חברים הכי טובים לנצח (?) | LGBTQ+ גמור

פרק 25- החברים של מייקל

חייכתי במבוכה קלה. "זה היה כל כך בולט?"

היא צחקקה. "כן, די בולט."

"אוי." זה היה מביך, קיוויתי שמר הרבט לא הבחין בכך. הוא לא היה עושה לי משהו, אבל תפקידי היה לשמש דוגמא לכל שאר העובדים, ביחוד בתור יד ימינו. מהצד השני הוא בקושי שם לב לדברים שהיו מעבר לקצה האף שלו, אז כנראה לא הייתה לי סיבה לדאוג.

"אל תדאג." היא גיחכה. "אני בטוחה שזה היה בולט לי בגלל שיש לי אינטואיציה נשית." היא קרצה לעברי כקוראת את מחשבותיי. "אז?" קרוליין שאלה שנית. "מה העסיק את ראשך היפה?"

חייכתי אליה. "סתם, את יודעת. ענייניים רגילים," ניסיתי להישמע נונשלנטי כמה שיותר. "שום דבר מיוחד."

היא פלטה קריאת התלהבות. "שום דבר מיוחד בדרך כלל אומר כן מיוחד, ויותר מזה משהו רומנטי!" יכולתי כבר לדמיין את עיניה הופכים ללבבות כמו אימוג'י. "אז יש אדם מיוחד חדש בחייך? מי זו?"

גיחכתי במבוכה. "האמת שזה מי זה." תיקנתי אותה.

היא גלגלה את עיניה. "אז יש מישהו! ספר!" היא התלהבה. "אף פעם לא ראיתי אותך ככה, ואני יודעת שאתה מחליף אותם בתדירות גבוהה." היא צדקה, אף פעם לא נסחפתי ככה אחרי מישהו, גם לא אחרי שון שמאוד ניסיתי. אבל מצד שני זה בכל זאת היה רובין, רציתי אותו כל כך הרבה זמן אז כביכול זה יכל להיות הגיוני. למרות זאת לא באמת העליתי למחשבתי שהוא יצליח לחדור ככה את החומות שבניתי בצעירותי נגד כולם ובעיקר נגדו.

"כן, התחלתי לצאת לאחרונה עם מישהו." הודיתי תוך שאני מנסה להישאר אדיש. למרות זאת יכולתי להרגיש את שרירי פני זזים מעלה ויוצרים חיוך, את ליבי מתחיל להאיץ וזרמי חשמל קטנטנים מעקצצים בגופי.

"נשמע שהוא מיוחד, כמה זמן זה נמשך?" היא שאלה.

חשבתי רגע. "פחות מחודש." השבתי והופתעתי לרגע בעצמי. בתוך פחות מחודש רובין הצליח לחזור ולתפוס מקום כל כך דומיננטי בראשי, בתוך פחות מחודש הוא היה כמעט הדבר היחידי שחשבתי עליו.

שקעתי עמוק במחשבות ולא שמתי לב להתקדמות שלנו עד ש; "הגענו." היא הודיעה כאשר הגענו לדלת משרדה. היא פתחה את הדלת ואפשרה לי להיכנס פנימה. נכנסתי והתקדמתי אל עבר שולחן המשרד. "אני מקווה שילך לך טוב עם הבחור. נשמע שאתה כבר ממש מחבב אותו או שאעז ואומר-" היא חייכה חיוך מעט ערמומי שהספקתי לראות בזווית העין שלי. ידעתי מה היא עומדת לומר וכדי להשתיק אותה הפלתי בקול את הקלסרים על השולחן. היא קפצה בבהלה מהרעש הפתאומי.

"אוי סליחה, החליק לי." אמרתי במבוכה וגייסתי כמה שיותר כנות לקולי. כמובן שהפעולה הזאת הייתה לגמרי מכוונת.

היא אחזה בחזה שלה והתנשפה. "הכל טוב." היא גיחכה במבוכה. "אני סתם נבהלת מהר משטויות". ניצלתי את הרגע בו היא לא שמה לב שלא אפשרתי לה לסיים את המשפט ויצאתי ממשרדה במהירות עם תרוץ.