23 - עשרים ושלוש

1

האבזם הפתוח בבת אחת נקרע וכל החוטים שכבלו אותי השתחררו. השפה שלי דיממה, והטחתי חבטה בדשא בצעקה. רק אור השמש מעלי היה חזק יותר מהקולות סביבי, קולות שהכו בראשי כמו אנשים עם פטישים קטנים, צללים שנעו כמו נמלים. ערפל של עיניים המומות ריחף סביבי, והאישונים שלי נפתחו כמו ספר ריק, ללא מילים. הפחד צרב בקרבי.
הם נעצו בי מבט מוזר כשמשכו את שיערי השחור, ואז משום מקום - מאמצע השורה, נער משורטט קעקועים הגיח מול פניי.
"הוא עדיין לא פצוע מספיק." הוא אמר והטיח בי אגרוף. אלף פעמונים הדהדו בתוך המוח שלי, ואז עוד מכה, ועוד אחת. יכלתי לטעום את הדם, מתכתי, בדיוק כמו השלשלאות שסגרו את רגליי כמו שיניים. והלעיסות באוזניים, אלף ואחת צחקוקים לעוסים מכל עבר הדביקו אותי למקום כשהמכה הבאה נחתה על גבי. אני לא זוכר, למה אני לא מצליח להיזכר? מכה. ושוב. "שנגמור עם זה?" הבחור הגבוהה שאל, בעוד הוא הנחית עלי מכה נוספת, מעלה ומטה, זהה לתוף הקצבי של ההנהונים והלחשים מהצד. פתאום אני נעשה מודע לפעימות הלב שלי, אני נשמע ונראה כמי שמתייחס לעניין כלאחר יד, אבל למעשה ההתייחסות שלי לא מכוונת, פרי אימון של שנים. אני יודע זאת כשאני רואה את זה, אני תמיד מבחין בכך, בריונות. תמיד הייתי הראשון שעשה את זה. אבל אף פעם לא הייתי בצד הקורבן.

"זה מתחיל להימאס עלי," אמרתי, קמתי לאט ובהדרגה כשמפרקי ידיי ורגלי משמיעים צליל הדומה לבקבוק, האיברים שלי התחילו להתאחות ועטפתי את ידי, "אני הולך לכסח אתכם."

כל החבורה צחקה.

אולי כי הייתי נראה כמו ליצן מדמם, אולי כי הם באמת שיטחו אותי לרצפה כמו פנקייק, כל אחד ואחד מהם. "מה כל כך מצחיק אתכם?"

נערה עם שיער שחור כעורב דיברה "תסתום ת'פה, חנון"

"חנון? אתם תצטערו על זה," עכשיו הייתי זקוף, "אני נשבע. אתם לא תוכלו ללכת שבוע, וכדאי לכם לפחד ברצינות."

הצחוק שוב נשמע ברקע, כמו סופת רעמים. "לפחד?!" היא נחרה, "ממך?" הנערה צחקה וכולם צחקו אחריה, הנשימות שלי הלכו ונעשו מהירות. לא בקלות כזו אני אניח להם להתחמק מעונש, אני אכסח אחד אחד מהם, עד שהם יטבלו בדם והפצעים של עצמם. הם ילמדו את הלקח לא להתעסק איתי. בגידה מהשפוטים שלי, יש הרבה דברים שאני שונא, וזה הדבר שאני הכי שונא. "נפל לכם בורג, שכחתם מי אני?" צעקתי, איגרפתי את ידיי. הורידים שלי בלטו, זיעה זלגו במורד מצחי.

"ברור שאנחנו יודעים מי אתה, ריקי."

הסתובבתי - נראיתי משועשע יותר ממפחד. "מה לעזאזל? אני לא ריקי." התאמצתי להוריד את קולי לטון מאיים, אבל זה לא עזר, צרור של צחוק עסיסי נפלט והאור מקרני השמש חשף את הצורות הלופתות את בטנן, שהתפתלו מצחוק. הם נראו משועשעים יותר ויותר, נבחו מצחוק. מה אמרתי שגרם להם לצחוק ככה? דבר מזה לא הצחיק אותי. "שמעתם אותו? הוא גם חנון וגם סנילי"

"מה נסגר איתך, ריקי, המכות בראש היו חזקות מדי?"

