"dekara!" (מיוונית: לעאזאל"). קללות רצו בראשי.
אחרי הוודג'י, ואחרי שג'ו הטביע אותי בסוף היום בשירותים, המכנסיים הסחוטים במים שלי נגמרו מתחת לברכיים וגרמו לרגליים שלי להיראות קצרות, לא שזה משנה, גם ככה לא היו לריקי רגליים ארוכות להציג. תמיד צחקנו על מבנה הגוף הנמוך והדחלילי שלו, והחולצה שלו היתה רחבה מכדי לעשות משהו עם החיטובים שלו ורק גרמו לו, לי, להיראות מסורבל.
זה חזר אלי כמו בומרנג, dekara!
אז ככה מרגישה טביעה באסלה? יכלתי להישבע שהרגשתי, קרטוב של כאב, על כל הפעמים בבית ספר שהייתי מטביע את הראש של ריקי בשירותים, אפילו אם זה...רק ריקי. לא משהו שאני מתחרט עליו כשאני קם בבוקר, או חושב עליו כשאני הולך לישון.
אבל הלילה, זה היה שונה כי לא היה לי מושג איפה לישון, רציתי להיות במקום שאוכל לחשוב בו, עדיין קפאתי מקור, והאמת היא, שלא ידעתי בכלל איפה גר ריקי. הגוף שלו לא הגיע עם הוראות הפעלה. לעזאזל, שיזדיין הגורל שצוחק עלי מהצד. זה לא שהרסתי לריקי את החיים או משהו, זה פשוט מסוג הדברים שילדים עושים אחד לשני. לא טראומה גדולה. תמיד יהיה מישהו שמתעלל ומישהו שמתעללים בו. זה קורה כל יום, בכל בית ספר, בכל עיר - לא רק בלונדון. ומן הסתם בעולם. אז למה דווקא אני?
כעסתי על היקום, ועל ג'ו - בלי לדעת למה, ועל החברים, וכעסתי על כולם ועל הכול, ובאותו רגע דמיינתי שהאש מהסיגריה של הבחור שלידי נאחזת בבדים שלו, שכל הרחוב עולה בלהבות ושורף את כולם. ותכף נתקפתי רגשות אשמה, הדבר האחרון שאני רוצה זה להציב את עצמי במקום ריקי, להשתנות ולהפוך מבריון לקורבן.
אני לא חלש.
הרבצתי לריקי כי רציתי, כי זה הגיע לו. הוא מסוג הילדים שאתה רואה את הפנים שלו וחושב איך לכווץ אותם לכדור קטן, לגלגל אותו, ואז לכוון ישר אל הפח. משהו שהיה בו, אולי ההתנהגות שלו, האופי שלו, המגושמות שלו וקול החמאה הרך והפריך מדי שלו תמיד שידר לי חולשה, נזקקות.
שנאתי חלשים.
פעם ראיתי בכיתה סרט על התסמינים של הלם, והרגשתי עכשיו כמו הפרסומת על המסך. קשיי נשימה, כפות ידיים קרות ודביקות. סחרחורת, הידיעה שהפכתי לריקי רק החמירה את הרגשתי.
הכרחתי את עצמי לחשוב על דברים אחרים, ספרתי את מנורות הרחוב, המסעדות, האנשים. ואחר כך את קצות הסיגריות הבוערים שריחפו באפלולית הרחוב כמו גחליליות. ליד מאפיה, הריח של המאפים עמעמם את כל מה שנשאר לי לחשוב וגרם לי לרייר. הדבר המוזר, הוא שלא חשבתי על אוכל כבר הרבה זמן. אחר כך,בפינה הסמוכה, נעלמתי בחושך של הסמטאות ונבלעתי בין האנשים ברחוב.
הנוכחות שלי לא היתה משהו שהתעלמו ממנו. שטפי הדם וסימני המכות שעל פני הבליטו אותי,הרגשתי שאנשים הסתכלו, לחשו, שמעתי את הלחישות שלהם.
אבל אף אחד לא עצר לשאול מה קרה.
חתיכת מטומטמם, אתה מרביץ לריקי שש שנים ואתה אפילו לא יודע איפה הבית שלו.
השלכתי הצידה את התיק, וליטפתי את גבי בעדינות כדי לאלחש את הכאב מהחבורות הסגולות.
"מה יש לו בתיק המזדיין הזה?" שאלתי בתיפוף שפתיים בגלל הקור. ראיתי משהו שנראה כמו חוברות ישנות, טחבתי את היד לבפנים, דפים, ממש מפתיע - זה בטח שיעורי בית. שבוע שעבר הכרחנו את ריקי לעשות עבורינו אותם, אחרת.... והיה שם עוד משהו, חפרתי עמוק יותר בתיק בתקווה למצוא משהו אכיל.
גל של סירחון תפס אותי בהפתעה.
"איכס..", מה לעזאזל הוא אוכל? או יותר נכון, הוא לא אוכל. אף אחד לא סיפר לו שיש ילדים רעבים באפריקה?
לבסוף, לאחר שזרקתי את הסנדוויצ'ים המעופשים הצידה, הגעתי לקצה התיק. הוצאתי את היד בצרחה, הזבל הזה דקר אותי, מה שזה לא היה. הכנסתי שוב את היד כדי לשלוף את החפץ החד , וזה מה שראיתי; חלקים שבורים, להבים מיניאטורים חדים. "אין מצב...ריקי חותך?"
הפשלתי את שרוול הזרוע.
הו...כן.
זה נראה זוועה.
פסים אדומים לאורך, לרוחב, מקדימה, מאחורה, וגם בצדדים. הצלקות האלה בטח ישאירו סימן כמה שנים. הרגשתי צער. אבל נו..רק קצת פחות ממה שהוא הרגיש. זה שאני בריון לא אומר שאני צריך לגלות הזדהות עם הקורבן שלי...
אלא אם כן...
שקעתי אל פינה סמויה ותפסתי את הבטן המקרקרת שלי, הפנים שלי התקמטו , בהתחלה מזעם ופחד ואחר כך מצחוק משעשע. "לא, אין סיכוי שאני אהיה בגוף של ריקי עוד יום אחד."
הצחוק שלי שיגר גל של כאב דרך הצלעות וההדף פגע בבניינים.
זה רק חלום.
נכון?
מוח קש.
"ריקי!" קול קטע פתאום את השקט, הבזק אור לבן של מכונית ורעש גלגלים שהלך וגבר עד שהוא נשמע כמו חרמש מתכת שחתך את האוויר, חתך אותי - הגלגלים החליקו קצת על הכביש הרטוב, והמכונית הייתה מלאה במוזיקה עד שזה היה נשמע כמו יריות,ואז, ראיתי דמות שיצאה לעברי מהאוטו.
"הנה אתה!"
ההורים שלו, שלי.
אוי, נהדר.
YOU ARE READING
23 - עשרים ושלוש
Mystery / Thriller"לפעמים נדמה לי שאני קורבן של נסיבות. לפעמים נדמה לי שאתה מפלצת. אבל אתה היחיד שיכול לספר את הסיפור הזה", אמר ריקי לבריון שלו, סאם, כעבור 23 ימים בתחילת הפגישה. אבל האם סאם באמת יכול לספר את הסיפור הזה? סיפור על בריונות מנקודת מבט הפוכה (תוכן רגיש)
