Our friendship

A memorial service

"למה את מריחה ככה?" ריצ'רד שאל כשנכנסנו לדירה. אני אפילו לא אשאל מה הם עושים כאן בשעה הזאת. "בבקשה, לא עכשיו," מילמלתי, מונעת מהדמעות לצאת ועולה לכיוון המקלחת.

"לא, עדיף שלא," שמעתי את קלואי אומרת להם. אני פשוט כל כך מאוכזבת מאיתן, מה לעזעזל עובר עליו?!

יצאתי מהמקלחת כעבור כמה דקות וזרקתי את השמלה לכביסה. בדרך שמעתי את קלואי מסבירה לבנים בגדול מה קרה, כמובן שהיא לא סיפרה הכל.

"אני יכול להבין מה קרה?" רנאטו חיכה לי בחדר. "בבקשה רנאטו, לא עכשיו. רבתי עם איתן וממש לא בא לי לבכות עכשיו, הדבר היחיד שאני רוצה זה ללכת לישון ולקום מחרתיים," העיניים שלי נצצו והוא הנהן בהבנה.

"בסדר קטנטונת, אבל מחר דבר ראשון על הבוקר את מספרת לי הכל," חייב אותי והנהנתי. חיבקתי אותו חזק ואיחלתי לו לילה טוב.

....

"בוקר טוב," קלואי התיישבה לידי. "בוקר אור," הגשתי לה את הכוס ואת הארוחה שהכנתי לה. "זה היה לילה ארוך," היא החלה לאכול והנהנתי, יותר מדי ארוך.

"ההורים שלי אמרו שהם חוזרים בימים הקרובים," עידכנה אותי. "סוף סוף, ממש התגעגעתי אליהם," הודיתי והיא הסכימה איתי.

"את רוצה לעשות משהו היום?" שאלה בעדינות. "לא נראה לי," היא הנהנה בהבנה.

"את לא אוכלת?" היא הביטה בצלחת שלי. "אין לי תיאבון כל כך," הרחקתי את הצלחת. "אולי נישאר בבית רק אנחנו, ממש אין לי כוח לחקירות של הבנים, בטח לא היום," הצעתי והיא הנהנה, מחייגת לרנאטו

"מאוחר מדי," היא נאנחה כששמענו את הדלת נפתחת ונאנחתי גם אני. "בוקר טוב," הם נכנסו בחיוך. "כבר צהריים," רנאטו תיקן אותם. כריס כמו תמיד לקח לי את הצלחת והתיישב לידינו.

"למה אתן לא לבושות?" ריצ'רד שאל כשהביט בפיג'מות שלנו. "למה אנחנו אמורות להיות לבושות?" קלואי שאלה. "כי אתן באות איתנו היום," רנאטו השיב והבטתי בו.

"רנאטו-" התחלתי לומר אבל הוא קטע אותי. "אתן באות איתנו להקלטות ומשם הבנים ממשיכים לראיון קצרצר," אמר. "דווקא היום?" שאלתי והוא הנהן. "מה יש היום?" אריק שאל מבולבל. "שום דבר, אנחנו עולות להתלבש," קלואי מיהרה להגיד ועלינו לחדר.

"אולי זה דווקא רעיון טוב שלא נישאר בבית היום," קלואי אמרה. "אני לא חושבת,"

היום האזכרה של ההורים שלי, לפני 8 שנים בדיוק ראיתי אותם בפעם האחרונה, לפני 8 שנים בדיוק הייתי הילדה הכי ברת מזל בעולם.

ירדנו חזרה לסלון ועשינו את דרכנו החוצה. "הכל בסדר?" אריק שאל והנהנתי. אני בטוחה שהוא לא האמין לי, גם אני לא הייתי מאמינה לעצמי אבל קשה לי להסוות את הרגשות שלי וכרגע יש לי מערבולת של רגשות.