אגדת השמש

פרק 4

"אתה סתם מתבלבל בגלל שדיברנו רגע קודם" אני עונה בשקט בתקווה שיעזוב את הנושא.

"כן, אולי..." הוא אומר. לא משוכנע בעליל. אבל למזלי הוא משחרר.

אני מגיעה הביתה להפתעה נעימה. האס הגיע. והוא מחכה לי באולם התעמלות. אני רצה למטה כל כך מהר שאני כמעט נופלת במדרגות.

אני מגיעה למטה ומוצאת גבר בערך בגיל עשרים עומד עם הגב לכניסה.

"שלום" אני מכריזה כשאני נכנסת.

הוא מסתובב. "אז את האסוודון שכולם מדברים עליה" הוא מדבר במבטא אוסטרלי מובהק. הוא כולו נראה צרוב שמש, עם שיער שטני בהיר, עור שזוף ועיניים בהירות וחודרות.

"אז אתה האס שכולם מדברים עליו" אני מחזירה לו. הוא צוחק.

"בכבודו ובעצמו. קוראים לי האנטר, נעים מאוד" הוא מושיט אלי יד.

"אני מניחה שאתה כבר יודע איך קוראים לי" אני אומרת ומשלבת ידיים.

"כן, את מניחה נכון" לפחות יש לו את השכל להישמע קצת אשם. " אז בואי ספרי לי קצת על הכוח שלך" הוא מוביל אותי לספסל עץ בפינה. אנחנו מתיישבים ואני מתחילה לספר את אותו הסיפור שסיפרתי כבר שבעת אלפים פעמים בערך בשבוע האחרון. כשאני מסיימת הוא מהנהן.

"הבנתי. אז כרגע את עדיין יכולה רק לגרום לאש להופיע על כף ידך?" הוא שואל

"ממ.. קצת יותר מזה. ניסיתי להתאמן קצת עד שתגיע. אז הצלחתי להגדיל את הלהבה וקצת לשלוח אותה קדימה" אני עונה. הוא נראה מתרשם.

"יפה שהצלחת לעשות את זה בעצמך. עכשיו רוצה לראות מה אני מסוגל לעשות? ומה אני מקווה שאת בקרוב תוכלי?" הוא קם מהספסל ונעמד מולי.

הוא מתחיל בלהבה קטנה על כף ידו הימנית בדיוק כמוני. ומרגע זה כל דמיון בינינו נגמר.

הוא מאגרף את ידו ומקרב אותה אל כתפו השמאלית. בבת אחת הוא פותח את האגרוף ושולח את ידו קדימה. לשון של אש נשלחת מתוך ידו הפתוחה ומצליפה באוויר. הוא מתחיל לשחק איתה. להעביר אותה מעל ראשו ומאחורי גבו. אחר כך הוא מעביר את שתי ידיו לצד גופו. הוא מתחיל ליצור כדור של אש. כשהכדור בגודל של כדורסל הוא שולח אותו קדימה והכדור נורה מבין ידיו כמו מטאור ומשאיר אחריו שובל של אש. חצי מטר לפני שהוא מגיע אלי הוא מתחיל לגווע. אני ממש מתאמצת לא להירתע. עכשיו תורי להתרשם.

כשהוא מסיים אין לו טיפת זיעה על המצח.

"יש לי שאלה" אני אומרת ומקמטת את המצח במחשבה. איך זה לא עלה על דעתי עד עכשיו? "הכוח הזה כולל חסינות מפני אש?"

"כן ולא" עונה האנטר. "כרגע יש לך חסינות רק בכפות הידיים. כפי שניתן להבין , לאור העובדה שלא נכוות עד עכשיו. גם לי זה היה ככה בהתחלה. אבל החסינות, כמו כל דבר, מצריך אימון. את תצטרכי ללמוד להרחיב אותה גם לשאר הגוף שלך"

אני כל כך להוטה להתחיל להתאמן שאני כמעט קופצת מהספסל. במשך כל האימון האנטר מסביר לי איך האש אמורה להרגיש חלק מהגוף שלי. ושליחת האש רחוק זה כמו לשלוח זרוע קדימה. אני מנסה להתאמן ומצליחה לשלוח פרץ אש קצר קדימה שגווע די מהר.

