האוהל, ואני אחריהן.
מייקל נכנס ראשון, נתמך על ידי אחד מהחיילים. אלכס מתחילה לייבב ונופלת עליו בבכי. הוא מתכווץ בכאב אך עוטף אותה חזרה בחיבוק מגושם ביד אחת.
"אני בסדר," הוא מלמל אליה.
היא עוזרת לו ללכת אל המיטה הקרובה ביותר ומושיבה אותו בזהירות.
"מה קרה?" היא מתנשפת ומלטפת אותו במבט מודאג.
הוא מחייך אליה חיוך אמיץ ."אני לא יודע איך, אבל פתאום לא מצאתי אתכם. נכנסו לאזור שהיה עדיין מלא עשן ופשוט איבדתי כיוון. לאחר חמש דקות של חיפושים מצאתי את ניקולאס, באותו מצב כמוני, משוטט בחוסר אונים. החלטנו פשוט להמשיך קדימה יחד ולקוות שנתקל בכם באיזשהו שלב. עבדנו כצוות, אני יורה והוא מחפה עלי במשך מה שהיה נדמה כמו שעות. הכל דמם וחשבנו שהכל נגמר, אבל טעינו. היינו מוקפים." הוא משתהה ומצחו מתקמט כשהוא משחזר את רגעי הקרב, אלכס מניחה בעדינות יד תומכת על כתפו. "זה היה קרב אבוד מראש, כמעט נגמרה לי המחסנית האחרונה. אבל ניקולאס לא ויתר." מבטו מלא אשמה וכאב. "וכשהוא היה צריך לבחור בין לתקוף את החיילים שנלחמתי נגדם לבין האחד שכיוון עליו רובה, הוא בחר להציל אותי. אני כל כך מצטער אספן..." הוא מניד את ראשו.
באותו הרגע נכנסים לאוהל שלושה אנשים.
"לא..." אספן משמיעה קול השתנקות כשהיא מבינה שהאמצעי מביניהם הוא ניקולאס, ושהוא נישא מדמם קשות וחסר הכרה על ידי השניים האחרים.
"תקראו לרופא!" אחד מהם צועק ברגע שרגלו דורכת בתוך האוהל.
הכל הופך להמולה אחת גדולה.
חובשים רצים אל עבר החבורה שנכנסה, מעבירים את ניקולאס אל אחת המיטות ומתחילים לחבר אותו לכל מיני מכשירים.
באותו הזמן, הרופא היחיד בצוות מגיע בריצה, ומתחיל לחלק פקודות בקול חמור ויציב. חלקי משפטים מצליחים להגיע לאוזני. "פצעי ירי מרובים... דימום מסיבי... פינוי מיידי..."
אספן מתחילה להשתולל ומתעקשת להחזיק לניקולאס את היד בזמן שמטפלים בו. ההורים שלי מנסים להרחיק אותה ללא הועיל.
אני שומעת את אחד החובשים מדבר בקשר עם אחד הרכבים ומתאם איתו שיבוא עד לפתח האוהל, כדי שיוכלו לפנות את ניקולאס כמה שיותר מהר לבית החולים הקרוב, שם יוכלו לטפל בו באופן רציני יותר.
נקודות שחורות מתחילות לרצד מול עיני ואני לוקחת צעד לאחור. אני לא יכולה לתרום את חלקי בכל מה שקורה לנגד עיני, ואני לא רוצה להיות לנטל בזמן שכולם מתאמצים להציל את חייו של ניקולאס.
ראשי מסתובב והנקודות הופכות עד מהרה לכתמים שחוסמים את שדה ראייתי ואני קורסת על הרצפה, כשגופי דורש את מה שמגיע לו.
אני מתעוררת באיטיות בחדר שלי. קרני שמש חודרות מבעד לחלון ומאירות את החדר בזוהר צהוב. הגוף שלי נוקשה מהשינה הארוכה אבל בו זמנית גם מלא מרץ ורעננות.
