פאנפיק | "בין עונות השנה" | לי צ'אן- סבנטין

פרק שמיני

0.8

לפני שטאה-היון עזב הבוקר את המעונות עם האנג-אובר מטורף, שאלתי אותו איפה אני יכול למצוא משהו על המקרה של היון-הי.
הייתי חייב לדעת יותר על מה שקרה, לא יכולתי לדמיין את עצמי פוגש אותה שוב באותו האור כמו אתמול.
טאה-היון היונג אמר שבספרייה שבבניין הגבוה ביותר מבין הבניינים של איל-סונג, אני אוכל למצוא את מה שאני מחפש. הוא כיוון אותי אל העיתונים, אמר שזה אמור להיות עיתון משנת אלפיים וארבע-עשרה, חודש שישי.

אני עומד על יד הדלת השקופה והסגורה של הספרייה ודוחף אותה. שקט שאפשר למצוא רק כאן, בספרייה, קיים באוויר.
נוער. היסטוריה. מתמטיקה. אנציקלופדיות. מסורת ותרבות.
העיניים שלי נודדות מספרייה לספרייה ואני מתקרב בצעדים איטיים אל שולחן שנמצא במרכז הספרייה ועיניי נעצרות על משהו.
מישהו. סוג של תחושה כזאת ששוטפת אותך שאומרת שקיים מישהו בסביבה שאתה מכיר.
זה קורה לי לעיתים רחוקות מאוד. לא זוכר את הפעם האחרונה.
עצרתי. לא על המקום שרציתי למצוא. זה לא עיתון. זה בן-אדם. הכתפיים הרחבות, החיוך הצדדי, הצחקוק שנפלט מפיו ועיניו שבודקות אם מישהו שמע בטעות.
דניאל יושב לבד. תיק אדידס פתוח בצבע שחור סוג של שרוי על השולחן. ראשו מכופף כלפי מטה וידיו עסוקות בפלאפון.
הוא לא רואה אותי אפילו כשהוא מרים את הראש שלו, אז אני מתחיל להאיץ את ההליכה שלי ונעלם אל תוך בין הספריות. אני עומד כמה מטרים ממנו מאחוריו.
אני מסתכל עליו, על הגוף שלו כשהוא יושב ככה וצוחק בחופשיות וסצנות עוברות לי במחשבות. תסריטים כבדים וקשים. כאילו מה הוא היה אמור לעשות?
אני זה שחדש לחדשות ישנות שנשכחו. זה מה שהיון-הי אמרה, שהיא שכחה את העבר בעבר.
רק אני זה שמסתובב כאן במעגלים מרוב סקרנות, זה כנראה הזמן היחיד שאני רוצה לחזור אליו, אל העבר.
אני מסיט את הראש שלי אל מדף הספרים שמול עיניי ומלטף את הכריכות השונות, העיתונים אמורים להיות במקום אחר, הם לא יכולים להיות איפה שהספרים.
אז אני מתקדם לספרייה אחרת של ספרים, ועוד אחת, ועוד אחת בדרך עד שאני לא רואה את דניאל יותר. אני מוצא מדף עם עיתונים, אני מוצא סוף-סוף את המדף הזה ומתחיל לחפור בין העיתונים. יש כאן עיתונים מלפני יותר מחמש-שנים, הם מונחים אחד על השני לפי חודשים, ואז אני מגיע לעיתונים של שנת אלפיים וארבע-עשרה. חודש ראשון עד חודש חמישי, עד שהעיתון של חודש שישי נמצא בידיי. אני מחזיק אותו ומסתכל עליו.
אני ממצמץ הרבה פעמים עד שאני מצליח לקרוא את הכותרת שעל שער העיתון.
זה נורא.
ידיי מתחילות מיד להזיע ואני מוריד את התיק שלי אל הרצפה ומתיישב על ברכיי. אני תוחב את העיתון פנימה בזריזות וקם, אני מתחיל למהר, כאילו מישהו עומד לרדוף אחריי ולחטוף ממני את העיתון הזה. אני מרגיש שלקחתי משהו שאני לא אמור לקחת, משהו שהוא לא שלי, משהו שאני לא אמור לקרוא, לראות, לדעת. הצעדים שלי פזיזים, מהירים, זריזים, בלי להסתכל לאן אני הולך, אני יודע שאני בכיוון של היציאה מהספרייה עד שאני מתנגש בחזקה בגוף של מישהו. אני שומע שהוא נפגע מעט ואז אני שומע צחקוק לא מוכר.
אני מרים את הראש שלי ומחזיק את הכתף שלי שהתחילה לכאוב, כאב כזה שלא אוהב תשומת-לב רבה. שיעבור אם לא אחשוב עליו עכשיו.
למולי עומד מישהו בעל שיער שחור קצר ופוני, החיוך שלו נמרח על פניו המעוגלות והוא מסובב את כתפו כמה פעמים.
–"עוד לא התנגשתי במישהו בספרייה." הוא אומר בחיוך הקרוב ביותר לצחוק.
אני רק חושב על לצאת מכאן.
"אני מצטער." אני אומר בשקט וקד חצי קידה, בדרכי לעזוב אותו מאחוריי כמישהו שלא מכיר ולא רוצה גם. אבל כשהוא אומר לי שזה בסדר, אני נאלץ להסתובב ולדפוק לו חיוך קטן, בו בזמן- לקלוט את דניאל.
הוא מסתכל על שנינו בעודו יושב היכן שישב. עוברות כמה שניות עד שהוא קורא בשמי.
אני מסתכל עליו בלי להגיב לו במילים, רק קד קידה ומסתלק משם.
מעט מזיע, מעט מובך, יותר נבוך- חסר האדרנלין שהצטבר בתוכי ברגעים האחרונים.
מה הייתי אמור להגיד לו? הייתי אמור לעצור ולדבר איתו כאילו אנחנו באמת מכירים?
אני לא מכיר אותו. אני מכיר את מי שהוא יוצא איתה. והיא גם במקרה הסיבה ללמה מצאתי את עצמי בספרייה.