חברים הכי טובים לנצח (?) | LGBTQ+ גמור

פרק 1- עוד יום הולדת לא ביחד

שלולה תצא יום אחד ממסך הטלוויזיה, ותדביק לך נשיקה שתשכיח ממך את כל הכאב.

שתמיד נישאר החברים הכי טובים, כי נצח זה כלום בשבילנו.

אוהב אותך המון נייטווינג.'

גיחכתי לעצמי ללא הומור. כל מה שרציתי באותו הרגע היה למצוא מכונת זמן, לפגוש את רובין הצעיר ולתת לו סטירה. רציתי לצעוק על כך שהיה תמים והאמין באדם הזה שלא הביא לו דבר מלבד סבל. תהייתי לעצמי איך רובין בן השלוש עשרה היה מגיב אם רק היה יודע שזה היה היום הולדת האחרון שהם- זאת אומרת אנחנו יחגגו ביחד. מה הוא היה אומר אם הוא רק היה יודע ש"מייקי שלו" יהיה מוכן להחליף אותו באנשים אחרים, לא יעמוד לצידו כשהוא יהיה צריך אותו יותר מכל ושהוא פשוט יעלם? הוא היה מסיים את זה לפני שהוא היה נפגע כל כך? אולי הוא היה מנסה ללמוד איך זה לחיות בלי מייקל, איך ליצור קשרים עם אנשים אחרים כמוהו.

נאנחתי לעצמי אנחה עמוקה. הסתכלתי על השעה והנחתי במהירות את הפלאפון על השולחן, לא רק שהוא תרם לי להזיק לעצמי הוא גם הסיח את דעתי לחלוטין מהאכילה ושעת היציאה שלי התקרבה. שבתי לאכול במהירות את הדגנים שלי תוך כדי שאני מסכים עם עצמי לחזור במהלך היום לספק את הצורך המזוכיסטי שלי של צפייה בחייו של מייקל. הרגשתי כמו פסיכופט כל פעם מחדש שבדקתי את חייו אך שמרתי את זה בעיקר לעצמי.

זמן קצר לאחר שהנחתי את הפלאפון בצד השעון המעורר שלי הודיע לי שנותרו לי עשר דקות ליציאה. בבהלה שפכתי את התוחלת של הקערה לפי -בין לבין משתעל מהמחנק- סידרתי את הבלגן שלי, נעלתי את נעליי, לקחתי את מפתח הדירה שלי ומיהרתי לצאת לרכבת התחתית אל העבודה שלי, מוקד שירות טלפוני של חברת ביטוח.

___

עליתי במדרגות מהרכבת התחתית והתחלתי ללכת ברגל בחוסר רצון לכיוון המוקד. השמש היוקדת גרמה לי להזיע ולבגדים להידבק לגופי ברגע בו הנחתי את כף רגלי מחוץ לבניין וגרמה לי להתחרט בכל צעד וצעד. משאית זבל שעצרה ליד אחד הפחים נשאה לאפי ריח חריף שגרם לדמעות להיקוות בעיניי ולבחילה המוקדמת שהופיעה מהמחשבה על המשרד האפור להתגבר. הגברתי את קצב הליכתי בניסיון נואש לברוח מהריח שאיים לגרום לארוחת הבוקר שלי לשוב מעלה.

לפתע הרגשתי את הרגל שלי שוקעת במשהו רך. הצצתי מטה ולהפתעתי היום החליט להמשיך לפעול לרעתי. סוליית הנעל שלי מצאה את דרכה אל פסולת אורגנית חומה שאחד הכלבים שטיילו באזור השאיר והבעלים שלו לא טרח לאסוף אחריו.

"פשוט נפלא." מלמלתי לעצמי בגועל. חיפשתי מקום ראוי לנקות בו את סוליית הנעל -הסגורה למזלי. מצאתי חלקת דשא קטנה ועליה שפשפתי את החלק המלוכלך בניסיון נואש להיפטר כמה שיותר מהלכלוך והריח. מספר אנשים שעברו באזור הגניבו אלי מבטים משועשעים. השפלתי את ראשי, שנאתי כאשר אנשים שלחו אלי מבטים שופטים זה גרם לי להרגיש שהם סוגרים עלי. בסופו של דבר לאחר ניסיונות מרובים הצלחתי להיפטר ממרבית הלכלוך.