אני מתמתחת ומתיישבת, ונחרדת לגלות שאני עדיין לבושה באותם הבגדים.
הדלת נפתחת וג'קסון נכנס בעדה. גם הוא נראה אחרי שנת לילה טובה.
"היי! איך ישנת?" הוא מחייך.
"חזק. כמה זמן עבר?" אני מכווצת גבות בבילבול. "מה שלום כולם?" לפתע אני נזכרת במשהו חשוב. "מה שלום ניקולאס?"
ג'קסון מתיישב לידי על המיטה ששוקעת ממשקלו, והשקע שנוצר גורם לי להחליק עד שאני מגיעה אליו ומשעינה עליו את ראשי.
"ניקולאס... מצבו עדיין לא יציב. אספן נמצאת איתו בבית החולים וההורים שלך עושים איתה משמרות שם.
אני נשארתי פה כדי להשגיח עלייך. ישנת יום וחצי רצוף. לפי פרופסור קארל את רק צריכה מנוחה,"
הוא משתהה לרגע ונוחר בצחוק. "היית צריכה לראות אותו כשסיפרתי לו מה עשית שם. העיניים שלו כמעט יצאו מחוריהן! הוא הופתע שהצלחת להחזיק במצב שבו האנרגיה שולטת בך יותר מכמה שניות. לפי מה שהוא אמר המאגרים שלך התרוקנו לגמרי והיית צריכה למלא אותם בחזרה בשינה ארוכה וטובה."
"היא בהחלט הייתה ארוכה!" אני צוחקת, ונושמת עמוק. בבת אחת אני מעקמת את אפי. "אלוהים, אני מסריחה!" אני דוחפת את ג'קסון הצוחק מעלי וקופצת מהמיטה, ממהרת לעבר המקלחת.
המקלחת עושה לי טוב. משחררת את שרירי התפוסים מהלחימה האינטנסיבית ומנקה מעלי את כל הליכלוך. תחת המים החמים אני מרשה לעצמי להשתחרר ולהיזכר בכל מה שעברתי.
זה באמת נגמר.
אני נותנת למחשבה לשקוע, ולא מאמינה שזה אמיתי.
אני חופשיה מביל, חופשיה מהאלדג'ון.
נכון, איפשהו בעולם נולד עכשיו אלדג'ון חדש. אבל עד שהוא יקבל את הכוחות שלו, יש לי לפחות שש עשרה שנה. הרבה דברים יכולים להשתנות בזמן כזה ארוך.
אני מזכירה לעצמי שדברים גדולים עוד לפני. ככל הנראה הגעתי למימוש שיא הפוטנציאל הטמון בי, הכוח שלי בשיא חוזקו כרגע, והוכחתי את זה בקרב. זה אומר שאצטרך בקרוב להיחשף בפני העולם בתור האסוודון. דבר שיביא איתו עוד הרבה אחריות וחשיבות, ואין לשקול אותו בקלות ראש. מרגע שאחשף הגדרות התפקיד שלי ישתנו, כבר לא אגן רק מפני האלדג'ון, אלא אהיה דמות ציבורית, מודל לחיקוי שמנסה להפוך את העולם למקום יותר טוב לחיות בו ולהשפיע על אחרים לעשות גם כן.
בנוסף, עוד לא סיימתי את שנתי האחרונה בתיכון, ופספסתי ממנה הרבה. אני צריכה איכשהו לסיים את כל בחינות הגמר האלה. אני לא באמת צריכה תעודת גמר, אבל זה משהו שחשוב לי להשלים.
אני נאנחת כשאני סוגרת את ברז המים. אני במקלחת למעלה מחצי שעה, אני באמת צריכה לצאת.
אני מתלבשת בזריזות ויורדת למטה, שם ג'קסון מחכה לי עם ארוחת בוקר.
"היי," אני מנשקת אותו.
"היי." הוא לוחש לתוך פי.
