חברים הכי טובים לנצח (?) | LGBTQ+ גמור

פרק 29- גשם חזק

הוא סיים להתקלח והעברתי לו את המגבת שלו. כאשר לקחתי אותה מהוו עצרתי בכוח חיוך ענק שאיים להתפרץ כשזיהיתי אותה, זאת הייתה מגבת כחולה ששמו נרקם עליה באדום, מגבת אותה נתתי לו לאחד חגי המולד. זכרתי שבצעירותנו המגבת הייתה מכסה את כולו, אך את רובין הבוגר היא יכלה לכסות רק מהמותניים ומטה.

"בחרת סופית מונולוג?" שאלתי בזמן שהתנגב.

"לא בדיוק, כן הצלחתי לצמצם את ההתלבטויות שלי לשלושה. התאמנתי על אחד של קיטל מגטו, ושתים של המלט מ... טוב, המלט." השיב.

"טרגדיה ודרמה?" שאלתי והוא הנהן. "למה אותם?" המשכתי להתעניין. יכולתי להבין למה רובין ייקח דרמה, הוא תמיד היה טוב בסגנון הזה וידע לזמן דמעות כשצריך. אבל כאשר היינו ילדים הנטייה שלו הייתה יותר לכיוון אבסורד, לרצף משפטים ללא חיבור מאשר לטרגדיה.

הוא תלה את המגבת על הוו המיועד לה. "זה פשוט הסגנון שלי כנראה." כמו שחשבתי. "חוץ מזה, המלט מאוד דרמטי וקצת משוגע אפשר לשחק עם זה שזה נחמד. וקיטל, טוב הוא בכלל מטורף, במיוחד הקטע שלקחתי."

הוא המשיך להתארגן ואני עקבתי אחרי כל תנועה שלו. זה לא שינה כמה ההתארגנות שלו כבר הייתה מוכרת או בנאלית עבורי, עדיין אהבתי להסתכל עליה. הוא התלבש והמשיך לדבר. "אני יותר נוטה לכיוון קיטל אם להיות כנה, הוא דמות מורכבת, אני אוהב כאלו." הקשבתי לו בחיוך, אהבתי לשמוע אותו מדבר על תאטרון.

"בוא." אמרתי וקמתי מהמיטה שלו עליה המתנתי. יצאתי לסלון ושמעתי אותו עוקב אחריי. "מה אתה אומר שתמחיז לי ואני אגיד לך את דעתי?" הצעתי כשהגענו. חיוך יותר גדול ממה שרציתי נפרש על שפתיי, עבר זמן מאז שראיתי את נייטווינג ממחיז משהו. זכרתי שבצעירותי לצפות בו היה אחד התחביבים הגדולים שלי, כלומר לצפות בו בכללי אבל בעיקר כאשר הוא המחיז דברים.

"ב-בטוח?" הוא גמגם בהיסוס.

החזקתי את עצמי מלהיאנח, ידעתי מה אני רוצה. "כן!" השבתי אם אותו חיוך. לא יכולתי יותר להמתין בסבלנות. "אני הבטחתי לעזור לך, זוכר?" המשכתי בתשובה ההגיונית ביותר שלי, בגלל שהתשובה: 'תמחיז מולי כבר, אני מחכה לזה כמעט מהיום הראשון בו נפגשנו שוב'. הרגישה לי מטרידה מידי.

הוא נשם עמוק. "ט-טוב." הרגשתי מעוקה קלה בלב, הוא אף פעם לא היה כל כך חסר בטחון לגבי יכולות המשחק שלו. הוא הושיט לי דף עם הטקסט. "אני לא תמיד זוכר לגמרי את כל הטקסט אם אני אתבלבל אז תזכיר לי." הוא הסביר והתחיל.

נזכרתי למה תמיד אהבתי להסתכל עליו ממחיז, הוא היה ממכר יותר מכל דבר שהכרתי - יותר מסקס, יותר מהחיבוקים שלו ואפילו יותר משוקולד מילקה עם אוראו. כן עד כדי כך ממכר.

כמו תמיד כאשר הוא המחיז הוא יותר מנכנס לדמות, זה תמיד הרגיש כאילו הוא פשוט לבש את עורה במקום ללמוד אותה. הניצוץ הקבוע בעיניו, זה שהופיע כאשר הוא עשה מה שהוא אוהב, עורר בי תחושת סיפוק עילאית.