הריסות

פרק 18- לשטן

כשאון נכנס למטבח הוא ישר פנה להכין את הקפה השחור המגעיל שלו, וצפיתי בו מגחך שהוא הרים את הכריך מהשיש. ״תודה, לוצי,״ הוא אמר לי.

חייכתי אליו בשקט.

בימים האחרונים היה שינוי בבית. לא הפכנו לחברים הכי טובים, אבל התקרבנו כולנו בתור קבוצה, נבו, און, נועה ואני. היינו באותו בית הספר כולנו כבר שלוש שנים עוד מעט והכרנו תמיד בשם, וזה היה קצת מצחיק שפתאום כולנו גרנו ביחד. רק עכשיו זה התחיל להרגיש שבאמת גרנו ביחד ולא סתם חלקנו גג. התחלנו לשבת ביחד לארוחות ערב ולהעביר יותר זמן ארבעתנו בסלון. אפילו און ואני הפסקנו להתעלל אחד בשני לאיזה חמישים אחוזים מהזמן.

האחרון התיישב לידי עם קפה שחור בוץ ועבר על הסיכומים ביד שלו בריפרוף.

״חבר שלך לא ישן פה?״ הוא שאל פתאום כמעט כאילו הוא מנסה לפתח שיחה.

״הלך,״ סיכמתי.

״ברוך שפטרנו.״ זרק. און נתן לי את התחושה שהוא שונא את לידן אפילו יותר מאותי. הוא הדליק סיגרייה והניח את הסיכומים בצד. ״נועה, יאלה! מאחרים.״ הוא צעק אליה. העיקר הדליק סיגרייה. ״מה עם המבחן שלך בביולוגיה?״ שאל אותי בנתיים. נושאי־השיחה של און ושלי היו מאוד מצומצמים ותמיד נתנה לי התחושה שהוא התעניין באמת רק בשני דברים – הלימודים שלי ומצב צריכת הסמים שלי. למרות כל השנאה שדאג להפגין כלפי, הוא היה טוב מספיק בשביל לדאוג לי.

״בסדר, נראה לי.״ ספרתי. ״אני צריכה לבחון את עצמי איכשהו.״ הבנתי.

״אני אבחן אותך.״ הציע.

הפנתי אליו מבט בהפתעה, ליבי פעם בחזי בהתרגשות. ״וואלה?״ תהיתי. הוא משך כתפיים באדישות כאילו זה לא עניין. אמאל׳ה. ״מתי אתה פנוי?״ שאלתי.

״אני חוזר מאימון באיזה תשע.״

הנהנתי וחייכתי אליו בתודה כשנועה הגיעה סוף־סוף. ״או, נזכרה לרדת אלינו!״ קרא און ביאוש.

״נשמה שלי, נסיכות אף פעם לא מאחרות, כל השאר מקדימים.״ היא הסבירה בפשטות והביאה נשיקה לנבו.

״צודקת,״ האחרון פינק אותה והושיב אותה על ברכיו כדי לחבק אותה אליו. היא חייכה אליו בשמחה כשהוא ליטף את שערה.

״מה, היא לא מביאה לך מספיק? מה אתה מתחנף?״ און אמר בצחקוק וגיחכתי בשקט לידו.

״בואנה, יפח של זבל-״ התעצבנה נועה. הם היו כמו אחים. רגע אחד אי־אפשר היה להפריד בניהם עם סכין, בשני הם קיללו אחד לשני את החיים. זה היה כמעט קומי.

כשהם סיימו עם הצעקות, התפצלנו לשתי מכוניות. נסעתי עם נועה ונבו, ואון נסע בג׳יפ של נועה בנפרד כי לנבו היה חוק שניים*. ״למה לא נסעת עם און, בל?״ שאל אותי נבו בפשטות.