"אנחנו צריכים ללכת לבית החולים." אני אומרת בעצב והוא מהנהן.
"אספן באמת זקוקה לתמיכה נפשית כרגע." הוא אומר.
אנחנו הולכין ביחד אל המכונית של ג'קסון והוא מסיע אותנו בדממה. על כל הניצחון ורגשות השמחה מאפילה פציעתו של ניקולאס, שהקריב את עצמו למען מייקל והציל את חייו.
כשאנחנו מגיעים אני מיד מבחינה באספן, שנראית נורא.
היא לא החליפה בגדים מאז הקרב, פניה עדיין מלאות בלכלוך ועפר ושבילי ניקיון עוברים בהם, במקום שבו ירדו דמעות. עיניה אדומות ונפוחות והבעתן חלולה.
אני רצה אליה ומחבקת אותה חזק, למרות שהתקלחתי ממש לא מזמן.
"אספן..." אני לוחשת.
זה כל מה שצריך כדי שהיא תפרוץ בבכי קורע לב.
אני מרימה את מבטי מהחיבוק ורואה את אבי ואמי המותשים.
"מה מצבו?" אני שואלת בשקט.
אבי נאנח ועונה. "לא טוב. הניתוח הראשון עבר בהצלחה, אבל בניגוד למה שציפו הרופאים, מצבו לא משתפר. ככל הנראה הוא ייכנס לעוד ניתוח היום."
"אנחנו איתה עכשיו, אתם יכולים ללכת להתרענן." אני משחררת אותם.
"ביי, ילדה שלי." אבא שלי מלטף בעדינות את ראשה של אספן ושניהם הולכים.
"בואי." אני לוחשת באוזנה ומושיבה את שתינו על כסאות המתנה הצמודים לקיר המסדרון. ג'קסון מתיישב לצידי ומביט בי באהדה.
זה לוקח לפחות רבע שעה, אבל לבסוף אספן נרגעת ונותרת מתנשפת בפנים רטובות.
"אספן, מה דעתך לשטוף פנים?" אני מתחילה בקטן.
היא רק מנענעת בראשה.
אני לוקחת על עצמי את הסמכות להחליט בשבילה, ופשוט מקימה אותה ומוליכה אותה לשירותים. אני חושבת שמראה בבואתה זיעזע אותה קצת, שכן היא פותחת את הברז באופן עצמאי ושוטפת את פניה המלוכלכות.
כשאנחנו חוזרות אני מבינה שרק כך זה ילך איתה. היא לא תעשה שום דבר מעצמה אלא אם כן מובילים אותה לשם. לכן אני ניגשת אל ג'קסון ומבקשת ממנו בשקט לקפוץ חזרה הביתה ולהביא לאספן בגדים נקיים. אני יודעת שהיא צריכה מקלחת הגונה, אבל אני בטוחה שהיא לא תסכים בשום פנים ואופן לעזוב את מסדרון חדרו של ניקולאס.
אנחנו יושבות בשתיקה עד שג'קסון חוזר עם שקית בגדים בריח של מרכך כביסה. אני רוצה לדובב אותה, אבל מחליטה לבחור את הקרבות שלי בחוכמה, ואני מעדיפה שהיא קודם כל תחליף בגדים.
אני שוב גוררת אותה לשירותים ודוחפת לידה את השקית. היא אוחזת בה מעט חזק מדי אבל נכנסת לתא מבלי להתווכח. היא נראית כאילו היא מתנהלת על אוטומט. אין רגש בעיניה וכל תנועותיה כמעט רובוטיות.
כשהיא לבושה ונקייה היא נראית מעט יותר טוב.
"ג'קסון, אתה רוצה שנקנה לך משהו?" אני שואלת כשאנחנו חוזרות.
"קולה, תודה."
"בואי, אספן." אני מושכת אותה. היא לא יכולה להישאר כל היום באותה התנוחה. "ג'קסון יתקשר אלי אם יהיו חדשות." אני אומרת והוא מהנהן.
