חברים הכי טובים לנצח (?) | LGBTQ+ גמור

פרק 29- גשם חזק

"אני דופק כבר כמה זמן התחלת להדאיג אותי." השבתי. "אני מנומס מספיק לא לנסות לשבור אותה."

"אני בא לא צריך לאיים על הדלת שלי." הוא ענה וגיחכתי לעצמי בשעשוע על התגובה. שמעתי את קליק פתיחת המנעול. "תכנס, אני ערום." קרא. "בדיוק תכננתי ללכת להתקלח."

פתחתי את הדלת וחייכתי לעצמי כשראיתי את המראה שמולי: הישבן הלבנבן והעגלגל של רובין שהתחנן למגע שלי חשוף כביום היוולדו. "אז? התכוונת לפתוח למי שזה לא יהיה בערום?" סגרתי את הדלת מאחורי והסתובבתי חזרה אליו שהמשיך להתקדם אל המקלחת, יכולתי לראות את בגדיו זרוקים בסלון בצד. "אפילו הבגדים שלך פה." התקדמתי לכיוונם והרמתי אותם מהרצפה.

הוא המשיך להתקדם והלכתי אחריו. "פשוט ידעתי שזה אתה." השיב, נכנס למקלחת ופותח את זרם המים.

חייכתי לעצמי. רציתי להציע לו לפתוח עבורי באופן הזה את הדלת כל הזמן, זה יכל להיות מרענן. במקום זאת מלמלתי; "הבנתי." כשאני עומד ממש מאחוריו שלא סגר את דלת הזכוכית של המקלחת. החזקתי את עצמי מלחפון את ישבנו, תמיד אהבתי לראות את האופן בו הוא תאם בדיוק לכף היד שלי, כרגיל הראש שלי הזכיר לי להיות עם טאקט.

הוא הסתובב אלי. "הו, היי." הוא בירך אותי בחיוך, כנראה לא חשב שאני כל כך קרוב אליו, ונכנס תחת זרם המים.

"אני לא מקבל נשיקה?" שאלתי בהתפלאות.

"לא צחצחתי שיניים." השיב. נו כמובן, מר הגיינת פה לא מנשק בלי צחצוח פה מעמיק. הזכרתי לעצמי.

"חמישה חודשים ביחד ואני לא מצליח לגרום לך להיפטר מהתופעה הזאת של הגיינת הפה." מלמלתי והנעתי את ראשי בחוסר אמונה, הנחתי את הבגדים המלוכלכים שלו בסל הכביסה.

הוא צחק. "תיקח את זה או תעזוב את זה, זה מה שיש לך מר משרתם של קאריוס ובאקטוס." השיב בגיחוך והתחיל להסתבן.

"כבר שכחתי שקראת לי פעם ככה." צחקתי.

"זה כי יש לך זיכרון פח." מלמל.

רציתי להגיד לו ששלו יותר גרוע, אחרי הכל הוא לא זיהה אותי. ברור שהתשובה שבאמת נתתי הייתה עדיפה; "כן, כנראה." משכתי בכתפיי.

"אז אתה הולך להישאר פה ולהסתכל עד סוף המופע?" שאל לאחר מספר רגעיים.

"כן כנראה." השבתי בכמה שיותר נונשלנטית שיכולתי. נלחמתי בעצמי בכל הכוח שהיה קיים בגופי, רציתי להיפטר מבגדיי ולהיכנס תחת זרם המים יחד איתו. הבעיה שכבר הכרתי את המצב מספיק טוב בשביל לדעת מה יקרה – רובין לא יעשה חזרה על המונולוג שלו ויאשים אותי.

"פוץ." הוא מלמל בתגובה. כרגיל חיוך ענק נפרש על שפתיי. הייתי מוכן לשבת ליד רובין יום שלם ולאפשר לו לקרוא לי פוץ במשך כולו. פעם הוא שאל אם לא מפריע לי שהוא לא משתמש בכינויים מתוקים, הסברתי לו שאני מעדיף את האוטנטיות שלו. בכל אופן זאת הייתה תשובה עדיפה מאשר להגיד: אם זה לא בא לך מהלב אני לא רוצה, הפוץ כן בא משם. הייתה לי תחושה שהוא יכל לא לאהוב את התשובה הזאת.