פאנפיק | "בין עונות השנה" | לי צ'אן- סבנטין

פרק שלישי

0.3

זה מרגיש כל-כך טוב לשבת כאן על הספסל מתחת לעץ האקליפטוס הירוק שענפיו נותנים לי להרגיש מדי רגע את קרני השמש על פניי, כשאני לוגם מהאמריקנו-אייס אליו אני רגיל ולוקח לי כמה רגעים להירגע מכל החומר.
המחברות פתוחות, מונחות על רבע מהספסל והחוברת מונחת על רגליי כשאני יושב ישיבת יוגה.
מרחוק, אני קולט צעדים עצלים וסורק את הבחור שמתקרב אל הספסל שלי, אני נשאר כמו שאני, סורק אותו ככל שהוא מתקרב ופניו מתבהרות יותר.
ידיו חבויות בתוך כיסי המכנס שלו, הליכתו בדומה להליכת בני היאקוזה היפניים שראיתי בסרטים אבל במקום קיסם השיניים שמתאים לדמות "המסוכנת" שלו, תקועה בין שיניו סוכרייה על מקל, ובכן, אני רואה רק את המקל.
ואז הוא עוצר ורוקע ברצפה, הנעליים שלו מתחככות, משתפשפות ברצפה והוא מוציא יד אחת מהכיס ואיתה הוא מוציא את הסוכרייה.
במבט מרים גבות אליו, אני לוגם מהאמריקנו שאני מחזיק וצופה בו מתיישב על הספסל.
פישוק רגליים רחב, גב קמור כלפי מטה ומבט על הרצפה ואז בבת-אחת אליי.
הוא מהבנים שמנסים להראות כבנים רעים עם מעיל העור הזה שהוא זרק על עצמו הבוקר, אני תוהה מה הוא לומד באוניברסיטה.
הוא משחק עם הסוכרייה בין אצבעותיו ואז דוחף אותה קדימה, אל מול פניי.
–"רוצה?" בטח שהוא יעז לשאול דבר-שכזה.
פניי הפוקר שלי נשברים. אני לא יכול יותר. אני פורץ בצחוק קולני, כזה שגורם לעיניי להיעצם בחזקה.
הוא צוחק ביחד איתי אבל לא כמוני, הצחוק שלו נפלט מבעד לשפתיו המחייכות חיוך צדדי והוא נשען על גבי הספסל כשהסוכרייה שוב בין שיניו.
ראיתי את זה מגיע. הוא מהבנים שמנסים להראות כבנים רעים אבל הם בעצם רכים כמו ענן שמאחורי קשת צבעונית.
"אתה מציע לי כי היא לא טעימה?" אני שואל והוא נושא אליי מבט, מוציא את הסוכרייה מהפה.
-"אם לא תטעם, איך תדע?" הוא דוחף את הסוכרייה שוב לכיווני ואני מזיז את ידו בחיפזון, הוא מתחיל לצחוק ואני אחריו.
יש לנו רגע של צחוק, רגע כזה שאני יודע שקיים פה משהו, נרקם פה עוד עולם, עוד חברות, מבעד לרצינות ולשיחות נפש עד אור הבוקר, נרקמת פה חברות בין כימיה והומור שזו אחת מהטובות ביותר שיכולה להירקם.
-"ברצינות, חבר." הוא אומר, הסלנג חומק, מתגלגל על לשונו אל האוויר והוא ממשיך, -"פעם ראשונה שאני רואה אותך כאן."
אני מצחקק ואז מהנהן בראשי. בלגימה מהירה ממה שנשאר מהאמריקנו שלי, אני מתחיל לסגור את המחברות.
"זה היה הספסל שלך לפני שבאתי?"
-"לא." הוא מניד בראשו ואני צוחק, הוא מצחיק אותי מבלי לעשות שום-דבר, לפעמים זה מוציא אותי טיפש, לפעמים פחות, אבל הפעם זה מרגיש נוח. רגיל.
לא מזכיר לי אחד מהחברים שלי, לא את דונג-ג'ין, לא בו-היוק, ההפך הגמור משניהם, ועדיין, מהשניות שנספרות ברגעים שעוברים כאן, זה מרגיש רגיל. זה מרגיש חברי, קרוב.
משהו בצחוק המשותף מבלי שנדע איך קוראים אחד לשני.
כמו עם טאה-ג'ון היונג זה משהו בהבנה המשותפת שמדברת לפנינו.
-"אין לי מקום קבוע, אחי." אני מתפלא מעט מדבריו, במיוחד מזה שהוא קרא לי אחי בתור אח גדול שזה היונג.