עוד ארבעה נערים מהצד צחקו, ואחד מהם אמר. "אולי הוא שכח את השם שלו כמו שהוא שכח להסתכל במראה."

עכשיו החיוך ירד לי מהפרצוף, השעשוע הפך לפחד ותקפה אותי סחרחורת. אני לא סנילי, חבורת מטומטמים, למה הם לא מאמינים לי? אני הבריון הכי מפורסם בכל בית הספר, אני זה שמחלק פקודות, מרביץ לחלשים, אני זה שהם אמורים לפחד ממנו, לא להתעסק איתו, איך הם מעיזים לא להקשיב לי ולא לפחד ממה שאני אומר? אפילו כשהם רבים ממני ואני רק אחד, אני חזק יותר מהם. "אני..." גמגמתי, כשהרמתי את ידי לעברם הגוף שלי התקשח, העיניים שלי נפערו. הושטתי אלי את ידיי חזרה, לא צעקתי.למעשה, לא השמעתי שום קול. רק קפאתי וקפצתי במקום באופן שקט ומצמרר. מה קרה לידיים שלי?

זו לא הייתה התלבושת שלי, ואלו לא היו האצבעות שלי... בשלב הזה, גם הזרוע שלי  לא נראיתה רזה ומצומקת מאז שזכרתי את עצמי, ומה קרה לשרירים שלי?

הזעזוע המהמם אותי כמו איילה שכלואה מול פנסי רחוב, דולקים ונכבים, הקומה שלי התנדנדה, הרצפה הייתה קרובה יותר, נמוכה יותר. "skata." (מיוונית:חרא) קיללתי בשקט. כשהסתכלתי על הנערים שצחקו ודחפו אותי מצד לצד כאילו הייתי פיניאיטה, בהיתי בחלל הריק שבו עמדתי רק לפני רגע, ורצתי. חלק ממני הרגיש כיווץ של זעזוע מוחי, זה היה טיפשי לנסות לברוח מהם,

טיפשי, אבל אמיץ.

הסתובבתי ורצתי יחף על האדמה הזרועה בקוצים, עד למדרגות הבטון של בית הספר, וטסתי למעלה כשאני מצחקק מרוב מהלם.

הדרך לשירותים הייתה ארוכה והרגשתי כבר חסר נשימה כשהגעתי לקומת הכיתות,ההד מהקירות חזר אלי:

"אל תתנו לו לברוח!"

"הוא רץ לשם!"

חציתי בדהרה את החלל הגדול, ההשתוקקות לברוח לפני שמישהו יגלה מה קרה לי.

הושטתי יד לידית.

יחד עם הלכלוך וריח השתן שאפיינו את שירותי בית הספר, הרגשתי מזוהם מאוד.

לפניי הופיעה הצללית שלי במראה, או שבעצם, לא שלי: נמוך, רזה, מבולגן, שיער שחור מתולתל ועיני חלודה. התנדנדתי לאחור ומעדתי על הרצפה. בלי להזיז את העיניים מהמראה.

"לא. זה בלתי אפשרי! לא יכול להיות שאני..." בדיוק שאמרתי את זה מישהו פתח את הדלת מבחוץ, אלו היו הבריונים, זאת אומרת, חברים שלי. ואני הייתי...

"ריקי!"

"סניל דפוק!"

"באמת חשבת שתצליח לברוח?" הנער עם הג'ינס המשופשף עמד בפתח הדלת וחבט בקיר. "אבל...אבל..." לחשתי, העפתי בו מבט צדדי, זה היה ג'ו, החבר הכי טוב שלי, אבל עכשיו הוא לא זיהה אותי. הוא חשב שאני ריקי - הילד שהיה שק האגרוף שלי , אבן היסוד של הבריונות בבית הספר והאחד שכולם שמעו בקולי והתעללו בו. ושמסיבה מוזרה,

עכשיו אני בגוף שלו.

לא עברה אפילו דקה עד ששוב האגרוף שלו הוטח בלסת שלי.