חברים הכי טובים לנצח (?) | LGBTQ+ גמור

פרק 1- עוד יום הולדת לא ביחד

פתחתי את אזור ההתראות, ההתראה הראשונה הייתה ימי הולדת של חברים. לא נהגתי לברך אנשים זרים בפייסבוק, זה תמיד היה מוזר בעיניי כשאנשים שמעולם לא החלפתי איתם מילה היו מברכים אותי. ולמרות זאת נכנסתי לרשימה מסקרנות, אולי אמצא פנים מוכרות שירחיבו לי ידע -שאשכח מיד לאחר מכן- על אותו אדם. ואז ראיתי את שמו ברשימה - מייקל גומז.

"נכון, אנחנו בסוף ספטמבר." מלמלתי לעצמי. לא משנה כמה זמן עבר אף פעם לא שכחתי את היום הולדת של מייקל, גם אם זה היה בתת מודע בלבד אחרי הכל החלום עליו החליט להופיע בדיוק באותו היום.

שיחקתי עם הכף בין אצבעותיי בהיסוס, חלב התיז מעט על השולחן. לבסוף הסקרנות ניצחה אותי ונכנסתי לפרופיל שלו בשביל לראות את המברכים שזכו להיות בקרבתו. את האנשים אשר חיו באור הזרקורים הקרואים חייו ומיהרו לכתוב לו ברכה ברגע בו השעון הראה חצות, כמו סינדרלה שחששה לחזור הביתה בתוך דלעת המובלת בידי עכברים שאיבדו את קסמם.

כל שנה מחדש זו הייתה אותה תחושה ששנאתי. תחושת פספוס וגעגועים לאדם שהשאיר לי חלל ריק ענק.

יצאתי מהקיר שלו ושבתי להתראות. ההתראה הבאה הייתה זיכרונות. על אף שיכולתי לנחש מה מחכה לי בהם נכנסתי וישר התקיפה אותי התמונה ממנה חששתי. זאת הייתה תמונת ילדות ישנה שלי ושל מייקל. בתמונה מייקל הביט בי מחייך וחיבק את עורפי ביד אחת ואני השבתי לו את אותו מבט נוצץ. זאת הייתה תמונה שנסרקה מאחת שפותחה והיה נדמה שנלקחה כאשר היינו בסביבות גיל עשר שלנו. באותה תקופה בה מייקל הסתובב עם שרשרת עליה הייתה תלויה שן של כריש שהוא חשב שהיא מגניבה. מאחורינו נשקפה הגינה של הוריי. עמדנו על חלקת אדמה ריקה ברובה מלבד אדניות חומות גבוהות ועגולות בהם נשתלו תבלינים שונים.

למרות הניסיונות שלי להישאר אדיש לתמונה חיוך נוסטלגי עקשן עלה על שפתיי. באותו הרגע החזה שלי החל לכאוב מגעגועים, שנאתי את זה אבל זה היה מהתחושות שלא היו בשליטתי וגרמו לי כל פעם מחדש לעקוב אחרי החשבונות החברתיים שלו ולהתעדכן בחייו. פיסה נואשת ודוחה שניסתה להתלות על הזיכרונות בכל כוחה.

התעמקתי מעט בתמונה לא זכרתי מתי לאחרונה נראיתי כפי שנראיתי בה: עיניי קרנו באושר כאשר הסתכלתי על מייקל, חיוך רחב כיסה את פניי ואחת מידיי חיבקה את מותניו קרוב אלי.

מתחת לתמונה צורפה הברכה שכתבתי לו כשהיינו בני שלוש עשרה וכשהאמנתי בכל ליבי שהוא יהיה לצידי לנצח. לצערי כשנה לאחר מכן היחסים בינינו נותקו לחלוטין והתקוות שלי התנפצו לרסיסים.

קול ההיגיון הקטן שבי ניסה להבין למה אני מכאיב לעצמי כל פעם מחדש, כרגיל הוא נתקל בהתעלמות מוחלטת כאשר התחלתי לקרוא את הברכה אותה קראתי פעם בעשור.

'מייקי שלי,' תחושת הבטן המתהפכת שבה אלי ועיניי החלו לעקצץ.

'אתה כבר גדול, בן שלוש עשרה!!! ממש מספר "המזל" חחחח. אני מאחל לך את כל הטוב, את כל השמחה.