"כל הכבוד!" האנטר מתלהב. "לי לקח חודש עד שהגעתי לרמה הזאת"

קארל צדק כשאמר שהאש מתאימה לי. אני מרגישה איתה נוח כמו כפפה ליד.

למחרת אני ממשיכה להתעלם מג'קסון בתקווה שיבין את הרמז. הוא לא. הוא ניגש אלי ומתחיל לנהל איתי שיחת חולין.

"מה יש לך ממני?" אני מתפרצת.

"מה?" הוא שאל בקול המום.

"אני מתכוונת, למה אתה כל כך נחמד אלי?" אני מנסה למתן את קולי "אתה אמרת בעצמך בחוף. אנחנו לא כאלה קרובים. אז למה?"

הוא עדיין נראה קצת בשוק. "כי את נראית לי בחורה נחמדה" הוא אומר בחיוך. אני יכולה לראות בעיניים שלו שחולפת לו בראש מחשבה שהוא מתלבט אם להגיד. הוא מרצין ואני מבינה מה הוא החליט.

"וגם..." הוא קצת נתקע. "וגם בגלל שאת אמיתית" הוא מוציא הכל החוצה בסוף. "כמעט כל מי שמסתובב סביבי מעמיד פנים. מתקרבים אלי בגלל מה שאני ולא בגלל מי שאני. איתך... זה אחרת. אני מרגיש כאילו את רואה אותי נקי. רואה את מי שאני באמת."

"ובכנות" הוא מוסיף בחצי חיוך "אני די אוהב את זה"

גם אני ג'קסון. כל כך! אבל זה פשוט לא יכול לקרות, אתה לא מבין?

"אני מצטערת..." אני מתחילה להגיד. אני רואה את המבט שלו נובל.

"את יודעת מה" הוא קוטע אותי "עזבי. הכל בסדר." ומפנה לי גב והולך.

ברגע הזה כבר לא יכולתי להחזיק את הדמעות בפנים. הסכר נפרץ ואני ממהרת למקום המקלט שלי. לשירותים.

זה כבר נהיה ממש מנהג קבוע שלי. אני נכנסת לתא עם הידית המותכת, מתיישבת על מכסה האסלה בשיכול רגליים ועוצמת עיניים חזק. אני שואפת ונושפת אוויר ומנסה להרגיע את עצמי. עם כל נשיפה אני מנסה לדמיין את כל המחשבות שלי על ג'קסון יוצאות החוצה. כשאני שואפת בחזרה אני מדמיינת מחשבות מחזקות נכנסות פנימה. איך אני מצליחה להשתלט על כוח האש שלי. איך אני מגלה בי עוד כוחות חדשים.

אחרי כמה דקות זה מתחיל לעבוד והתקף הבכי שלי נרגע.

אני מחכה שם עוד קצת שסימני הבכי יעלמו מפני, אוזרת אומץ ויוצאת החוצה.

כשאני יוצאת אני מתנגשת בגוש שרירים גמיש.

אני מרימה את המבט ונתקלת בעיני הים של ג'קסון. שוב פעם אתה?

"רייבן חכי, אני מצטער" הוא פותח מהר לפני שאספיק ללכת. "לא הייתי צריך להגיב ככה, אני מקווה שלא נפגעת"

אני שואפת ונושפת ומוציאה את כל המחשבות על ג'קסון מהראש שלי.

"זה בסדר" אני אומרת בשלווה והוא מחייך. "פשוט הפתעת אותי. אני... לא ידעתי שככה אתה מרגיש כלפי. חשבתי שאנחנו סתם נחמדים אחד לשני כדי שלא יהיה לנו משעמם מדי בהיסטוריה" אני מנסה למחוץ במשפט כל תקווה שעוד נותרה לו.

החיוך נמחק מפניו. "כן.. זה בערך גם מה שאני התכוונתי אליו" הוא ממלמל.

לפני שאני מספיקה להגיב הוא נעלם. נראה לי העברתי את המסר.

לשאוף ולנשוף, אני מזכירה לעצמי.