היא מושכת את כתפיה בחוסר אכפתיות ונגררת אחרי.
"בקבוק קולה אחד ושתי כוסות קפה." אני מבקשת מהמוכרת בקפיטריה של בית החולים.
אני מושיטה לאספן כוס אחת והיא אוחזת בה בשתי ידייה. אני לוקחת את שאר הדברים ואת העודף ומובילה אותה אל היציאה, היא צריכה קצת אור שמש.
היא יושבת על ספסל עם הכוס בין ידיה, ובוהה באוויר.
"אספן, תשתי." אני משדלת אותה. לראשונה עיניה זזות אלי ומסתכלות עלי באמת.
היא מהנהנת חלושות ולוגמת מהנוזל החם.
"דברי איתי." אני מבקשת ממנה כשהיא גומרת את כוס הקפה.
"לא הספקתי להגיד לו," קולה צרוד משעות של בכי. "לא הספקתי להגיד לו כל כך הרבה דברים."
אני שותקת ונותנת לה לפרוק.
"הוא לא היה חלק מאיתנו, לא באמת. אני יודעת שג'קסון לא סמך עליו, וכולם כל הזמן הביטו בו במבטים משונים. הוא לא התלונן פעם אחת, תמיד הרכין את הראש וקיבל את זה שהוא צריך לצאת, להיות בחוץ, מנודה. הוא נלחם למען קבוצה שלא באמת קיבלה אותו ועכשיו הוא עלול למות בגלל זה. איפה הצדק כאן?" דמעות עולות בעיניה והיא שוב בוכה.
"זה לא נכון." אני חולקת עליה בשקט. "בהתחלה הוא נדרש לצאת רק כאמצעי זהירות, אבל אחר כך קיבלנו אותו כאחד משלנו, אחרת אין סיכוי שהיו מרשים לו לצאת לקרב. אפילו ג'קסון למד לסמוך עליו בסוף."
"את חושבת?" היא שואלת, חסרת אמונה.
"אני בטוחה. אין סיכוי שסאם או המפקד קופר היו חושפים אותו לכל המידע הזה אם הם לא היו מאמינים בלב שלם שהוא אחד מאיתנו." אני חוזרת שוב על דברי.
פניה עדיין מביעים ספק, אבל אני חושבת שהיא עייפה מכדי להתווכח.
הטלפון בכיסי מזמזם ושתינו קופצות. אני רואה את שמו של ג'קסון על המסך.
"כן?" אני עונה מלאת תקווה וחשש.
"עוד חצי שעה הוא נכנס לניתוח נוסף. הרופא אמר שאספן יכולה להיכנס אליו עכשיו, לפני שלוקחים אותו."
אני מבשרת לאספן את החדשות וממהרת איתה למעלה.
היא לא עוצרת לרגע, ונכנסת בסערה לחדרו, מתיישבת על כיסא לידו ומחזיקה לו את היד בעדינות.
אני הולכת לג'קסון ששם יד על מותני ומאמץ אותי כנגדו.
"אתה חושב שהוא יהיה בסדר?" אני מרשה לעצמי לשאול בספק.
"אני לא יודע. אבל אני יודע שהוא חזק. הוא שינה את החיים שלו מהקצה אל הקצה, לקח את כל ההרגלים הרעים שלו וניקה אותם מהחיים שלו בבת אחת. צריך להיות אדם עם כוח רצון אדיר בשביל זה. אני בטוח שבשביל אספן, הוא ימצא דרך לחזור." הוא מביט בעיניים מלאות רגש וכאב ואני יודעת בדיוק על מה הוא חושב.
"אני בסוף חזרתי אלייך." אני מזכירה לו.
"ואני לעולם לא אתן לך ללכת שוב." הוא אומר ומנשק אותי נשיקה חזקה ותובענית, סתם כך, באמצע מסדרון בית חולים.