אני לא יודע מה זה שגורם לי לחשוב שהוא גדול ממני, יכול להיות הניסיון המוצלח שלו להיות באד-בוי, האומץ עם מעיל העור הזה, ההליכה שמלאה בביטחון-עצמי גבוה מדי?
הוא נראה מנוסה מדי.
-"למה הפרצוף שלך כזה? אה- אתה רוצה להגיד לי שאתה קטן ממני?"
אני עד כדי כך דומה למישהו בוגר מתשע-עשרה?
"אני יליד תשעים-תשע." אני אומר.
צורת שפתיו מתעגלת.
ידעתי שהוא גדול ממני.
-"אני יליד תשעים ושש."
הוא בן עשרים ואחת.
-"אתה הראשון שמציג את עצמך בתור שנת הלידה שלך בפניי." אני צוחק ממנו שוב ואוסף את המחברות שלי.
"לי צ'אן." אני אומר לו את שמי המלא.
-"ל-לי צ'אן?" הוא פוער את עיניו וגבו מזדקף ממשענת הספסל.
נשמע כאילו הוא מכיר אותי?
-"אני רו טאה-היון. אתה במקרה השותף של טאה-ג'ון?"
הוא מכיר את טאה-ג'ון!
"כן אנחנו חולקים את אותו החדר. אתה מכיר אותו?" אני שואל אותו בסקרנות.
לא הייתי מנחש לבד.
-"אז אתה צ'אן המדובר..." הוא לא עונה על שאלתי ומדבר אל עצמו.
-"וכן, זאת אומרת- אנחנו חברים המון שנים, סיפור ישן וחרוש. האימהות שלנו חברות. חוץ מזה אנחנו באותה קבוצה בנבחרת הפוטבול."
אז הוא חבר של טאה-ג'ון היונג והיונג סיפר להם עליי.
-"ואתה בסוציולוגיה, נכון?"
"כן. אתה רואה?" אני מצביע על המחברות שלי.
-"אז אנחנו יוצאים מחר?" הוא מניח את ידו על הכתף שלי ואני מביט בו בבלבול.
"מ-מחר?"
כמעט שכחתי.
"אם אני אעבור את זה אז כן."
-"אתה עובר את זה." הוא אומר כאילו מרגיע אותי. הביטחון הזה בקול שלו, עם כמה שהייתי חזק מבפנים והרצון שלי עקף אותי ממזמן, החוזק שטאה-ג'ון וטאה-היון היונג הביאו לי היה יוצא דופן. אף פעם החברים שלי לא דחפו אותי צעד קדימה, הרגשתי תמיד שאני זה שצריך לדחוף את עצמי כי ככה חונכתי, ההורים שלנו דחפו אותנו תמיד בצעד הראשון, עזרו לנו בצעד הראשון אבל עזבו אותנו בצעד השני כדי שנוכל להתרגל ונלמד לרוץ.
ועכשיו אני מרגיש שהחברים שלי דוחפים אותי לא רק צעד אחד קדימה, אלא שני צעדים קדימה ואני יכול להיות בטוח בלי להטיל ספק בכך שלא אעבור את המבחן מחר.
הלב שלי היה יכול לנוח מעט מבלי להעמיס על עצמי.
טאה-היון היונג נוגס בסוכרייה ומחייך אליי.
–"נו אז, אתה תצטרף אלינו אל הנבחרת?"
"אני לא חושב ש..."
-"אל תשלול, חבר." הוא עוצר אותי באמצע המשפט ואנחנו צוחקים.
-"אני שנה שנייה בתיאטרון, דרך אגב."
"אה. אתה נראה כמו שחקן מצוין. באד-בוי בהסוואה."
-"זוהי התדמית, זה הרעיון." הוא קורץ ואנחנו צוחקים.
"טוב. אני שמח שנפגשנו." אני קם מהספסל והוא קם אחריי. הייתי שמח להישאר כאן ולצחוק איתו עוד, להכיר ולשמוע לשנינו מספרים סיפורים לא קשורים ביום שמשי שכזה כשגל של עייפות הכה בי והזכיר לי שאני צריך לנוח מעט.
אני מתנדנד מצד לצד ושם לב שהוא מעט נמוך ממני בכמה סנטימטרים ספורים אבל ההבדל הוא עדיין ניכר.
-"בהצלחה במבחן, אח קטן, אני אבוא לבקר אותך ואת טאה-ג'ון היונג היום." הוא מניח את ידו על כתפי שוב ואני מחייך אליו ואוסף את החפצים שלי.
אני עוזב את הספסל ומשאיר אותו מאחוריי צועק צ'אן-אה, פייטינג! ואני לא יכול לעצור את עצמי מלצחוק.
אני מוצף באושר פתאומי פנימי ונעים.
בו-סאן אכן הולכת לשנות בי משהו, לפעם הזאת, אני חושב שזה לטובה.